newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

יחסי ישראל-ירדן: האם אנו עומדים בפני עימות?

המתיחות באל אקצא הובילה לעימות גלוי בין ירדן לישראל, אך ירדן עדיין תלויה בישראל לאספקת מים ואנרגיה. חוקרים ירדנים בולטים תוהים אם לא הגיע הזמן לחשוב מחדש על יחסי שתי המדינות, ולהיערך לשינוי דרמטי

מאת:
מלך ירדן, עבדאללה השני, ונשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, ברמאללה, ב-28 במאי 2022 (צילום: פלאש90)

ירדן במלכוד. מלך ירדן, עבדאללה השני, ונשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, ברמאללה, ב-28 במאי 2022 (צילום: פלאש90)

בתקופה האחרונה מצאה עצמה ירדן במלכוד. מצד אחד, לפני כמה חודשים נכנסה לעימות גלוי עם ישראל, בעקבות המתיחות בירושלים ושאלת השליטה באל־אקצא. מצד שני, ישראל מספקת לירדן שניים מצרכיה הבסיסיים ביותר – מים וגז.

כמה חוקרים ופרשנים, מהמנוסים ומהוותיקים בשיח הפוליטי הירדני, מנתחים את המצב מכמה זוויות.

אחד מהם, ד"ר מרוואן אל-מועשר, לשעבר שגריר ירדן בישראל (בשנות ה-90), שר חוץ וסגן ראש הממשלה הירדני, וכיום סגן נשיא למחקרים של קרן קרנגי לשלום בינלאומי בוושינגטון, כתב מאמר, שהתפרסם ביומון רב התפוצה אל-קודס אל-ערבי, ובו סקר את החלופות הכלכליות שיש לירדן ומציע לצמצם את ההסתמכות על ישראל.

עורייב א-רנתאווי, פובליציסט וחוקר ירדני ומנהל מכון אל-קודס למחקרי מדיניות, פרסם מאמר באתר רשת אל-חורה הפרו־מערבית, שבו קרא לעיין מחדש בהנחות המוצא שעיצבו את היחסים בין השתיים; ומציע ליצור תפיסה חדשה כלפי יחסים אלו.

ד"ר מוחמד אבו רומאן, שר לשעבר בממשלת ירדן, כתב שני מאמרים בנושא באתר הביקורתי אל-ערבי אל-ג'דיד. הראשון סקר את שינוי העמדות ואת התמורות שהתרחשו בתוך ישראל באשר לסוגיות הקשורות ליחסי ירדן-ישראל; השני דן בדרכים שבהן על ירדן לפעול בעקבות השינוי שהתרחש בישראל, ואשר משפיע על יחסיה עם ירדן.

על אף השוני בעמדותיהם, כל הכותבים מסכימים כי יחסי ישראל-ירדן נמצאים על סף שינוי דרמטי – והם שואפים, איש איש בדרכו, להשפיע על שינוי זה ולעצב אותו לפי תפיסותיהם. אך ראשית כדאי להבין כיצד הגענו למצב הזה ביחסים בין שתי המדינות, ומדוע דווקא עכשיו.

מצד אחד, רוב הכותבים מציינים כי בזמן כהונתה של ממשלת בנט-לפיד היתה הקלה ביחסים, לאחר שלטונו הארוך של בנימין נתניהו. אך חודש הרמדאן האחרון לווה בעימות חריף בין פלסטינים לישראלים, שהגיע לשיאו בהריגתה של העיתונאית שירין אבו עאקלה.

עימות זה גרר הצהרות מצדו של ראש הממשלה אז, נפתלי בנט, שהכחישו את האפוטרופסות ההאשמית באל אקצא, ולווה באיומים מצד בכירים ישראלים בדבר הפיכתה של ירדן ל"מדינה פלסטינית".

לפי אבו רומאן, "הצהרותיו של ראש הממשלה בנט, כתגובה לעמדה הירדנית המסלימה נגד ההפרות הישראליות במסגד אל אקצא ונגד ייהוד ירושלים, חורגות מהרמה הטקטית, והשיח לובש אופי אסטרטגי של הסתכלות מחדש על האפוטרופסות ההאשמית בירושלים".

הבחנה זו של אבו רומאן אולי יש בה משום הסבר לטענה נוספת, שהחוקרים מסכימים עליה: השינוי שחל בישראל בהתייחס לירושלים אינו שינוי מדיניות של ראש ממשלה כזה או אחר. זהו שינוי עמוק ושורשי בחברה הישראלית, על כל חלקיה.

"הבעיה טמונה בשינויים המבניים בחברה הישראלית, ולא בשכבה הפוליטית בלבד", כותב א-רנתאווי, ומסביר כי ישראל שירדן חתמה איתה על הסכם שלום ב-1994 היא כבר לא אותה ישראל. לתפיסתו, עובדה זו עשויה להצדיק את העיון המחודש בהנחות שבבסיס החתימה על ההסכמים.

החוקרים מצביעים גם על שינויים אסטרטגיים-אזוריים שהיה בכוחם להשפיע על השינוי האסטרטגי שנוקטת ישראל, ובהם: הסכמי הנורמליזציה הערבית, שהפחיתו מחשיבותה וממרכזיותה של הסוגיה הפלסטינית; כמו גם ההתהפכות הטורקית שהתרחשה רק לאחרונה, שבה נסוגה אנקרה מסוגיית ירושלים.

לשינויים אסטרטגיים אלה יש להוסיף את העובדה כי נראה ששמירה על יציבות ירדן אינה עוד אינטרס ישראלי, הרי "האיום הדמוגרפי" גובר כרגע על כל איום חיצוני אחר בעיני ישראל. היות שכך, נראה ששמירה על האינטרסים של חברתה ממזרח כבר אינה בראש מעייניה.

מה ירדן יכולה לעשות?

כל הסיבות האלו גם יחד עשויות להסביר את המהפך העמוק שחל בישראל בהקשר ליחסיה עם ירדן. אך מה ירדן יכולה לעשות? הכותבים מציעים כמה אפשרויות.

רוב החוקרים הזכירו את סוגיית האנרגיה, אולם אל-מועשר מציב אותה בראש. בשאלת היחסים המידרדרים בין ירדן לישראל, אי אפשר להתעלם מהפיל שבחדר – מים וגז.

כחלק מההסכמים בין שתי המדינות, ישראל מספקת לירדן כמות לא מבוטלת של מים וגז – מקורות קיומיים שבהחלט חיוניים לירדן. אם שואפים החוקרים לעיין שנית ביסודות שהביאו להסכמים בין המדינות ואף לעצב אותם מחדש, הם חייבים להתייחס בכובד ראש לסוגיות אלו.

ככלל, אל-מועשר טוען כי השיקולים הקיומיים הם אלה שצריכים להכתיב את המדיניות, ולא השיקולים הכלכליים. שיקולים כלכליים הם שאלה של כדאיות רגעית, לתפיסתו, והם אינם לוקחים בחשבון את התמונה הכוללת, ואילו שיקולים קיומיים מבוססים על השפעות טווח.

אל-מועשר וחוקרים נוספים חוששים שישראל תשתמש בתלות של ירדן כדי לכופף את ירדן במידת הצורך – במסגרת ההליכה ימינה של החברה הישראלית והעצמת חשיבותה של ירושלים.

הוא מעודד את ירדן להסתמך על מקורות עצמאיים, ואם הדבר אינו אפשרי, לשאוף לגיוון מקורותיה ככל האפשר, ולא להסתמך על מדינה אחת – בטח כשנראה שזו פועלת נגד האינטרסים הירדניים. "יתרה מכך, משכון המשאבים האסטרטגיים של ירדן בידי מדינה אחת התברר כלא רק סותר את העמדה הפוליטית הירדנית, אלא גם פועל נגד האינטרס הלאומי ארוך הטווח, שיש בו משום סכנה חמורה לכלכלת ירדן וליכולת העתידית של ירדן להגן על עצמאות עמדותיה" .

אחת מהצעותיו של אל-מועשר היא להתפיל מי ים בירדן במקום בישראל. "האם עלות ההתפלה בישראל נמוכה מזו בירדן? אני בספק", הוא כותב, ומניח כי התפלת מי הים האדום תעלה בסופו של דבר פחות מהתפלת מי הים התיכון בישראל והעברתם לירדן.

נוסף על כך, הוא מבקר את הסודיות האופפת את המגעים הבילטרליים, וקורא לאפשר לערוך מחקר מהימן ושקוף בנושא. אל-מועשר מנסה להוכיח לקורא כי יש אלטרנטיבות כלכליות, ומסיים את מאמרו בקריאה לפעולה לפני שיהיה מאוחר מדי.

במקביל לצמצום התלות בתחום האנרגיה, אפיק נוסף להגבלת כוחה של ישראל עשוי להיות היחסים עם ממשלו של ג'ו ביידן בארה"ב. החוקרים מציגים כיצד המשטר הירדני תולה תקוות גדולות בסיוע מצד ממשל ביידן מול השינויים החלים בישראל. אולם אבו רומאן טוען כי לאור המצב המשתנה, לא נראה שירדן יכולה לעצור את המהלכים.

"בתוך הנימוקים, העובדות ושינויי העומק הרבים במאזן הכוחות הפנימי, הבינלאומי והאזורי, השאלה המהותית שצריכה להישאל היא: עד כמה ירדן באמת יכולה לפרוץ את הסטטוס קוו ולהגן על ירושלים מייהוד מסגד אל אקצא על ידי הפרויקט הציוני? בשנים האחרונות כבר נעשה ברור שאנו צועדים בצעדי ענק לקראת מתווה כזה".

בעקבות שאלה זו, שואל אבו רומאן: "מה בעצם יכול הממשל האמריקאי להציע?" אפילו אם הרפובליקנים ותומכיו של הנשיא לשעבר, דונלד טראמפ, לא יחזרו לעמדות כוח, לא נראה שהממשל האמריקאי מונע את ייהוד העיר העתיקה, או שואף לבטל את ההחלטה להעביר את השגרירות האמריקאית לירושלים.

אין להקל ראש במאמציהם של מלך ירדן, שר החוץ וגורמים נוספים להתנגד לקו הישראלי, ברמה האזורית והבינלאומית. ככלל, נראה כי ירדן היא המדינה הערבית היחידה כרגע שנוקטת עמדה נחרצת שכזו, ונראה כי עובדה זו מרגיזה את ישראל, לשיטתו של אבו רומאן.

אולם אין מנוס מההכרה בכך שהתפיסה העיקשת של הישראלים לגבי ירושלים השתנתה. הם מודעים היטב לגבולות המאמצים הדיפלומטיים הירדניים, ורואים בהם פעולות טקטיות ולא אסטרטגיה סדורה. על הירדנים להכיר בעובדות אלה.

כוחות ביטחון ישראליים במתחם מסגד אל-אקצא, ב-15 באפריל 2022 (צילום: ג'מאל עוואד / פלאש90)

התפיסה הישראלית לגבי ירושלים השתנתה. כוחות ביטחון ישראליים במתחם מסגד אל-אקצא, ב-15 באפריל 2022 (צילום: ג'מאל עוואד / פלאש90)

לאור המצב המשתנה, עיון מחדש בקווים המנחים להסכם בין שתי המדינות נראה חיוני עבור ירדן. א-רנתאווי מדגיש כי אחת הסיבות לכניסת ירדן להסכם השלום עם ישראל היתה השאיפה למנוע את השתלטותה של ישראל על הגדה המערבית. פרויקט ההתנחלות הרי המשיך להתרחב, וכאמור, אף היחסים הירדניים-אמריקאיים לא הצליחו למנוע זאת, ולכן על הירדנים להכיר בכך שהסכם אינו יכול להגן על ירדן, קיומית ולאומית.

מלבד הפחתת ההישענות על ישראל ושמירת היחסים עם ארה"ב, א-רנתאווי טוען כי על ירדן להתכונן לעימות עם ישראל: "המסקנה (העולה מהכנסים שנערכו בנושאים אלה; ד"ל) אומרת כי על ירדן לפעול בעתיד הקרוב למען בניית גורמי כוח כהכנה לעימות כואב וקשה ביחסיה עם ישראל. יש להפחית בהסתמכותה על ישראל, ולגייס תמיכה לעמדותיה ולגישותיה הערביות והבינלאומיות, ואסור להפסיק לחזק את החזית הפנימית כדי להימנע מכל לחץ בלתי־רצוי בשלב הבא".

נראה כי החוקרים מסכימים שבשלב זה, למרות ניגוד האינטרסים בין השתיים, ירדן אינה יכולה לשבור את הכלים ולבטל את ההסכמים. אולם המאמרים מנתחים בצורה חכמה ומעמיקה את התמורות ואת האינטרסים הישראליים, ומגיעים למסקנה כי על ירדן להיות מוכנה לעימות עם ישראל.

מוכנות זו אינה רק כלכלית. היא כוללת בראש ובראשונה, לפי החוקרים, בניית הנחות מוצא חדשות ליחסים בין המדינות, ופירוק הנחות המוצא הקודמות. הרי הוצג כיצד לישראל יש אסטרטגיה ברורה, שצמחה מתפיסות שורשיות ורחבות בחברה הישראלית, אז מדוע שהירדנים לא יעצבו מדיניות ברורה הנובעת מהאינטרסים של העם?

לפי אבו רומאן, מכוני המחקר הם שחקן חשוב ביותר בעיצוב מדיניות ירדנית ברורה, המבוססת על האינטרסים ועל הרצונות של העם, ועל החוקרים במכונים אלה להציע חלופות ולאפשר דיאלוג מעמיק בנושא. ברור כי ישראל שואפת לנצל את אי-ההסכמות הפנים־ירדניות לטובתה, אולם לישראלים יש עמדה מוצקה וברורה בנושאים מדיניים, מדוע לא להעמיד עמדה ברורה נגד התעמולה הישראלית, שואלים החוקרים.

דורין ליזר כותבת בפרויקט אופק, שיתוף פעולה בין מכון ון ליר בירושלים, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם. הפרויקט מנגיש לקהל קוראי העברית תוכן מעובד מאתרי תקשורת, מגזינים, מרכזי מחקר ומידע וכתבי עת אקדמיים בערבית

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf