newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

יום השואה: המורים הם הראשונים לזהות "תהליכים"

מערכת החינוך היא כלי בידי החברה לדיכוי המחשבה העצמאית, והתלמידים הם חומר הגלם הרך והזמין ביותר להשחתה. השיטה פשוטה: שואלים "מה" במקום "האם", ובכך מעודדים אך ורק את קבלת האמת המוחלטת הרצויה. ואת זה כל המורים מכירים היטב

מאת:

זהו מאמר בשבחם של המורות והמורים, שעומדים בחזית: בכוחם להיות הראשונים לזהות תהליכים פאשיסטיים, שכן מערכת החינוך היא כלי בידי החברה לדיכוי כוח המחשבה, והתלמידים הם חומר הגלם הרך והזמין ביותר להשחתה. המורים יכולים לזהות אם נדרש מהם למנוע מהתלמידים להטיל ספק, ובוודאי מזהים אם האדישות המטמטמת מחלחלת בתלמידיהם.

חיילים מבקרים ביד ושם, ב-4 באפריל 2021 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

חיילים מבקרים ביד ושם, ב-4 באפריל 2021 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

אינני מתכוון לתוכן המוצג לתלמידים בשיעור זה או אחר, אלא דווקא לדיכוי המחשבה העצמאית, שיכול להתקיים בכל שיעור. השיטה פשוטה להחריד: שואלים "מה?" ולא שואלים "האם?" ודי בזה כדי להפוך כל שאלה להצהרת נאמנות, כפי שאדגים.

חייבים להשוות

על פי אחד ממערכי השיעור במקצוע "מחשבת ישראל" לכיתה ח', לומדים ילדינו מהי זכותנו על הארץ. השאלה לדיון בכיתה: "מהם היתרונות של ארץ ישראל לאיש ישראל?". מכאן ברור שיש יתרונות כאלה והם אינם מוטלים בספק. התשובה מובאת בשיעור מדברי המהר"ל: "כל דבר יש לו מקום לפי טבעו ומעלתו, ולכך לפי מעלת ישראל שיש להם מעלה נבדלת קדוֺשה, יש להם ארץ קדושה".

על מה אם כך אין ספק? שעם ישראל הוא עליון על עמים אחרים מבחינת דרגת קדושתו, ולכן ארץ ישראל (הקדושה) היא שלו. אין עמדה מנגד, אין עמדה אחרת, ואין הערה לגבי התרגיל האנכרוניסטי (האסור): פירוש מונחים שנכתבו בשנת 1570 לערך בהתאם למובנם כיום.

אכן, לא כל חברה התופסת את עצמה נשגבת ועליונה מידרדרת בהכרח לתחתיות הטירוף הנאצי. אולם, "התהליך" החינוכי של ביטול חופש המחשבה הוא זהה, ומכאן (לדעתי) חובת ההשוואה והזהירות.

כל צורה של חשיבה שנואה עליהם

בשנת 1933 היה אדן פון הורבאט סופר מוכר בגרמניה. מחזותיו הועלו על מיטב הבמות, וזכו להצלחה רבה. ב 10 בפברואר באותה שנה, זמן קצר לאחר עליית המפלגה הנאצית לשלטון, ישב הורבאט בפאב מקומי בעיירת בית הוריו בבוואריה. ברקע הושמע בקול רם נאומו של הקנצלר החדש, אדולף היטלר. הורבאט ביקש מהמלצר שיכבה את הרדיו.

מכאן הידרדרו הדברים במהירות: תחילה הוא סולק מהפאב על ידי אוהדי המפלגה, אחר כך הוכנסו ספריו לרשימת הספרים "המנַוְנים" את האומה. כעבור שנתיים נמחק שמו מרשימת הסופרים המורשים לפרסום בגרמניה, ושנה אחר כך קיבל צו גירוש מארצו.

בשנת 1937, רגע לפני המלחמה, הוא תיעד את התהליכים הפאשיסטיים בספר נעורים ללא אל (בעברית: הוצאת עם עובד, 2018). גיבור הספר הוא מורה בבית ספר תיכון בגרמניה הנאצית המידרדרת.

"אני מלמד היסטוריה וגיאוגרפיה", הוא כותב. "עלי לתאר את צורת כדור הארץ ולספר את תולדותיו. כדור הארץ עדיין עגול, אבל תולדותיו נעשו מרובעות". בינו לבין עצמו הוא מודה: "נכון: אני כבר לא שואב הנאה מהמקצוע שלי", וזאת משום שהוא מזהה שאצל תלמידיו "כל צורה של חשיבה שנואה עליהם".

חולמים להיות שֵם על אנדרטת מלחמה

זה לא מקרה שגיבור הסיפור הוא המורה לגיאוגרפיה והיסטוריה. הגיאוגרפיה מתארת את המרחב הלאומי, וההיסטוריה את הזמן הלאומי. אלה הם שני המקצועות המרכזיים שדרכם בוראים את האומה ואת סיפורה – הסיפור שמצדיק בדיעבד כל פשע.

במהלך שנות ה-50 של המאה הקודמת ניסחו במשרד החינוך של ישראל את תוכניות הלימודים של החינוך היסודי במדינה החדשה. היסטוריה, כך קבעו, לומדים על מנת "להקנות לתלמידים את הידיעה כי עמנו, שהוא מהקטנים בגויים, לא התבטל בפני גויים גדולים ותרבותם, ולא חדל להתקיים". גיאוגרפיה (מולדת) למדו על מנת "להשריש את הילדים בארץ ישראל, ארץ אבותינו מולדת העם העברי, ולפתח נאמנות למדינה ונכונות להגן עליה בכל נפשם ומאודם".

הנכונות להקרבה עצמית למען העם והמולדת מופיעה כמובן גם בסיפור הגרמני. המורה בז לסיפור הלאומי שעליו לספר, ובז גם לתלמידיו, שעליהם כתב: "כשיהיו גדולים הם חולמים להיות שֵם על אנדרטת מלחמה!

"הם מצפצפים על האנשים! הם רוצים להיות מכונות, ברגים, גלגלים, בוכנות, רצועות – אבל יותר משהיו רוצים להיות מכונות, הם היו מעדיפים לשמש תחמושת: פצצות, מטעני רסס, רימונים. כל כך היו שמחים להתפוצץ למוות באיזה שדה קרב!"

מישהו חסם את דרכם של התלמידים לחשוב

בדבר אחד טעה המורה של הורבאט: זה לא שהתלמידים שונאים לחשוב ורוצים למות בקרב. הניסוח היותר מדויק הוא שמישהו חסם את דרכם לחשוב, על מנת שיהיו נכונים למות למענו.

מאפייניו של החינוך הלאומי נוסחו על ידי הפילוסוף הגרמני יוהאן גוטליב פיכטה כבר בשנת 1807. פדגוגים באותה עת כבר הבינו היטב כי הלמידה המשמעותית מתהווה מתוך התקדמות מהמוחשי אל המופשט. בדוגמה הפשוטה ביותר: תחילה מצביעים בפני הילד על חפצים בצבע כחול, ואחר כך משדכים אל הניסיון את המילה המופשטת המתארת את המציאות הנחווית: כחול.

פיכטה הבין את הסכנה שבדבר. הוא כתב: "החינוך החדש הופך במדויק את הסדר". לא עוד העולם המוחשי "שממנו הובל התלמיד הלאה לחשיבה", אלא חינוך "שעבורו העולם שנתפס באמצעות המחשבה הוא האמת היחידה והקיום האמיתי של העולם, ואותו הוא שואף להכיר לתלמיד ממש מן ההתחלה".

מה היה לו לפיכטה נגד העולם המוחשי? הוא הבין שאם מציגים לתלמידים את העולם כפי שהוא, בהכרח מקנים להם אפשרות לשפוט את הדברים באמצעות מחשבה עצמאית. כלומר אם מציגים להם את העובדות, הם עלולים לפרשן אותן בדרך משלהם.

לא את המציאות ביקש פיכטה לבטל, אלא את זכותם של הילדים לחשוב: "בבואי להגדיר ביתר בהירות את החינוך החדש שאני מציע אני חוזר וטוען שההכרה ברצונו החופשי של התלמיד, וההסתמכות עליה, היא הטעות הראשונה של המערכת הישנה".

למה טעות? כי "אם המניע המוסרי יפותח רק בשלבים המאוחרים, הוא יבוא מאוחר מדי וימצא את הלב כשהוא כבר עסוק ומלא באהבה אחרת". כלומר, אם ניתן לתלמידים לפרש את המציאות, הם עלולים לחשוב אחרת מאתנו (המבוגרים בעלי הסיפור הלאומי). הו אז, בשלב שבו נביא בפניהם את האמת המוסרית שלנו, הם עלולים להיות כבר ספקניים כלפיה. זאת הסכנה שפיכטה זיהה!

שואלים "מה" ולא "האם"

השיטה שבעזרתה מבטלים את זכות המחשבה העצמית של התלמידים היא פשוטה להחריד: שואלים "מה" ולא "האם". זה הכל.

הנה מתוך ספר הלימוד באזרחות לתלמידי ישראל, בפרק על מגילת העצמאות. לנוכח קטעי המגילה, התלמידים נשאלים: "מהי זכות להגדרה עצמית של כל עם והעם היהודי בפרט?", וכן "מהן ההצדקות המופיעות במגילת העצמאות להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל?"

די בקריאת השאלות כדי לדעת ש: 1) לעם היהודי יש זכות יתר להגדרה עצמית על פני עמים אחרים, ו-2) יש הצדקות (יותר מאחת) להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

השיטה הזאת היא כל כך נבזית ואכזרית, שהתלמידים כלל לא צריכים להשיב על השאלות בכדי לדעת את האמת. הם אפילו לא צריכים לקרוא את מגילת העצמאות, או כל מידע העשרה נוסף. האמת המוחלטת מובאת בתוך השאלות.

כמו שדרש פיכטה, אין לתלמידים אפשרות לשקול האם העם היהודי הוא ייחודי או האם אין הצדקות למדינה יהודית בארץ ישראל. הכל מוחלט, סופי ואמיתי, כי כך כתוב בספר הלימוד.

השאלות לא מעודדות חשיבה, ערעור, ספק, התלבטות או מחשבה. רק קבלת האמת המוחלטת של שר החינוך או מי מטעמו. זה הביטוי המעשי של "התהליכים", ואת זה כל מורה ומורה מכירים ומזהים היטב.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
עיתונאים מתעדים כוחות צבא סמוך לגבול עם עזה, באוקטובר 2023 (צילום: אורן זיו)

עיתונאים מתעדים כוחות צבא סמוך לגבול עם עזה, באוקטובר 2023 (צילום: אורן זיו)

"עיתונאים הם העדים של ההיסטוריה"

ב"פורבידן סטוריז" התקבצו 50 עיתונאים מ-13 כלי תקשורת ברחבי העולם כדי לחשוף מה קורה לעיתונאים בעזה – וגם להמשיך את עבודתם של העיתונאים שנרצחו, נעצרו או נעקרו מביתם. "להרוג את העיתונאי לא יהרוג את הסיפור", מבטיח מייסד הפרויקט

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf