כדאי לשליט האמירויות ללמוד מהעבר: רומן עם ישראל נידון לכישלון
מוחמד בן זאיד הוא מנהיג עם שאיפות מרחיקות לכת. כעת הוא מנסה לבסס את מעמדו באמצעות קשריו עם ישראל, אלא שההיסטוריה מראה שהתקרבות לישראל היא מתכון לכישלון עבור כל מדינה ערבית, ורעל לאזור כולו
האביב הערבי שהתחולל ב-2011 ומחזה הדמוקרטיה במצרים עוררו גל של התערבויות צבאיות, הפיכות ומלחמות אזרחים שאין כל סימן שהם מתקרבים לקיצם אחרי עשור.
המטרות ששם לעצמו הקמפיין הזה מתו, נשלחו לכלא או גלו: כוחם של האחים המוסלמים במצרים, כמו של אלקאעידה ודעא"ש נחלש. בעוד שהכוחות האלה מנוגדים אלה לאלה, בעיני אנשי מהפכת-הנגד הם כולם דומים. אסלאמיזם, בכל הצורות שלו, הוא רק שבריר מהכוח שהיה לו ב-2011, ובעתיד הנראה לעין הוא אינו מסוגל להוציא מאות אלפים לרחובות ולהפיל משטרים, כפי שעשה בתוניסיה, במצרים ובתימן.
אולם מהפכת הנגד, שפרצה כאשר מוחמד מורסי הופל כנשיא מצרים ב-2013, ממשיכה בכל עוזה. היא מייצרת דיקטטורים כמעט זהים: מוחמד בן סלמן בערב הסעודית, עבדל אלפתאח א-סיסי במצרים, ח'ליפה חפטאר בלוב – כולם בזים לבחירות חופשיות, חיים כמו פרעונים ובונים שושלות בשביל משפחותיה ובניהם.
כולם חבים תודה לאיש שמימן אותם, חימש אותם או שימש להם כמנטור בעת עלייתם לשלטון.
אין עיסה שהוא לא בוחש בה. מוחמד בן זאיד עם נשיא ארה"ב, דולנד טראמפ (דוברות הבית הלבן)
האיש הזה הוא המוח המארגן של ההפיכה במצרים; הוא הפך לשחקן מרכזי במלחמת האזרחים בלוב; הוא משתמש בכוחם של הנמלים בארצו כדי להשיג נוכחות בקרן אפריקה; הוא דחף את הסעודים למלחמה בתימן כדי לקדם את בנו של הנשיא המנוח עלי עבדאללה סלאח, ואחר כך נטש את האסטרטגיה הזו כדי לקדם את הבדלנים בדרום תימן; הוא היה כלי מרכזי בהטלת המצור על שכנתו קטאר; הוא הציג נסיך סעודי לא מוכר בפני הכנופייה של טראמפ והשליך את איש הסי-איי-אי בריאד לערימת האשפה.
אין שום עיסה שמוחמד בן זאיד, נסיך הכתר של אבו דבי, לא תחב בה אצבע. רק לעתים נדירות הוא נושא נואמים או מעניק ראיונות, וכאשר הוא עושה זאת, הוא מצטייר כאיש רך דיבור וזהיר.
במקרים הבודדים שבהם הוא משוחח עם התקשורת, כפי שעשה עם רוברט וורת מהניו יורק טיימס, הוא מצייר את עצמו כמי שנאלץ להגיב בלית ברירה, הכבאי המכבה שריפות יער מסוכנות: ההתקפות ב-11 בספטמבר (שניים מהחוטפים היו אזרחי האמירויות) והאביב הערבי היו שני מאורעות מטלטלים מהסוג הזה.
זוהי הצגה, והיא נועדה ברובה לקהל מערבי.
ככל שהזמן חולף, מתברר שזה לא יכול להיות הסיפור כולו. ככל שמוחמד בן זאיד שכלל את האנטי-ג'יהאד שלו, כך התעצמו השאיפות של הנסיך השקט הזה, דובר האנגלית, שהתחנך באקדמיה הצבאית הבריטית בסאנדהרסט.
בלימת האיום האסלאמי, כפי שהוא מתאר זאת, כבר אינה יכולה להסביר את השאיפות שלו, את ההיקף והמחיר של חלומותיו. האיום האסלאמי המופיע בסיוטים שלו הוא בעיקרו עקר.
כמשקיף חד-עין הוא יכול לראות בבהירות, כמו כל אחר, את ארצות הברית קורסת כמעצמה מארגנת במזרח התיכון. הוא יודע כיצד לתמרן החלטות בבית הלבן. הוא יודע לקרוא את הבורות שלהם, את היוהרה שלהם, את החמדנות האישית. הכסף שלו הוא הישר לכיסיהם. הוא יודע איך לנגן כמו מנדולינה על הכאוס שבקבלת ההחלטות בזמן אמיתי בבית הלבן.
מן הסתם התחוור לו שהמזרח התיכון זקוק לשליט אחד. מדוע שזה לא יהיה הוא עצמו? הגיע הזמן, כך הוא חושב, לצאת מהצללים ולהעמיד את הדוכן שלו.
השאיפה: להפוך את האמירויות לישראל שנייה
את העמדה הזו ניסח לאחרונה במלים, יש מי שיאמר במלים בוטות, השליח הכי מוצלח של מוחמד בן זאיד בחו"ל, השגריר שלו באו"ם יוסף אל-עוטייבה.
במאמר דעה שפרסם בעיתון הישראלי "ידיעות אחרונות" הוא הזהיר לכאורה את ישראל שסיפוח בגדה המערבית ימתח את החבל. בכותבו בערבית, אלעוטייבה הציג את עצמו לקהל היהודי כערבי ידידותי. "הייתי אחד משלושת השגרירים הערבים בחדר המזרחי בבית הלבן כשהנשיא טראמפ חשף את תוכנית השלום שלו בינואר", הוא הזכיר להם.
למעשה, המאמר הזה לא שימש כלל כאזהרה. הוא בוודאי לא היה מסר מהפלסטינים עצמם. לאיחוד האמירויות אין כל בעיה עם הכיבוש הישראלי; הוא שלח באופן גלוי שני מטוסים עמוסים ציוד מגן רפואי לנתב"ג וכורת מספר לא מבוטל של הסכמי סחר בולטים עם ישראל כדי לאשש את כוונתו לעשות נורמליזציה לקשרים בין שתי המדינות.
חלפו הימים שבהם מסלולי הטיסות בין אבו דאבי לנתב"ג הועלמו מעל ירדן. איחוד האמירויות וישראל מנהלות רומן. אין טעם שהזוג האוהב יתחבא מאחורי השיחים.
המאמר גם לא היה מסר מירדן, שרואה בסיפוח של הגדה המערבית כאיום קיומי על הממלכה. הוא היה למעשה מסר מיהודים ליברלים באמריקה ליהודים מהימין בישראל. המתכנן של המבצע היה המיליארדר הישראלי-אמריקאי חיים סבן, על פי דיווח באתר "אקיוס". קרולין גליק, יועצת לשעבר של נתניהו, הגדירה את המאמר כ"פרי מוחו" של סבן.
בכל מקרה, היה לו קשר קלוש עם דעת הקהל הערבית. אבל הוא כלל מסר חשוב יותר: הצהרת הכוונות של מוחמד בן זאיד מופיעה בשני משפטים שכתב אלעוטייבה. "ישראל ואיחוד האמירויות הן מדינות עם שניים מהצבאות המוכשרים ביותר באזור, עם דאגות משותפות בנוגע לטרור ולתוקפנות, ועם יחסים ארוכים ועמוקים עם ארצות הברית. הן היו יכולות ליצור שיתוף פעולה ביטחוני קרוב ואפקטיבי יותר", כתב אלעוטייבה. "בהיותן שתי המדינות בעלות הכלכלות המתקדמות והמגוונות באזור, הרחבת העסקים והקשרים הכלכליים ביניהן הייתה יכולה לקדם צמיחה ויציבות בכל רחבי המזרח התיכון".
במשפטים האלה, איחוד האמירויות לא רק טוענת שצבאה חזק יותר גם מזה של מצרים וגם מזה של סעודיה, היא גם טוענת שיש לה את אחת הכלכלות החזקות והמגוונות בעולם הערבי. אלה הם השתחצנויות לא מבוטלות לנסיך כתר של מדינה קטנה במפרץ.
בכך שהוא משווה את עוצמתה הצבאית לזו של ישראל, איחוד האמירויות משאירה בשוליים את בעלי הברית שלה בצבאות של סעודיה ומצרים. אין זה פחות חשוב. מוחמד בן זאיד רוצה להפוך את מדינתו הננסית לישראל שנייה.
שתי המדינות קטנות בשטח ובמספר תושבים. שתיהן חברות מיליטריסטיות מאוד. ""צבא האזרחים" של ישראל מוכר מאוד. הגיוס שמוחמד בן זאיד הטיל על גברים באמירויות ב-2014 ושהוא הרחיב אותו מ-12 ל-16 חודשים ב-2018 – מוכר פחות.
לשתי המדינות יש השפעה צבאית וכלכלית הרחק מעבר לגבולות שלהן ועד ללבה של אפריקה. אם ישראל כבר הוכיחה שהיא יכולה למתוח את זרועה הארוכה עד אנטבה ועד קצווי העולם כדי לדרוש נקמה, כך עשתה גם איחוד האמירויות בלוב, טורקיה וסוריה, מדינות הנמצאות הרחק מהמפרץ.
לשתיהן יש אוכלוסייה דינמית שיכולה לשרת את האינטרסים המערביים. יש להן אויבים משותפים – איסלמיות פוליטית, טורקיה, איראן. לשתיהן יש אסטרטגיה משותפת לשלוט באזור. שני הכוחות האזוריים הקוראים תיגר על איחוד האמירויות ועל ישראל הם טורקיה ואיראן.
איחוד האמירויות מתעמתת באופן ישיר עם הנשיא הטורקי רג'יפ ארדואן. היא מימנה את ניסיון ההפיכה ב-2016. היא עומדת מול הכוחות שלו באידליב בכך שהיא משלמת לבשאר אלאסד כדי שיפר את הפסקת האש שארגנה רוסיה, והיא נמצאת בחזית מול כוחות טורקיים בלוב.
כאשר מטוסי הפצצה לא מזוהים התקיפו סוללות הגנה אוויריות טורקיות בשדה התעופה אל-ואטיה שנכבש לאחרונה, עבדולח'אלק עבדאללה, יועץ בחצר המלוכה באמירויות, צייץ: "בשמם של כל הערבים, איחוד האמירויות לימדה לקח את הטורקים". הוא מחק את הציוץ מאוחר יותר.
אבל ישראל עצמה נשארת מאחורי הקלעים. היא רואה בצבא הטורקי כאיום הראשי עליה. כפי שדיווחתי בינואר השנה, ראש המוסד יוסי כהן אמר בפגישה עם דיפלומטים מסעודיה, מאיחוד האמירויות וממצרים שנערכה בבירה באחת ממדינות המפרץ, כי ישראל מעריכה שלצבא הטורקי יש יותר יכולות ויותר קשה לשלוט עליו מאשר הצבא האיראני. אבל ישראל עצמה אינה מתעמתת עם טורקיה.
באופן דומה, איחוד האמירויות אינה מתעמתת עם איראן, אפילו כאשר מניחים מוקשים מתחת למיכליות שלה ליד נמל באיחוד האמירויות. מלאכת המחשבת נעשית על ידי ישראל, הנחשבת אחראית לפיצוץ גדול בסדנאות בנתאנז, שם מרכיבים צנטריפוגות כדי להעשיר אורניום, ולששה פיצוצים מסתוריים נוספים באיראן.
בזירה האזורית, ישראל ואיחוד האמירויות עובדות בתיאום, כל אחת שומרת על גבה של השנייה. אבל אין פירוש הדבר שהפרויקט הזה היא יציב או ארוך טווח. ישראל עשויה להפיק תועלת מכך שתלטף את האגו של מוחמד בן זאיד כדי לשרת את האינטרסים שלה בהשארת הפלסטינים תחת כיבוש מתמיד, אבל האינטרסים הלאומיים שלה קודמים.
החוצפה של אלעוטייבה עוררה תגובה חריפה מצדה של גליק, שכתבה ב"ישראל היום": "אף אחד לא עושה טוב לאיש. ואם אנחנו כבר מדברים על טובות, הצד החזק בשותפות הוא ישראל. הכלכלה הישראלית איתנה הרבה יותר מכלכלות הנפט במפרץ הפרסי. את מי עוטייבה חושב שהוא מפחיד עם האיומים שלו כשחבית נפט נמכרת ב-37 דולר". יש רק כלב בולדוג אחד בשכונה, ולישראל אין שום כוונה לחלוק את התפקיד הזה עם ערבי שהשאיפות שלו גדולות מהמעמד שלו.
ירדן, שעבדה בשיתוף עם ישראל יותר מאשר כל מדינה ערבית אחרת, נמצאת על סיפה של פשיטת רגל, אבטלה המונית והתפרקות חברתית. חוסיין מלך ירדן וראש הממשלה יצחק רבין לאחר חתימת חוזה השלום במסוף הערבה שליד אילת, 26 באוקטובר 1994 (יעקב סער, לע"מ)
הבעיה השנייה עם הצהרת הכוונה של מוחמד בן זאיד היא עם בעלי בריתו הסונים הערבים. כאשר האליטות הצבאיות בסעודיה ומצרים יבינו שהאינטרסים הלאומיים והכלכליים שלהם נפגעים, הם יתחילו להסתכל על ההרפתקאות הפירוטכניות של מוחמד בן זאיד באופן אחר.
החוזה הימי שטורקיה חתמה עם הממשלה הלובית הנתמכת על ידי האו"ם מעניק למצרים נגישות גדולה יותר למשאבי הטבע בים ממה שתוכל להשיג בהסכם עם קפריסין או יוון, ובכל זאת מצרים גינתה את ההסכם הטורקי כ"בלתי חוקי".
באופן דומה, העובדה שאיחוד האמירויות פיצלה את תימן, כובשת עכשיו האי התימני סוקוטרה ותומכת בבדלנים הדרומיים בעדן – אינה לטובת האינטרסים של סעודיה, שרצונה העליון הוא לשמור על הביטחון לאורך גבולה הדרומי ולהקים משטר בובות בבירה צנעא.
ההיסטוריה מבשרת רעות
ישראל לא נופלת בפח של הצהרות התמיכה שקיבלה מבני חסותה של איחוד האמירויות כמו עבד אלסאלם אלבדרי, סגן ראש הממשלה במזרח לוב היושבת בטוברוק, או האני בן ברייק, סגן יו"ר המועצה הזמנית הדרומית בתימן.
ההיסטוריה מבשרת רעות לפרויקט של מוחמד בן זאיד. כל מדינה ערבית ששיתפה פעולה או הכירה בישראל נמצאת היום במצב יותר חלש ומפולג כתוצאה מכך. זה תופס לגבי מצרים וירדן, שהדיפלומטים שלהן – שפעם ראו את עצמם כחוד החנית – מתחרטים על מה שעשו בשם השלום. השחר החדש שעלה עליהן הכזיב.
הנסים הכלכליים שהובטחו בזמנו לשתי המדינות לא התממשו, הסכסוך הפלסטיני נותר ללא פתרון כמו בעבר, ופלסטין ההיסטורית חלשה וקטנה יותר מאי פעם.
ירדן, שעבדה בשיתוף עם ישראל יותר מאשר כל מדינה ערבית אחרת, נמצאת על סיפה של פשיטת רגל, אבטלה המונית והתפרקות חברתית. האינטרסים האסטרטגיים שלה בגדה המערבית ובירושלים נחשבים כקליפת השום בעיני הימין המתנחלי השליט בישראל.
פת"ח, שהכיר בישראל, שואל את עצמו את אותה השאלה. למה עשינו את מה שעשינו באוסלו? לשם מה? הוויכוח הזה מקרב את פת"ח ליריבו חמאס.
המציאות היא שגורלה של הברית בין ישראל לאיחוד האמירויות נחרץ. זהו מעשה של בודדים, לא של עמים. המזימות והתמרונים שלו שייכים לו, לא לעם שלו.
הרחוב הערבי מתנגד ללא סייג להכרה בישראל עד שלא יימצא פתרון צודק לפלסטינים, פתרון שיכלול גם את הארץ שלהם וגם את זכות השיבה שלהם. הפרויקט הישראלי של מוחמד בן זאיד הוא רעל לאזור. הוא לא מביא את ישראל להשלים עם שכנותיה. הוא מביא אותה לעשות מהם צחוק.
לפני מלחמות האזרחים בסוריה ולוב, טורקיה לא ניהלה מדיניות חוץ של התערבות באזור. כעת היא מנהלת מדיניות כזו. באופן דומה, הזרוע הצבאית של איראן מעולם לא השתרעה באמת מעבר למיעוטים השיעיים במדינות הסוניות הערביות, אפילו אם מביאים בחשבון את התמיכה הצבאית שלה בחיזבאללה ואת התמיכה הכספית שלה בחמאס.
איראן מעולם לא איימה על העליונות הצבאית של ישראל, כפי שהודה יוסי כהן עצמו באותה בפגישה במפרץ לפני יותר משנה. מנקודת מבטו של המוסד, איראן ניתנת לריסון.
המשימה של מוחמד בן זאיד היא משימה בלתי אפשרית, וכמה יותר מוקדם שבעלי בריתו הערבים יבינו זאת, כך הם יוכלו למנוע מוקדם יותר עשור נוסף של מלחמות אזוריות.
דיוויד הרסט הוא העורך הראשי של אתר המידל-איסט איי, שם פורסם המאמר במקור. תרגום: מירון רפופורט.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
