newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

יש שופטים בירושלים ורוחות הרפאים של 1948 רודפות אחריהם

בדיון אתמול על שייח' ג'ראח השופטים ניסו להיות "פרקטים" ולברוח מדיון בשאלות של היסטוריה ונכבה. גם בגבעת עמל, למדינה יש אינטרס להפוך את הדיון לשאלה של נדל"ן. אבל גם פה וגם שם, בריחה מהעבר היא הנצחת העוול

מאת:

באחד הרגעים הגרוטסקיים בדיון הארוך, שנערך אתמול (שני) בבית המשפט העליון בבקשת רשות הערעור שהגישו ארבע משפחות פלסטיניות המיועדות לפינוי מבתיהן בשכונת שייח' ג'ראח, הטיחה השופטת דפנה ברק ארז בעו"ד סאמי ארשיד, בא כוחן של המשפחות: "אתם מעמיסים כאן יותר מדי היסטוריה. אין שום סיבה להכניס את ההסכם עם ממשלת ירדן לדיון שיש לו מטרה פרגמטית".

הפלסטינים כפרו בבעלות של המתנחלים. תושבת שייח' ג'ראח בדיון בעליון (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

הפלסטינים כפרו בבעלות של המתנחלים. תושבת שייח' ג'ראח בדיון בעליון (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

להסכם עם ממשלת ירדן שאליו התייחסה ברק ארז עוד נגיע בהמשך. אבל לפני כן, שווה להתעכב רגע על המילה "פרגמטית", שנראה היה כי הפכה למוטו של הרכב השופטים; יצחק עמית, ראש ההרכב, דחק אליה בנועם ("יש לנסות להגיע להסדר פרגמטי"; "אנחנו עכשיו בשלב הדיפלומטיה"), ואילו דפנה ברק ארז בנוזפנות חמורת סבר וקצרת רוח בכל פעם שנציגי המשפחות הפלסטיניות השמיעו סייגים לגבי הצעת הפשרה של בית המשפט. קולו של השופט נועם סולברג, אגב, כמעט שלא נשמע לאורך הדיון.

אפשר להבין את הלהט של השופטים להגיע ל"פשרה פרגמטית", שהיא הדרך היחידה להיחלץ מהצורך להגיע להחלטה בתיק בעל רגישויות מקומיות, אזוריות ואולי אף הבינלאומיות. אבל יש כאן עניין אחר, אולי מהותי יותר: כאשר בית המשפט העליון של מדינת ישראל לא רוצה ולא מסוגל לדבר על היסטוריה ועל צדק, במציאות שבה החוק מפלה באופן מפורש בין יכולתם של יהודים ופלסטינים לתבוע רכוש מלפני 1948, הפרגמטיות היא מה שנשאר. לאפשר לכל צד לצאת ומשהו מתאוותו בידו, מבלי לחצות את נקודת הרתיחה.

ברוח זו, השופט עמית הציע כבר עם תחילת הדיון מתווה פשרה, לפיו המשיבה, חברת נחלת שמעון, תצהיר שרכשה את הבעלות על השטח מההקדשים היהודיים; מנגד, המשפחות הפלסטיניות יצהירו שמקובל עליהן מעמדן כדיירים מוגנים, יספקו רשימה שמית של דייר אחד מול כל נכס שיוכר כדייר המוגן, ויפקידו סכום של 1,500 שקלים לשנה עבור כל דייר כדמי שכירות.

בא כוחם של המתנחלים, עו"ד אילן שמר, הביע תמיכה ספקנית: "הם הרי לא שילמו דמי שכירות במשך 12 שנה", טען, אבל היה מוכן לגלות נדיבות מרחיקת לכת מבחינתו: "שיישבו שם לבטח, ובלבד שלא יערערו על הבעלות שלנו בשום שלב בעתיד".

שלא במפתיע, עורכי הדין ארשיד וחוסני אבו חוסיין, שייצגו את המשפחות, סירבו להתרשם מהמחווה. ראשית, השיב ארשיד, אי אפשר לספק רשימה שמית של אדם מול נכס, שהרי בכל נכס מתגוררות מספר משפחות. "אם ארבעה אחים מתגוררים בבית אחד שמחולק לדירות, האם עליי לומר לשלושה אחים לעזוב ולרשום רק אחד מהם?", תהה.

אך המחלוקת העיקרית היתה, כצפוי, סביב ההכרה בבעלות המתנחלים על הנכסים. "אנחנו לא מכירים בהם כבעלי הנכסים", הבהיר ארשיד. "אנחנו לא כופרים בעובדה שהם אוחזים ברישום על רכישת הקרקע, אבל כן כופרים בכך שמכוח הרישום הזה הם הפכו לבעלים של הנכסים שלנו".

השופט עמית ניסה להציג את המחלוקת כטרמינולוגית גרידא, שהרי המשפחות הפלסטיניות כבר הכירו במעמדן כדיירים מוגנים, אלא שארשיד המשיך להבהיר: "אנחנו מוכנים לקבל את מעמדנו כדיירים מוגנים מכוח ההסכם עם הממשלה הירדנית, שכולל גם זכויות נוספות. שלא יהיו אשליות שלא נתחרה איתם על הבעלות בהסדרים עתידיים".

ניסה להציג את הדיון כוויכוח על טרמינולוגיה. השופט יצחק עמית (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

ניסה להציג את הדיון כוויכוח על טרמינולוגיה. השופט יצחק עמית (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

האזכור הזה של ההסכם עם ממשלת ירדן הוא שהוציא, כאמור, את השופטת ברק ארז מדעתה. אלא שבניגוד לנזיפתה של השופטת, אי אפשר לעסוק בתיק העגום הזה מבלי לדבר על ההיסטוריה העגומה עוד יותר שעומדת מאחוריו.

כפי שפרסם השבוע ניר חסון ב'הארץ', ממשלת ירדן פעלה להעביר את הבתים המיועדים לפינוי בשכונת שייח ג'ראח, כמו גם את הקרקע שעליה נבנו, לבעלותם של הפלסטינים, אך מלחמת 67' קטעה את המהלך וישראל כבשה את השטח המדובר בטרם הושלם.

אבל האמת היא שלמען הצדק שבית המשפט מתיימר לדבר בשמו, צריך ללכת אפילו מעט רחוק יותר בהיסטוריה, כדי להבין את גודל העוול שנעשה למשפחות האלה: המשפחות שנאבקות כיום על כבשת הרש שלהן בשייח' ג'ראח הן צאצאי פליטים שאיבדו את בתיהם במהלך הנכבה, גלו מאדמתם וייושבו על השטח הזה בבתים שבנו עבורם ממשלת ירדן והאו"ם.

גם בהנחה שהשטח אכן היה שייך ליהודים, ושרכישת הבעלות על ידי המתנחלים נעשתה כדין (נקודות שהפלסטינים מערערים עליהן בתוקף, בטענות שגם הן נהדפו בקוצר רוח על ידי ברק ארז בדיון), הרי שעדיין אין מנוס מלשאול: אם יהודים, שאפילו אינם צאצאי התושבים היהודים המקוריים, יכולים לתבוע את הבעלות על נכסים מלפני 48' ולגרש עשרות משפחות פלסטיניות מבתיהן, מדוע אותן משפחות פלסטיניות לא יכולות לתבוע את הנכסים שהיו בבעלותן הן לפני 1948? הרי בניגוד למתנחלים, לא רק שמדובר בצאצאים ישירים של אותם פליטים, אלא שבחלקם עדיין מחזיקים את המפתחות לבתים האבודים ההם ביפו, חיפה, ועוד.

לילה קודם לדיון הזה בעליון, התקיימה הפגנה גדולה של תושבי גבעת עמל, גם היא נגד הפינויים הצפויים של משפחות מהשכונה. על אף ההבדלים הגדולים בין שני המקרים, קשה שלא לראות גם את הדומה ביניהם. התושבים היהודים של גבעת עמל, מזרחים ברובם, יושבו על ידי המדינה על חורבות הכפר ג'מוסין, שעמד במקום עד לנכבה.

מאז שיושבו שם, התגוררו התושבים במקום ללא תשתית מסודרת, עם הבטחה לבנות להם בניינים חדשים שבהם יוכלו להתגורר, ולהסדיר את מעמדם על הקרקע. ההבטחות האלה מעולם לא מומשו, הזכויות על הקרקע עברה מיד ליד עד שהגיעו – בשותפות עם עיריית תל אביב – לידי טייקונים שכעת מבקשים לגרש את המשפחות מבתיהן.

בדיוק כמו בשייח' ג'ראח, ישנם המתעקשים לראות גם בתיק גבעת עמל סוגיה נדל"נית ותו לא. גם כאן וגם שם, השיח הנדל"ני הוא רק מסך עשן המכסה על אמת עמוקה ומבהילה מאוד: למן הקמתה, מדינת ישראל עסוקה בהנדסה דמוגרפית של המרחב, שעיקרה דחיקת כמה שיותר פלסטינים החוצה, ודחיקת המזרחים לשוליים הפריפריאליים של המדינה.

השימוש האינסטרומנטלי שעשתה המדינה בתושבי גבעת עמל זועק בעוולתו: משמילאו את ייעודם הדמוגרפי ומנעו את שובם של התושבים הפלסטינים, היא הזניחה אותם לנפשם. עכשיו הם כבר לא "מתיישבים", אלא בעיה דמוגרפית בדרכם של בעלי ההון. תושביה הפלסטינים של שייח' ג'ראח, מבחינת המדינה, הם בעיה דמוגרפית מסוג אחר. אבל הטקטיקות של העברת הבעלות על הקרקע שעליה עומדים בתי התושבים מאחורי גבם לגורמים עוינים דומה באופן מבהיל.

אפשר להבין את הסירוב ההיסטרי כמעט של בית המשפט לעסוק בהיסטוריה, שכן ההיסטוריה הזו היא שמטיחה בפניהם את שורש העוול החד משמעי, הבוטה, הבלתי מוסרי כל כך שעם תוצאותיו הם מתמודדים כעת. אפשר לאטום את חלונות ההיכל היפה של בית המשפט הגבוה לצדק ככל שרוצים, אבל הרוחות של 1948 ממשיכות למצוא דרכים לנשוב פנימה, אפילו אם רק כרוחות רפאים, ולא רק בירושלים.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

"המקצועות ההומניים מפגישים את התלמידים עם עולם הרוח האנושית". ספריית האוניברסיטה העברית (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש90)

מי חוסם את לימודי ההומניסטיקה במערכת החינוך בישראל?

רמת העניין של התלמידים הישראליים במדעי הרוח עומד ביחס הפוך למספר שעות הלימוד המוקדשות להם בבתי הספר, ולחשיבותם. המכשול המרכזי הוא התמקדות מוגזמת בידע הדיסציפלינרי, במקום בחוויית הלימודים עצמה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf