ישראל הרגה 20 עיתונאים מאז 2001. איש לא הועמד לדין

הזיהוי הברור כעיתונאים לא מנע ירי של הצבא. פלסטינים נושאים עיתונאי שנפצע מירי הצבא ליד שכם, אוקטובר 2018 (צילום: פלאש 90)

הצבא הישראלי הרג עשרים עיתונאים, רובם פלסטינים, מאז 2001, אולם באף אחד ממקרי ההרג האלה לא הוגש כתב אישום. כך חושף דו"ח חדש של הוועדה להגנה על עיתונאים (CPJ), לקראת יום השנה להריגתה של כתבת אל-ג'זירה, שירין אבו עאקלה.

"הרג אבו עאקלה איננו אירוע חד פעמי", אמר רוברט מהוני, מנהל פרויקטים מיוחדים בארגון, במסיבת עיתונאים שנערכה הבוקר (יום ב') בתל אביב. "מהנתונים שאספנו עולה דפוס של חוסר שקיפות ואי לקיחת אחריות. כשחקירה נפתחת, זה כתוצאה מלחץ בינלאומי משום שהעיתונאים היו זרים או בעלי דרכונים זרים. אנחנו פה כי אנחנו לא רוצים לראות עוד עיתונאים מתים במהלך סיקור בישראל או בשטחים".

על פי הדו"ח, 18 מבין 20 העיתונאים שנהרגו מאש הצבא מאז 2001 היו פלסטינים. השניים האחרים היו אירופאים. בדו"ח נטען כי "הרג עיתונאים על ידי צה"ל מביא ל'אפקט מצנן' בקרב כתבים המסקרים את פעילות צה"ל". הדו"ח קרא "לשים קץ לפטור מעונש במקרים של הרג עיתונאים ולמנוע הרוגים נוספים".

>> דיווח עיתונאי כעילה למעצר. ההתנכלות השיטתית לעיתונאים פלסטינים

דוברים בארגון אמרו כי הרשויות בישראל לא הסכימו להיפגש עם המשלחת של הארגון בעת ביקורה בארץ או להגיב לדו"ח.

שורת גופים בינלאומיים קבעו כי אבו עאקלה נהרגה מירי מכוון של הצבא במחנה הפליטים ג'נין. חמישה חודשים לאחר ההרג, הגיעה גם בדיקת הצבא למסקנה כי יש "סבירות גבוהה" שאחד החיילים ירה בה "בטעות" במהלך חילופי ירי עם חמושים פלסטינים. אף שאבו עאקלה היתה אזרחית אמריקאית ולמרות שהרשויות בארה"ב חקרו את המקרה, אף חייל לא הועמד לדין.

דפוס חוזר של השתקה. מסיבת העיתונאים של ארגון CPJ להגנת על עיתונאים בתל אביב (צילום: אורן זיו)

״מאז המוות של שירין, עיתונאים פלסטינים מספרים לנו שהם מפחדים יותר. למה שלא יפחדו?" הוסיף מהוני. "אם עיתונאית עם פרופיל כל כך גבוה, שמאחוריה עומד גוף בינלאומי, נורתה, למה עיתונאים עם פחות תמיכה יכולים לצפות?"

שריף מנסור, מתאם הארגון במזרח התיכון ובצפון אפריקה, אמר ל"שיחה מקומית" כי "לרשויות בישראל יש דפוס קבוע: כדי להימנע מלקיחת אחריות, הם מפרסמים הצהרות ריקות על חופש העיתונות במקום להגיע לחקר האמת. אנחנו קוראים להם לפעול על פי החוק הבינלאומי ולהצהיר על כיבוד חופש העיתונות גם באזורי לחימה שבהם הצבא פועל ולנהל חקירות פליליות במקרים של הרג".

מנסור הוסיף כי העיתונאים הפלסטינים "משלמים את המחיר כדי שהציבור בבית יקבל חדשות ופרשנות על מה שקורה בשטחים הכבושים ובעזה. אי אפשר להתבסס רק על מקורות ישראלים רשמיים, צריך שהשטח יהיה בטוח בשביל עיתונאים זרים ופלסטינים".

וליד אל עומרי, מנהל משרד אל ג'זירה בירושלים, אמר ל"שיחה מקומית" כי התיק בעניינה של אבו עאקלה עדיין פתוח, "וגם הפצע פתוח. אנחנו מקווים שנשיג צדק בעניין של שירין. חשוב שהרוצח, או מי ששלח אותו, ישלמו מחיר על הפשע שביצעו". עומרי ציין כי הגעה לחקר האמת חשובה גם כדי לספק הגנה לעיתונאים, במיוחד עיתונאים פלסטינים. "אנחנו רוצים שהדור חדש של הפלסטינים לא יאבד אמון בחוק הבינלאומי", הוסיף.

לדברי עומרי, ישראל לא מעוניינת לסייע בחקירה. "היא לא משיבה לשאלות ולא מאפשרת חקירה של החיילים שהיו שם. כל העובדות, התחקירים, הצילומים ועדי הראייה מאשרים כל יום מחדש, שאכן מי שירה הם חיילי הכיבוש", אמר.

עומרי טען שאבו עאקלה עמדה בתוך חבורה של עיתונאים, שלכולם סימן "PRESS" ברור על החזה; הירי היה ממרחק 180 מטר, ובמקום לא היו חילופי אש. הדבר מוכיח, לדבריו, שהחיילים כיוונו לעבר העיתונאים. "שירין נפגעה מאחורי האוזן השמאלית, המקום היחיד שאינו מוגן על ידי הקסדה והאפוד", הזכיר. עומרי ציין שמאז 1967 נהרגו 104 עיתונאים פלסטינים.

הצדיק את הירי בעיתונאים. אביחי מנדלבליט, לשעבר הפרקליט הצבאי הראשי (אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

בדו"ח, שכתבה העיתונאית אורלי הלפר, מתוארת השיטה שבה ישראל נוהגת במקרה של הרג עיתונאים: "גורמים רשמיים בישראל מתעלמים מראיות ומטענות עדים, ולעיתים קרובות נראה כי הם מזכים חיילים מאחריות להרג בשעה שהחקירות עודן מתנהלות".

בדו"ח נאמר כי הליך הבדיקה של הצבא במקרי הרג עיתונאים הוא בגדר "קופסה שחורה. אין מסמך מדיניות  המתאר את ההליך לפרטיו ותוצאות הבדיקות חסויות". הבדיקה עשויה להימשך שנים, ומשפחות העיתונאים כמעט לא זוכות לסעד משפטי בישראל.

עוד נטען בדו"ח כי הכוחות הישראליים מתעלמים שוב ושוב מסימני זיהוי של עיתונאים. רוב העיתונאים שנהרגו – לפחות 13 מבין ה-20 המוזכרים בדו"ח – הזדהו באופן ברור כאנשי תקשורת או נסעו בכלי רכב שנשאו כתובת שזיהתה אותם כעיתונאים.

כך, לדוגמה, ב-2008, צלם סוכנות רויטרס ברצועת עזה, פאדל שנאע, לבש אפוד מגן כחול, שנכתב עליו "PRESS", ועמד בסמוך לרכב עליו נכתב "TV" ו-"PRESS" כאשר טנק ירה פגז פלאשט שהרג אותו. אף שרויטרס פנתה לרשויות בדרישה לחקור את התקרית, אביחי מנדלבליט, הפרקליט הצבאי הראשי דאז, הציע פרשנות אחרת וטען כי הסימון "PRESS", "נפוץ בקרב מחבלים".

עשר שנים מאוחר יותר, במהלך צעדת השיבה ליד הגדר ברצועת עזה, כוחות ישראליים ירו והרגו את העיתונאים יאסר מורתג'א ואחמד אבו חוסיין, אף ששניהם לבשו ציוד מגן עם הכיתוב "PRESS". עשרות עיתונאים נוספים נפצעו באותה שנה בצעדות השיבה, וב-2019 דו"ח של האו"ם טען כי קיים "יסוד סביר להניח שצלפים ישראלים ירו בעיתונאים בכוונה". גם במקרים אלה בישראל התנערו מאחריות. "ראינו שורות מקרים של פעילי חמאס שהתחפשו לאנשי רפואה ועיתונאים", אמר אביגדור ליברמן, אז שר הביטחון.