newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כרטיס בכיוון אחד: כך מהנדסת ישראל את אוכלוסיית השטחים

בשקט ובהתמדה, ישראל משנה את מבנה האוכלוסין בשטחים הפלסטיניים על ידי הכוונת מעבר תושבים מהגדה לעזה, ומניעת מעבר בכיוון ההפוך. "ישראל לקחה את הרפרטואר הקולוניאלי לקצה, זה מנגנון ניהול האוכלוסין המתוחכם ביותר בעולם"

מאת:
השאירו תגובה
א א א

בארבעה במרץ, סמר סעוד קיבלה לבסוף את השיחה שלה חיכתה. נאמר לה להגיע למעבר ארז ביום ראשון ביחד עם שלושת ילדיה, והמשפחה תעבור מרצועת עזה לשכם, שם מתגוררים הוריה. אלא שבמעבר ארז אמרו לסמר לחזור הביתה. התחנונים בפני הקצינים במעבר לא הועילו; המחסום שמפריד בין ישראל לרצועה נותר סגור למשך היום, ככל הנראה לרגל חג פורים. היציאות החריגות היחידות הן "למקרים הומניטריים", כגון טיפול רפואי דחוף.

סעוד היתה שבורה. היא כבר מכרה את ביתה ורכושה. לא היה לה לאן ללכת. סעוד, שגדלה בגדה המערבית, עברה לעזה ב-2005 אחרי שנישאה לפלסטיני מהרצועה. אבל בעלה עזב לתורכיה בדצמבר האחרון בחיפוש אחר עבודה. ללא משפחה מקרבה ראשונה שתספק לה מחסה, סעוד מצאה את עצמה לפתע חסרת בית.

"הזמן שלנו הולך ואוזל". פלסטינים במעבר ארז (יונתן זינדל / פלאש 90)

"הזמן שלנו הולך ואוזל". פלסטינים במעבר ארז (יונתן זינדל / פלאש 90)

אחרי שהמחסום נותר סגור, סעוד שאלה את גיסה אם היא וילדיה יוכלו להישאר איתם עד שיתברר מצבה. גיסה מובטל, אז בזמן ששהתה בביתם היא השתמשה בכסף שקיבלה אחרי שמכרה את ביתה כדי לכלכל את שתי המשפחות. "אכלתי רק ארוחה אחת במשך ארבעת הימים האחרונים. אני על סף התמוטטות עצבים", היא אומרת בשיחת טלפון.

ב-12 במרץ, אחרי ש"גישה", ארגון זכויות אדם ישראלי העוסק בחופש תנועה אל ומתוך הרצועה, הגישה עתירה דחופה לבית המשפט המחוזי בירושלים, סעוד הורשתה לחצות את מעבר ארז.

באותו שבוע, ישראל החמירה עוד יותר את המגבלות על תנועה של פלסטינים מרצועת עזה כדי לשטח את עקומת ההתפשטות של נגיף הקורונה. לאחר מכן, בסוף חודש מאי, בתגובה לתוכניותיה של ישראל לספח חלקים מהגדה, הרשות הפלסטינית הודיעה על הפסקת התיאום הביטחוני עם ישראל, כולל לצורך אישורי מעבר. ההנחיות למילוי בקשות המעבר נותרו עמומות.

אבל גם כאשר תנועה של פלסטינים היתה מותרת, המגבלות עליה היו כה חמורות עד שבפועל, לטענת המבקרים, הן עיצבו מחדש את המרקם החברתי של הפלסטינים בשטחים הכבושים. הן נועדו לנתב את התנועה בכיוון אחד בלבד – אל תוך עזה – אשר לפי נייר עמדה חדש של ארגון "גישה" יכולות להצטבר לכדי טרנספר בכפיה של אוכלוסיה תחת כיבוש, המהווה פשע על פי אמנת ז'נבה הרביעית. לדעת כותבי נייר העמדה, הבנת המדיניות הזו יכולה לשפוך אור על ההשלכות ההרסניות האפשריות של סיפוח ישראלי עבור הפלסטינים.

"בקרוב אחזור עם ממתקים"

בדומה לסעוד, שאדה שנדגלי נולדה בגדה המערבית ונישאה לגבר שהוא במקור מעזה. בעלה של שנדגלי, עיסאם, חזר לרצועה באוקטובר 2016, והיא עברה לעזה בעקבותיו חודשיים לאחר מכן. כיום יש להם שתי בנות, מאסא וריתאל, שתיהן רשומות כתושבות הגדה.

אבל החיים בעזה היו בלתי נסבלים עבור שנדגלי, מודה עיסאם בשיחת טלפון. הפסקות חשמל תדירות, מים זורמים רק פעמיים או שלוש בשבוע. "אין לנו את התנאים הבסיסיים שיש לתושבים בגדה. היא לא הצליחה להסתגל לזה".

תנאים בלתי נסבלים. פלסטינים בעזה ממלאים ג'ריקנים במים שמספקת סוכנות אונר"א, בינואר 2018 (צילום: עבד ראחים חאטיב / פלאש90)

שנדגלי היתה נחושה לחזור לרמאללה. היא הגישה בקשה שנדחתה על ידי הצבא בטענה שהיא הסכימה לוותר על מעמדה כתושבת הגדה ולעבור לעזה. כאשר ארגון "גישה" עתר בשמה לבית המשפט, מתאם הפעולות בשטחים טען כי היא רשומה כעת כתושבת עזה, ולכן אין לה כל זכות לחזור לביתה בגדה.

לדברי רכזת התקשורת הבינלאומית בארגון "גישה", מרים מרמור, העובדה שישראל שוללת את זכותם של אנשים לנוע בחופשיות מהווה הפרה של החוק הבינלאומי. "משמעות הדבר היא שאינספור פלסטינים לא יכולים לבחור היכן בתוך השטחים הכבושים הם יתגוררו, יעבדו, יקימו משפחה".

מאבקה המשפטי של שנדגלי הגיע לסיומו ביוני 2019 אחרי שהורשתה לחזור לגדה המערבית עם בנותיה. אבל המעבר היה במחיר התנתקות מבן זוגה.

עיסאם מספר שביום שהן עזבו, הוא היה שבור. חייו השתנו מקצה לקצה. "עכשיו אני רץ להטעין את הטלפון ברגע שאני חוזר הביתה, סופר את הרגעים עד שאני יכול לדבר איתן. הבת שלי בוכה כל הזמן, מבקשת שאבוא הביתה. אני אומר לה שאני בדרך, שהלכתי לקנות לה עוד בובה, ושאחזור בקרוב עם ממתקים".

"נוהל השתקעות"

בין השנים 2009 ו-2017, ישראל אישרה חמש בקשות בלבד להעתקת כתובות של תושבי הרצועה, כולן לאחר התערבות משפטית. מתוך חמש הבקשות, ארבע עוסקות בקטינים ללא אף בן משפחה שיכול לטפל בהם בעזה. לעומת זאת, בין השנים 2011 ו-2014, המתפ"ש אישר 58 בקשות מצד תושבי הגדה המערבית לעבור להתגורר בעזה (51 מתוכן הוגשו על ידי נשים).

"ישראל רוצה לוודא שבגדה המערבית יחיו מעט פלסטינים ככל האפשר", אומרת מרמור. "כדי לעבור מעזה לגדה, פלסטינים צריכים לעמוד בקריטריונים מחמירים ביותר שבפועל כמעט בלתי אפשרי לעמוד בהם. אבל כדי לעבור מהגדה לעזה, כל מה שצריך לעשות זה לחתום על נוהל השתקעות".

"נוהל השתקעות" הוא מסמך עליו נדרשים לחתום תושבי גדה פלסטינים עם כניסתם לגדה, בו ישראל מתנה את האישור שניתן להם להיכנס לעזה בהצהרה לפיה בכוונתם "להעתיק את מרכז חייהם" לרצועה באורח קבע. הם יורשו להיכנס שוב לגדה רק "במקרים הומניטריים נדירים", מדגיש המסמך. בחתימה על המסמך, הפלסטינים מוותרים להלכה על מעמדם כתושבי הגדה.

הליך זה נוצר על ידי הצבא ב-2009 בעקבות פסיקה של בג"ץ כדרך לנהל את המעבר של פלסטינים מחלק אחד בשטחים הכבושים לחלק אחר. אבל מאז שהופעל, המעבר מעזה לגדה הפך לבלתי אפשרי כמעט, אומר דני שנהר מ"המוקד להגנת הפרט", ארגון לסיוע משפטי. אף לא תיק אחד בו טיפל הארגון בעשור האחרון, שעסק בבקשות של פלסטינים מעזה לעבור לגדה, נחל הצלחה, הוא מוסיף. "עזה היא כרטיס בכיוון אחד. אם אתה עובר לשם, אתה לא תחזור יותר".

כתוצאה מכך, אומר שנהר, "המוקד" הפסיק לטפל בפניות כאלה "כי זה תוקע אותנו. בתי המשפט מקבלים בפועל את העמדה הישראלית, וקשה מאוד להתווכח עם המצב הזה".

"עזה היא כרטיס בכיוון אחד. אם אתה עובר לשם, אתה לא תחזור יותר". פלסטינים במעבר ארז (פלאש 90)

"עזה היא כרטיס בכיוון אחד. אם אתה עובר לשם, אתה לא תחזור יותר". פלסטינים במעבר ארז (פלאש 90)

במתפ"ש התעלמו מהבקשה שלנו לקבל את מספר הבקשות שקיבלו מפלסטינים תושבי הרצועה לשנות את כתובתם, מספר הבקשות שאושרו ומספרם של אלה שנדחו מאז 1967, כאשר ישראל כבשה את הרצועה והחלה לשלוט בה. המתפ"ש גם סירב להשיב על השאלה כמה פלסטינים אולצו לחתום על "נוהל השתקעות", או על השאלה מדוע הכניסה לעזה מחייבת ויתור על מעמדם כתושבי הגדה.

במקום זאת, קיבלנו אימייל מהמתפ"ש בו נאמר כי מאז עלה החמאס לשלטון בעזה ב-2007, "מדינת ישראל אימצה מדיניות של הבחנה בין רצועת עזה לבין שטחי יהודה ושומרון, ובהתאם לזה הוחלט להגביל את התנועה בין עזה לבין שטחי יהודה ושומרון וישראל אך ורק לאותם מקרים הומניטריים וחריגים שעומדים בנהלים שישראל קבעה".

על אף הנאמר, המניע של ישראל להפריד בין עזה לבין הגדה הוא פוליטי, לא ביטחוני, טוען טארק בקעוני, אנליסט ב- International Crisis Group. הדבר ברור עוד יותר בהתחשב בעובדה שההגבלות הישראליות על הרצועה החלו במהלך האינתיפאדה הראשונה ב-1989, שנים לפני עליית החמאס לשלטון, מוסיף בקעוני.

הפרגמנטציה של החברה הפלסטינית הוחמרה על ידי הקרע הפוליטי בין פת"ח לחמאס, אשר הפנימו שניהם את ההפרדה הזו ומוודאים את המשכה, אומר בקעוני. "המציאות בשני המקומות שונה באופן כל כך תהומי עד שאפילו התודעה הפוליטית השתנתה", הוא מוסיף. עד כדי כך ש"מבחינת תושבי הגדה, עזה היא כמעט ביקום אחר".

אף שרמת הסבל בעזה היא חסרת תקדים, בקעוני מאמין כי אסור להציג אותה כמקרה חריג. "רצועת עזה היא רק גרסת קיצון של אזור A. היא גרסת קיצון של כפר עקב (הממוקם בשטח המוניציפאלי של ירושלים אך מצוי מעברה השני של החומה). היא גרסת קיצון של אום אל-פחם, במובן של המציאות השוררת בכל הארץ הזו: שליטה ישראלית על שטח שסוגר על בועות פלסטיניות".

טארק בקעוני (צילום: באדיבות המצולם)

"ממש שיעור מבוא בקולוניאליזם". טארק בקעוני

בעוד המטרה הסופית של המדיניות הזו אולי אינה ידועה, האסטרטגיה של הגבלת הפלסטינים לבועות אורבניות תוך הגבלת התנועה ביניהן למינימום היא "מדיניות קלאסית של הפרד ומשול, ממש שיעור מבוא בקולוניאליזם", אומר בקעוני.

עבריינים בביתם

בהעדר מנגנון מוסדר, הפלסטינים נאלצו למצוא דרכים אחרות להתאחד עם בני משפחה בגדה. במכתב ששיגר ביוני 2010 אל"מ אורי מנדס, מפקד התיאום והפעילות במתפ"ש, ל"מוקד להגנת הפרט", ישראל מודה שעל פי ההערכות, כ-35,000 פלסטינים הרשומים כתושבי עזה מתגוררים בגדה המערבית. מבחינת ישראל, מדובר בעבריינים פולשים, מה שמסבך את מצבם הבירוקרטי עוד יותר.

אחת מהתושבים האלה היא רוואן, שעברה לרמאללה ב-2018 כדי לחיות עם בעלה, פלסטיני מעזה שכבר התגורר בגדה קודם לכן. כדי להתחיל את חייהם המשותפים היא הגיעה עם אישור רפואי ליום אחד שקיבלה מהצבא ונשארה אחרי שפג תוקף האישור, למרות ההשלכות.

בשביל רוואן, אפילו משימה בסיסית ביותר כמו לצאת מביתה ברמאללה כדי לקנות כיכר לחם כרוכה בסיכון. ערב אחד, לפני כשנתיים, הצבא הישראלי הטיל עוצר על רמאללה כדי למנוע "פיגוע חיקוי", אחרי שפלסטינים ביצעו ירי קטלני מתוך רכב נוסע על התנחלות שכנה. "בהתחלה חשבתי שאני הוזה", אומרת רוואן. "לא הצלחתי לצאת מהמיטה במשך שבוע אחרי הערב הזה".

אף שרוואן עברה לאזור הנמצא, כביכול, תחת שליטה פלסטינית, אם תיתפס הצבא הישראלי יכול לעצור, לכלוא ולגרש אותה בחזרה לעזה. משום כך היא ביקשה שנציין רק את שמה הפרטי. כדי שרוואן תוכל לחיות ברמאללה תוך ציות לחוקים הצבאיים הישראליים, עליה לשנות את כתובתה במרשם האוכלוסין הפלסטיני. למרות שהבקשה מוגשת למשרד הפנים ברשות הפלסטינית, השינוי תקף רק לאחר שישראל מאשרת אותו.

אם תיתפס, הצבא הישראלי יכול לעצור, לכלוא ולגרש אותה בחזרה לעזה. חיילים מפטרלים ברמאללה (עיסאם רימאווי / פלאש 90)

אם תיתפס, הצבא הישראלי יכול לעצור, לכלוא ולגרש אותה בחזרה לעזה. חיילים מפטרלים ברמאללה (עיסאם רימאווי / פלאש 90)

אחרי שכבשה את ירושלים המזרחית, עזה והגדה המערבית ב-1967, ישראל ערכה מפקד אוכלוסין והנפיקה מסמכי זיהוי עבור הפלסטינים שנכללו במפקד. אחרי החתימה על הסכם טאבה ב-1995, השליטה על מרשם האוכלוסין הועברה לרשות הפלסטינית החדשה. בפועל, הצבא הישראלי המשיך לפעול על בסיס המפקד שערך בעצמו.

בספטמבר 2007, כמה חודשים אחרי שחמאס החל לשלוט בעזה ושנתיים אחרי "ההתנתקות" הישראלית מהרצועה, הצבא החל לאכוף הגבלות מחמירות על תנועת אנשים וסחורה אל ומתוך הרצועה, שבאותו הזמן כבר היתה נתונה תחת מצור. שנה מאוחר יותר, בתגובה לפניה של "המוקד", דובר מטעם המתפ"ש השיב כי כעת הצבא רואה בעזה ובגדה המערבית שתי יחידות טריטוריאליות נפרדות. על כן בקשות להעתקת מקום מגורים חייבות להיות מאושרות על ידי קצין בכיר, במקרים הומניטריים חריגים בלבד.

בשנת 2011, ישראל הסכימה, כמחווה פוליטית חריגה לשליח הקווארטט למזרח התיכון, טוני בלייר, לאשר בקשות של 5000 תושבי עזה להעתיק את כתובתם לגדה המערבית. לדברי ארגון "גישה", עד לסוף אותה שנה ישראל טיפלה בכ-2,775 פניות מתוך 3,700 שהוגשו על ידי הממשלה הפלסטינית.

שוחד מיני או קשר עם משת"פ

הממדים המלאים של מדיניות ההפרדה הישראלית אינם לגמרי ברורים, משום שהרשויות מסרבות באופן עקבי למסור נתונים באשר למספר האנשים המושפעים על ידה ישירות. כאשר שאלנו את המתפ"ש מדוע הצבא ממשיך לנהל את רישום האוכלוסין של תושבי עזה על אף שלטענתה של ישראל היא לא כובשת יותר את הרצועה, נענינו כי הרישום "אינו בסמכות המנהל האזרחי".

זמן קצר אחרי שרוואן הגיעה לגדה המערבית בינואר 2018, היא התחילה לחפש עבודה. "אני חייבת לעבוד. אני מסוג האנשים שלא מסוגלים לשבת בשקט", היא אומרת בבית קפה ברמאללה.

בסופו של דבר, היא מצאה עבודה אצל קבוצה המספקת שירותים לנשים ביריחו. אבל העבודה היתה כרוכה בנסיעות לאזור C הנמצא תחת שליטה ישראלית מלאה וחיילים ישראלים מפטרלים בחופשיות בתוך קהילות פלסטיניות. יציאה מחוץ לרמאללה לצורך עבודה משמעה, עבור רוואן, סכנה מתמדת של מעצר וגירוש. "אני רוצה לחיות את חיי. אני רוצה לעבוד. אז שמתי מבטחי באללה, אבל עמוק בפנים רעדתי מפחד", היא אומרת.

בכל פעם שרוואן עוברת במחסום ישראלי, היא אומרת, "אני מרגישה שהחיים שלי תיכף ייגמרו". בנימה מבודחת היא מספרת איך הפחד והמתח העצומים סביב מאמציה לשנות את כתובתה השפיעו על יכולתה להרות; היא יכולה לשמוע איך הגוף שלה נדרך.

רוואן מספרת שהיא פנתה למשרד הפנים הפלסטיני לקבל אישור שהייה, אבל היא לא יודעת מה יעלה בגורל הבקשה עכשיו כשהרשות הפלסטינית הפסיקה את התיאום עם ישראל. כשתעמוד מול חייל ישראלי, היא אומרת בצחוק, היא תהיה מוכנה להציע בעסקה את אדמות משפחתה בכפר הפלסטיני ההרוס אסדוד (עליהן נמצאת העיר אשדוד), בתמורה לאישור.

לדבריה, פקיד במשרד הפנים הפלסטיני ברמאללה אמר לה שהדרך היחידה בה תוכל להשיג תושבות היא על ידי מתן טובות הנאה מיניות למנהיג מקומי פלסטיני. פקיד אחד אמר לה שהסיכוי הטוב ביותר שלה הוא לעבוד עם משת"פ שמחובר לשירותי הביטחון הישראליים.

"ההורים שלי עובדים קשה כדי שכולנו נעזוב את עזה. כולנו רוצים לעזוב, המצב שם הוא בלתי נסבל", אומרת רוואן. "בעיניי ישראל, כל אחד מעזה הוא טרוריסט. אבל אני רוצה לחיות את החיים שלי. הזמן שלנו הולך ואוזל".

לדבריה, פקיד במשרד הפנים הפלסטיני ברמאללה אמר לה שהדרך היחידה בה תוכל להשיג תושבות היא על ידי מתן טובות הנאה מיניות למנהיג מקומי פלסטיני. פקיד אחד אמר לה שהסיכוי הטוב ביותר שלה הוא לעבוד עם משת"פ שמחובר לשירותי הביטחון הישראליים.

בנייר עמדה שפרסמו "המוקד" ו"גישה" ב-2009, הארגונים הזהירו כי נוהל ההשתקעות "מכונן שיטת טיפול בבקשות המסתמכת על קשרים אישיים והחלטות שרירותיות הנעדרות שקיפות".

האמביוולנטיות הזו ותחושת השחיתות היא אוניברסלית, אומרת ד"ר יעל ברדה מהאוניברסיטה העברית, המשמשת כיום כמרצה אורחת במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת הרווארד. "אני קוראת לזה 'חוסר יעילות אפקטיבי'. אי ודאות מהסוג הזה הוא אפקטיבי במיוחד כשאתה רוצה להאט תנועה של אנשים, לשלוט עליהם, ולעורר פחדים וחשדנות".

ברדה מציינת כי לסוג זה של שליטה באוכלוסיות יש תקדים בישראל. בין 1948 ל-1966, רק חודשים ספורים לפני תחילת הכיבוש, ישראל השיתה שלטון צבאי על עשרות אלפי הפלסטינים שנשארו בתחומי המדינה שאך זה קמה. אף שהם קיבלו אזרחות ישראלית, קהילות אלה היו תחת עוצר ויכלו לנוע באמצעות אישורים בלבד.

מדיניות האישורים וההפרדה הישראלית איננה המצאה חדשה. "זאת שיטה קולוניאליסטית ואימפריאליסטית ידועה להכנעת אוכלוסייה", אומרת ברדה. עם זאת, היא מוסיפה, "ישראל לקחה את הרפרטואר הקולוניאלי לקצה, כי כיום היא מחזיקה במנגנון ניהול האוכלוסין המתוחכם ביותר בעולם".

לדעת בקעוני, אי אפשר להבין את הסיפוח במנותק מהמצור על עזה, שגם אותו לא ניתן להפריד מהפרקטיקות ביחס לפליטים הפלסטינים ולפלסטינים אזרחי ישראל. "אלה כולם ביטויים של אותה מדיניות השואפת למספר מינימלי של פלסטינים בשטח ושליטה ישראלית על מקסימום אדמות, ומסגרת שנועדה להבטיח את מדינת העליונות היהודית".

הנרייט שקר היא כתבת ועורכת במגזין 972+ שם הופיעה הכתבה במקור. תרגמה מאנגלית: אורלי נוי.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
משרד החינוך "מרוויח" ככל שסל הסיוע לתלמידים בחינוך המיוחד קטן. טקס חילופי השרים במשרד החינוך בין רפי פרץ ליואב גלנט (צילום: אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

משרד החינוך "מרוויח" ככל שסל הסיוע לתלמידים בחינוך המיוחד קטן. טקס חילופי השרים במשרד החינוך בין רפי פרץ ליואב גלנט (צילום: אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

מחקר חדש: משרד החינוך מתעמר בהורים בחינוך המיוחד

חוקרים ממכללת בית ברל בחנו את היחס בוועדות הזכאות שמפעיל משרד החינוך להורים בחינוך המיוחד. ההורים עוברים חוויה מכאיבה, נאמר במחקר, ומרגישים שהם צריכים להילחם על ילדיהם. "מעניין אותם תקציב, לא טובת הילד", אומרת אחת האימהות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf