newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"ישראל רצתה קורבן שקט. סירבנו לשתף פעולה"

אחרי שמתנחלים השתלטו על בית משפחתו בעיר העתיקה בירושלים, ראפת ע'ית סוב לבן מדבר על המאבק, הקשיים והלקחים, ועל חשיבות הסולידריות והשמעת הקול

מאת:
רפעת סוב לבן מול בית משפחתו בעיר העתיקה בירושלים, אחרי הפינוי, ב-11 ביולי 2023 (צילום: יהל גזית)

"להיאבק בקול רם היה משמעותי מאוד בשבילנו". ראפת ע'ית סוב לבן מול בית משפחתו בעיר העתיקה בירושלים, אחרי הפינוי, ב-11 ביולי 2023 (צילום: יהל גזית)

השעה חמש ורבע אחרי הצהריים בשער שכם בעיר העתיקה בירושלים. ראפת ע'ית סוב לבן מאחר לפגישה שלנו, אחרי שנתקע בפקק במחסום חיזמה, שמחבר בין מזרח ירושלים הכבושה לשאר הגדה המערבית.

בנם של נורה ומוסטפא עובד במשרד הנציב העליון של האו"ם לזכויות אדם ברמאללה. בחודשים האחרונים הוא נאלץ לקחת הפסקה מעבודת השדה שהוא מבצע באזור ג'נין – גם בגלל שחיקה, וגם כדי לעזור להוריו לנסות למנוע השתלטות של מתנחלים על בית המשפחה בעיר העתיקה. ב-11 ביולי, אחרי מאבק משפטי שנמשך עשורים, הוריו של ראפת פונו מביתם.

נורה נולדה בבית הזה ב-1955, והיא ובעלה גידלו שם את חמשת ילדיהם. למיטב ידיעתה, קודם לכן הבית היה בבעלות משפחת אל-ראסאס הפלסטינית, וככל הנראה גרו בו יהודים עד 1948. באותה שנה, אחרי הנכבה, מבנים בבעלות יהודית בחלק המזרחי של ירושלים עברו לרשויות הירדניות, שהחזיקו באזור כחלק מהסכם הפסקת אש עם מדינת ישראל החדשה. משפחתה של נורה, משפחת ע'ית, קיבלה את הבית.

אחרי שישראל כבשה את מזרח ירושלים במלחמת ששת הימים, בית המשפחה עבר לבעלות האפוטרופוס הכללי, במסגרת חוק נכסי נפקדים מ-1950. ב-1970, ישראל העבירה את חוק הסדרי משפט ומנהל, שאיפשר לאנשים פרטיים ולארגונים יהודיים "להשיב" נכסים במזרח ירושלים שהיו בבעלות יהודים לפני 1948; המדיניות הזאת לא חלה על פלסטינים שאיבדו את ביתם במערב ירושלים או בכל חלק אחר של מה שהפך למדינת ישראל אחרי הנכבה.

>> עיר אחת, שני חוקים, אחד ליהודים ושני לפלסטינים

לפי המנגנון הזה, הנכס – שנורה ומשפחתה עדיין גרו בו – הועבר ב-2009 להקדש עניי גליציה (או בשמו הרשמי: הקדש ע"ש שמואל משה בן דוד שלמה גנגל ז"ל), ארגון שכביכול אמור לדאוג ליהודים אשכנזים מגליציה האוסטרית לשעבר, שגרים כיום בירושלים.

בשנים שלאחר מכן, המשפחה בילתה ימים רבים בבתי משפט בישראל, במאבק על ביתה. ואז, במרץ השנה, בית המשפט העליון דחה את העתירה האחרונה של המשפחה, ואישר את גירושם. ביוני נכנס לתוקף צו פינוי "גמיש", וב-11 ביולי המשפחה נזרקה מהבית. באותו בוקר, מתנחלים יהודים נכנסו לבית ותלו דגלי ישראל על הקירות.

כמעט שבועיים לאחר מכן, נציג הדיירים המתנחלים החדשים הודיע למשפחת ג'ית סוב לבן שהרהיטים שלהם יוצאו מהבית בשמונה בבוקר למחרת, ואם לא יגיעו לאסוף אותם, הם ייזרקו לזבל. כשהגיעו, אחד מהדיירים החדשים נופף בבקבוק יוגורט מהמקרר של המשפחה בפניו של ראפת – גם כדי לקנטר אותו על כך שהוא לא גר יותר בבית, וגם כרמז לשם משפחתו (סוב לבן בערבית משמעו למזוג יוגורט). ראפת הדף את הבקבוק, והיוגורט נשפך על מתנחל אחר.

המתנחלים קראו למשטרה, וטענו שראפת תקף אותם. כשהשוטרים הגיעו, מיד עצרו את ראפת, והחזיקו אותו במשך שבע שעות אזוק בידיו וברגליו. ראפת מספר לי שהמתנחלים תקפו שוב ושוב את המשפחה בחודשים שקדמו לפינוי, גם מול עיניהם של השוטרים, ללא כל השלכות. אך עכשיו, הוא נעצר מיד בגלל תלונת המתנחלים, ללא כל שאלה.

ראפת שוחרר בערבות ובתנאים שכללו הרחקה לשבועיים מהעיר העתיקה. כמה ימים לאחר מכן הוטל על המשפחה קנס בסך 48.5 אלף שקל תמורת 160 שעות שיטור, פינוי התכולה על ידי קבלן פרטי, וההוצאות המשפטיות של המתנחלים שהשתלטו על ביתם.

דיברתי עם ראפת זמן קצר לאחר מכן, כדי לשמוע ממנו על מאבקה של המשפחה.

קודם כל, איך אתה מחזיק מעמד?

"כמשפחה, אנחנו מרגישים שהיינו יעד להתקפות והטרדות מצד ממשלות ישראל, הצבא, המשטרה והמתנחלים. זה מתיש. זה גובה מחיר כבד, בבריאות פיזית ונפשית, ומשתלט על חיי היומיום שלך.

"בשנות ה-80, אמא שלי הלכה לשימועים בבית המשפט תכף אחרי לידה. כשניסיון אחד לפנות אותנו נכשל, הם התחילו בניסיון חדש. אמא שלי לוקחת תרופות נוגדות דיכאון וחרדה כבר יותר משמונה שנים. ובחודשים האחרונים המצב היה קדחתני מאוד. ניסינו לרכז את כל המאמצים בהשמעת קולנו, והעולם שמע אותנו. העולם הקשיב. בסוף זה לא הספיק, אבל להיאבק בקול רם היה משמעותי מאוד בשבילנו. ישראל רצתה קורבן שקט ומושלם, וסירבנו לאפשר את זה".

ספר מה קרה אחרי שהודיעו לכם על צו ה"פינוי הגמיש". איך זה השפיע עליכם?

"בחודשים האחרונים לפני הפינוי, היו אנשים בבית 24/7 – פעילים, תקשורת, דיפלומטים. עשינו את כל זה כמשפחה, כדי להעלות את הסוגיה למודעות, אבל ביחד עם הלחץ והפחד מפני הפינוי הכוחני המתקרב, זה היה מאוד מתיש. באותו רגע לא היינו מאוד תפקודיים כמשפחה; לא הצלחנו אפילו לדאוג לצורכי הקיום הבסיסיים שלנו. לא הצלחתי לדאוג לעצמי לאוכל במשך שבועות, ואותו דבר היה נכון לאמא ואבא שלי".

איפה המשפחה גרה היום?

"ב-2016, בית המשפט החליט שאני והאחים שלי לא יכולים יותר לגור עם ההורים שלנו, שני אנשים מבוגרים וחולים, בעיר העתיקה. אני ולאמה [אחותו של ראפת] שכרנו דירה בשועפאט [שכונה פלסטינית בירושלים], ולשם הגיעו ההורים שלי אחרי הפינוי. במהלך ניסיון פינוי ב-2018 הם השתמשו בבית הזה נגדנו, כדי לטעון שיש לנו נכס מחוץ לעיר העתיקה, כלומר שאנחנו לא צריכים את הבית באל-ח'אלידיה".

מי גר היום בבית?

"אנחנו לא יודעים. נראה שאף אחד עדיין לא גר שם כל הזמן. הם הולכים לשפץ את הבית, אבל אני חושב שהם כבר הכניסו רהיטים. הבית לא במצב טוב; לא איפשרו לנו לשפץ, ונשארנו שם למרות הסיכון. למשל, לפני שנה נפלה אבן מהמרפסת בזמן שאף אחד לא היה שם, אבל אם היא היתה נופלת למישהו על הראש הוא היה נהרג. הם מכריחים אותך לחיות ככה, ואז גורמים לך לעזוב".

ביום הגירוש, הסתובבת בשכונה וקראת לפלסטינים להצטרף אליך. איך אתה מרגיש לגבי הסולידריות שקיבלת מפלסטינים, וגם מישראלים?

"אני פועל בתחום זכויות האדם כבר 12 שנה, אז אני מכיר את תופעת הפינוי מקרוב. בדרך כלל המשפחה נאבקת לבדה. רוב השכנים מפחדים לתמוך, מחשש שייעצרו או יותקפו. בגדה המערבית, הם מפחדים לאבד את אישור העבודה שלהם בישראל, ובירושלים פלסטינים רבים מפחדים לאבד את עבודתם בגלל עמדותיהם הפוליטיות.

"במקרה שלנו, הם הפיצו שמועות בניסיון לגרום לנו להרגיש לבד – הם אמרו לשכנים שלנו שמכרנו את הזכויות על הבית. זה נועד לבודד אותנו מהחברה שלנו ולמנוע סולידריות פלסטינית איתנו. היו כמה פעילים פלסטינים, ארגונים לא ממשלתיים, וסיקור תקשורתי מצוין. אבל בסופו של דבר, את רוב פעולות הסולידריות ביצעו יהודים ישראלים מהשמאל… לא כל הפלסטינים יודעים לדבר אנגלית ולעמוד על שלהם".

אתה עדיין מרגיש לבד?

"בכנות, מול המדינה והארגונים שלה – כן, אני עדיין מרגיש מאוד לבד. אבל אנשי קבוצת 'פרי ג'רוזלם' לא עזבו אותנו, הם נכחו כאן כל הזמן. אפילו אחרי הפינוי הם באו לבקר את ההורים שלי, להביא אוכל, להביא צמחים במקום אלה שהשארנו בבית. אבל שוב, הרחוב לא הצטרף אלינו. כמה שכנים ומשפחות עמדו לצידנו, אבל בגדול זה לא קרה.

"אבל בעיני, האנשים שעומדים בשייח' ג'ראח, במסאפר יטא, בחאן אל אחמר, הם צדיקים. הקול שלהם חשוב בעיני, מכיוון שהם הצטרפו למסר שלנו והגבירו אותו. זה נתן לנו אישור שמדובר בפשע. אם רק פלסטינים היו קוראים לזה פשע, היו מכנים אותנו אנטישמים".

רפעת סוב לבן ופעילים מפגינים מול בית המשפחה בעיר העתיקה בירושלים, ב-11 ביולי 2023 (צילום: יהל גזית)

"אם רק פלסטינים היו קוראים לזה פשע, היו מכנים אותנו אנטישמים". ראפת ע'ית סוב לבן ופעילים מפגינים מול בית המשפחה בעיר העתיקה בירושלים, ב-11 ביולי 2023 (צילום: יהל גזית)

מה יכולות משפחות אחרות שנמצאות בסכנת פינוי ללמוד מהמקרה שלכם?

"ישראל רוצה שנשתוק כדי שתוכל להרחיב את הפרויקט הקולוניאלי בלי התנגדות. אם המשפחה שלי לא היתה נלחמת ב-2015, היו מפנים אותנו כבר אז. אני זוכר שבשימוע בבית המשפט ב-2015, השורה הראשונה היתה מלאה בדיפלומטים, והשורות השנייה והשלישית היו מלאות בצוות של האו"ם, והשופט התנהג בצורה שונה. ולכן בעיני הנוכחות שלהם משמעותית. הצהרות כבר לא מספיקות".

איזה מסר היית רוצה להעביר לכל מי שקורא את הראיון הזה?

"אנחנו צריכים להבין שהאנשים שפינו אותנו מביתנו אינם אנשים שוליים – הם האנשים שנמצאים בממשלה. זה מה שאני לא מבין לגבי ההפגנות בישראל [נגד הרפורמה המשפטית] – נגד מה אתם מוחים? הם מוחים כדי לשמר את הסטטוס קוו. הסיבה היחידה שהם יוצאים להפגין היא שהממשלה נגעה להם בזכויות. אבל הם עושים את זה לנו כבר עשרות שנים, ואז הם לא יצאו להפגין.

"אם אתם רוצים להילחם למען דמוקרטיה אמיתית, תגוננו על הפלסטינים בחאן אל אחמר, לכו לשייח' ג'ראח, לכו למקום שבו מתבצעים אלימות ודיכוי. אי אפשר לאפשר למערכת של אלימות לשגשג במשך עשרות שנים ולא לצפות שהיא תפנה נגדכם. אתם יוצרים מפלצת, ובסוף היא קמה גם עליכם. אני חושב שהדרך להתקדם במאבק הזה היא על ידי השמעת קול משותף למוסלמים, נוצרים, יהודים, דרוזים, ארמנים וכו'. כל מי שמתמודד עם אפליה צריך להתקומם נגדה. הגיע הזמן שהישראלים המפגינים יבינו את זה".

יהל גזית היא צלמת מירושלים, חברה בקולקטיב הצילום אקטיבסטילס. היא לומדת לתואר שני בלימודי תרבות באוניברסיטה העברית. המאמר התפרסם במקור במגזין 972+. תרגום: יונית מוזס

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
ואנואר סלאודה בביתו שהוצת בכפר דומא, 14 באפריל 2024 (צילום: אורן זיו)

"התחלתי לבנות את הבית ב-2020 וסיימתי השנה בכוונה להתחתן וגור פה". אנוואר סלאודה בביתו שהוצת בכפר דומא, 14 באפריל 2024 (צילום: אורן זיו)

פרעות בדומא: "אלמלא ברחו, משפחות שלמות היו נשרפות בבתים"

עם מציאת גופתו של הנער בנימין אחימאיר ממאחז "מלאכי השלום", מתנחלים פשטו על הכפר דומא, שבו הוצתה משפחת דוואבשה לפני 9 שנים, וזרעו בו חורבן. לדברי התושבים, חיילים שנכחו במקום גיבו את הפורעים ולא עשו דבר למנוע את האלימות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf