כך הפכה ברלין ל"בירת הגולה הערבית"
בברלין - אומר הסוציולוג הערבי אמרו עלי - הגולים הערבים גילו שהם לא צריכים להסתכל מאחורי גבם בפחד. זה המקור לרנסאנס האינטלקטואלי והאמנותי הערבי בה. ראיון עם אינלקטואל שמאמין שהאביב הערבי עוד לא נגמר
ברלין הפכה למגנט עבור גולים פוליטיים מהמזרח התיכון בשנים שחלפו מאז ההתקוממויות הכושלות של 2011 במצרים ובסוריה. אמרו עלי, אקדמאי מצרי-אוסטרלי הדגיש באחרונה את מעמדה של העיר כמוקד משיכה לוותיקי "האביב הערבי" במאמר שכתב על התפקיד שממלאת בירת גרמניה כמרכז החיים האינטלקטואלים הערביים במערב.
לקח לו זמן לפרסם את המחקר על התחייה הערבית בברלין. אמרו עלי בספריה וחנות הספרים הערבית Baynatna בברלין (באדיבות אמרו עלי)
מאמרו של עלי עורר דיון רחב יותר על עתידם של הגולים האלה בברלין, ועל האופן שבו העיר מאפשרת להם לעצב חזונות והתנהלות פוליטיים חדשים. נפגשתי אתו לשיחה על מה שהשתנה במצרים מאז המהפכה ב-2011, מדוע ערבים צעירים בגרמניה מתחילים להיות יותר מעורבים פוליטית, ועל החלטתו להתמקד בתופעת הגלות בברלין.
איך נולד הרעיון למאמר הזה?
עלי: "כשהגעתי לברלין ב-2015, הלכתי לכל הגלריות, ההצגות, הקרנות הסרטים, מחזות הזמר – כולם של ערבים שהגיעו לעיר. הסתחררתי מהעושר הזה. אנשים התבדחו שברלין הפכה לבירת העולם הערבי. והתחלתי לחשוב: אולי ברלין היא באמת עיר הבירה של הגולה הערבית? הגשתי את הרעיון לכמה אוניברסיטאות גרמניות כהצעה לפוסט-דוק, אבל הן דחו אותו. בסופו של דבר, שלחתי את המאמר למגזין Dis:Orient, מגזין מקוון שמפרסם דיווחים אינטלקטואליים על המזרח התיכון וצפון אפריקה בגרמנית ובאנגלית. כל העורכים הם מתנדבים, והם מקצועיים מאוד".
אתה כותב: "ברלין היא המקום שבו הערבי שהגיע זה עתה מבין פתאום (אבל לא תמיד) שהמנהג המפחיד להסתכל מעבר לכתפך – ירושה כואבת מהבית – מתחיל להתפוגג". אבל הגולים בברלין לא יכולים להשתתף בחברה האזרחית; הם לא יכולים להצביע בבחירות, למשל.
"אני לא סבור שהמכונה הביורוקרטית של הפוליטיקה היא משהו שמסוגל לגרום אושר או להוביל לחירות ציבורית אמיתית. ההשקפה שלי קרובה יותר לזו של חנה ארנדט, שאמרה שפוליטיקה יכולה להתרחש רק במרחב פלורליסטי משגשג, שבו אנשים מתכנסים ומטפחים סוג כלשהו של קונצנזוס אזרחי".
מתי ביקרת בברלין בפעם הראשונה?
"הפעם הראשונה שביקרתי בה בברלין היתה בספטמבר 2011. בבית קפה בקרויצברג פגשתי ישראלי שסירב לשרת בצבא, ושחש אשמה כבדה על התפקיד שמילא במשטר הצבאי הדכאני. אחרי שנודע לו שאני מצרי, הוא שאל: 'אתה שונא אותי?' השבתי שאני ממש לא שונא אותו. השאלה הזאת היא מוזרה, ממש כמו שפלסטיני היה שואל אותי אם אני אוהב אותו. נראה כאילו שהוא סובל מטראומה, והוא אמר שאינו יכול לחזור לישראל".
If there was one graffiti message from Egypt 2011 that stood the test of time, it was this one: "You can crush the flowers, but you cannot delay the spring." pic.twitter.com/Yj6DvORUdZ
— Amro Ali (@_amroali) September 26, 2019
ברלין מוקפת באנשי ימין קיצוני שחיים בברנדנבורג ובסקסוניה, ואנשים שבורחים מהאלימות במזרח התיכון מוצאים את עצמם שוב בסביבה גזענית. איך זה משפיע על יכולתם להתגבר על הטראומה?
"אנחנו צריכים להפריד את ברלין משאר גרמניה. ברלין היא עדיין מקום מאוד קוסמופוליטי עם רוח סובלנית. העיר הזאת היא אנומליה בהקשר הכלל אירופי. זה לא אומר שהדברים לא ישתנו לרעה. אני לא חושב שזה בלתי אפשרי. לזכותה של גרמניה ייאמר שיש להם מוסדות חזקים שפועלים באופן אקטיבי נגד הימין הקיצוני".
ספר לי עוד על הכתיבה מהזווית של ה"אנחנו".
"אחד מהמשברים הגדולים ביותר של המאה ה-21 הוא משבר השמות והשפה. אנחנו כבר לא יודעים מה המשמעות של 'שמאל' או 'ימין' יותר. יש אנשים שמכנים את עצמם שמאלנים ועדיין תומכים במשטרו של בשאר אל-אסד בסוריה, מכיוון שהם תופשים אותו כאנטי-אימפריאליסט. אי אפשר למצוא פתרון אם שואלים את השאלות הלא נכונות. ערבים צעירים בגרמניה מעורבים יותר בפוליטיקה מאשר הדורות המבוגרים יותר. אני מכיר למשל הרבה סורים צעירים שחושבים על סוריה ומשתוקקים לחזור אליה אחרי שאסד ייפול. סטודנט סורי אחד בברלין אמר לי לפני חודשיים שעד שהוא קרא את המאמר שלי, הוא אף פעם לא חשב על הגוף הגולה; אבל אחרי שקרא אותו, הוא רואה את עצמו כחלק פעיל של הגוף בתנועה הזה".
השתתפת באביב הערבי? מה עשית לפני כן?
"לפני ההתקוממויות בעולם הערבי ב-2011, התעניינתי בקריירה בתחום הדיפלומטיה הבינלאומית. כשההתקוממות התפרצה במצרים בינואר 2011, טסתי מיד לקהיר ואפילו שקלתי מחדש את דרכי בחיים: פתאום עולם הדיפלומטיה נראה מזויף, לא אותנטי. האירועים שהתרחשו ברחובות תוניסיה ומצרים הרגישו אנושיים ואותנטיים במובן העמוק ביותר. האביב הערבי היה כמו חלום. הרגשתי כאילו ששערי ההיסטוריה נפתחו לרווחה. קהיר הפכה שוב למרכז לא רק עבור העולם הערבי, אבל אולי גם לתנועות מהפכניות מתפתחות נוספות".
ברלין היא אי של סובלנות יחסית בתוך סביבה של גזענות בגרמניה. שרידי חומת ברלין (צילום: נתי שוחט / פלאש 90)
לאור ההפגנות האחרונות במצרים, אתה חושב שניתן לצפות לצמיחה של תנועה מהפכנית מחודשת מקהיר?
"משהו השתנה, אבל לא ברור מה ואנחנו עדיין מנסים להבין את זה. ההיסטוריה מראה שיש גבול לכמה שאפשר ללכת רחוק עם הדיכוי, כמדכא, או כתומך בדיכוי. אנחנו שוכחים שאנו חיים בעולם של סיבה ותוצאה. אי אפשר לכרות ברית עם המדכא או עם כוחות של שנאה ולצפות לתוצאות חיוביות כל הזמן. אם אתה מבצע פשע, אתה נענש; אתה עובר חרדה ופחד אינסופיים שמסיטים אותך מיכולתך להפוך לאדם טוב יותר. מטוטלת הצדק תנוע בסופו של דבר למה שהוא טוב וצודק".
הראיון פורסם לראשונה באתר 972+. תרגום: יונית מוזס
מתי שמואלוף הוא סופר, משורר, פעיל חברתי ועורך שחי בברלין. אסופת השירה החדשה שלו, "בגדד/חיפה/ברלין" פורסמה על ידי AphorismA Publishers. קראו עוד כאן
הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.
כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.
אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.
הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית
