כולם חוזרים ללימודים, אבל יש מי שכבר משתרך מאחור
גם השנה, ילדיהם של מבקשי המקלט יפתחו את שנת הלימודים בעיכוב התפתחותי של כמה שנים, תוצאה ישירה של מדיניות ממשלתית. "קשה לקבל שבמדינה מפותחת כמו ישראל תתאפשר פגיעה כה משמעותית בילדים"
שנת הלימודים אמנם נפתחת כסדרה, אולם דבר אחד ברור: גם השנה, בין מאות אלפי התלמידים שיפקדו את הגנים ואת בתי הספר יהיו כמה אלפים שיתחילו את השנה שלושה צעדים מאחור. אלה ילדי מבקשי המקלט מאריתריאה ומסודאן – רובם המוחלט נולדו בישראל, ולא מכירים מציאות אחרת.
ילדי מבקשי המקלט נולדו להורים אזרחי אריתריאה וסודאן, שנמלטו מתופת במדינות המוצא שלהם, וחיים כאן כבר כ-15 שנה, ללא מעמד מוסדר וללא זכויות. הוריהם שוהים כאן כחוק, תחת הגנה קבוצתית מפני הרחקה – כי ישראל מכירה בכך שאי אפשר לגרש אותם – אך הם לא זכאים לביטוח בריאות, לקצבאות ביטוח לאומי או לשירותי רווחה, והם עובדים שעות רבות בעבודות הזמינות להם, עבודות כפיים, כדי לפרנס את עצמם ואת ילדיהם.
והילדים? אף שנולדו כאן ולמרות שהם לומדים במערכת החינוך הממלכתית מגיל שלוש, הם סוחבים איתם עיכובים התפתחותיים של שנתיים ואף שלוש לעומת בני גילם בעלי האזרחות. פערים אלה מלווים אותם במשך כל שנות הלימודים במערכת החינוך, ופוגעים ביכולתם לרכוש מיומנויות חיוניות, ובראשן מיומנויות שפתיות.
"קשה לקבל כי במדינה מפותחת כמו ישראל תתאפשר פגיעה כה משמעותית בילדים בעלי פוטנציאל תקין לחלוטין, שאמור להבטיח חיים נורמטיביים, רק בשל סטטוס ההגירה של הוריהם", אומרת פרופ' יעל לייטנר, בחוות דעת תומכת שנכתבה לעתירת ארגון אס"ף וארגונים נוספים נגד מדיניות ההפרדה במסגרות החינוך בתל אביב.
למה זה קורה? כי כשגדלים ללא אפשרות לשהות בשנים הראשונות במעון מפוקח לגיל הרך, ושוהים עד גיל שלוש במסגרות פיראטיות, שבהן ילדים רבים ומטפלות שלא הוכשרו לחנך. ככה זה כשלא מקבלים תמיכה מותאמת בגנים ובבתי הספר, שנועדה לצמצם את הפערים הקשים, ובעיקר – הפערים השפתיים.
וככה זה כשגדלים בשולי השוליים של החברה הישראלית: בסביבה עוינת וגזענית, מופרדים מבני גילם – ילדי האזרחים הישראלים, גם בגנים ובבתי הספר, כמו שקורה בתל אביב. ככה זה, כאשר אף שרשמית מדינת ישראל מכירה בזכות הילדים לחינוך ובחובתה לספק להם חינוך, בפועל, המערכת מתייחסת אליהם כאל ילדים סוג ב'.
עם נתוני פתיחה כאלה, הסיכוי של הילדים לממש את הפוטנציאל שלהם ולבנות לעצמם עתיד, כמעט לא קיים, אף שרובם ילידי ישראל שגדלים כאן ולא עוזבים לשום מקום.
המדינה מוכרחה להתעשת ולפעול עכשיו כדי להציל אותם מעתיד גורף של שואבי המים וחוטבי העצים של החברה הישראלית. עליה לנקוט תוכנית מידית לשילוב הילדים במסגרות חינוך שבהן לומדים ילדי אזרחים ישראלים – כי ילדים לומדים מילדים – ועליה להפעיל תוכנית תגבור ייעודית שתאפשר להם לצמצם את הפערים.
בחודשים האחרונים הגיעו לישראל ילדים נוספים שאין להם אזרחות ישראלית – ילדים שנמלטו מהמלחמה באוקראינה. אחרי פניות חוזרות ונשנות, הודיע משרד החינוך כי הילדים ייקלטו במערכת החינוך, והם אמורים להתחיל את שנת הלימודים יחד עם כל ילדי ישראל. איך תיראה הקליטה שלהם? מה יהיה מצבם אם לא יוכלו לחזור לביתם בחודשים הקרובים? גורל ילדי מבקשי המקלט שכבר גדלים כאן לא מבשר טובות.
על המדינה להתעורר ולהיערך עוד היום לקליטה נכונה של הילדים האלה, תוך שהיא נותנת להם מעטפת חינוכית, רגשית ופדגוגית מותאמת. עליה לדאוג לכך שיוכלו להמשיך בחייהם גם בתנאי האי-ודאות הקשים שחייהם נתונים בהם עכשיו. אל לה לחזור על טעויות העבר.
עו"ד אורלי לוינזון-סלע היא מנהלת המחלקה הציבורית בארגון אס"ף (ארגון סיוע לפליטים)
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן