newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

יום הנכבה: דיאלוג על כאב העבר ותיקון ההווה

המנכ"לים המשותפים של תנועת "לוחמים לשלום" מנהלים שיחה על חשיבות ההכרה ההיסטורית והאמפתיה לסבלו של האחר, כמפתחות לכינון עתיד משותף של שלום

מאת:
ילדים משתתפים בעצרת לציון יום הנכבה בשכם, ב-2018 (צילום: נאסר אישתיה / פלאש90)

"למידה אודות הנכבה אינה רק לימוד העובדות". ילדים משתתפים בעצרת לציון יום הנכבה בשכם, ב-2018 (צילום: נאסר אישתיה / פלאש90)

ראנה: משמעות המילה "נכבה" היא אסון, אך הנכבה של הפלסטינים לא היתה אסון טבע. המועד מציין את ההרס והעקירה של יותר מ-700 אלף פלסטינים לצד הקמתה של מדינת ישראל ב-1948.

כיום, אוכלוסיית הפליטים מוערכת בכ-5.5 מיליון איש, מתוכם 4 מיליון הרשומים באונר"א. רוב הפליטים חיים בירדן, והשאר ברצועת עזה, בגדה המערבית, בסוריה, בלבנון ובמזרח ירושלים.

יונתן: אלה דברים שאני אמור לדעת. כמי שבגר את מערכת החינוך הישראלית, אבל בשום שלב לא שמעתי מי מהמורים שלי מציין את המונח "נכבה", לא כל שכן את הפרספקטיבה שהמונח מייצג. בשיעורי ההיסטוריה למדנו שהעולים בעליות הגדולות של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 הגיעו לארץ שוממה. כיכר השוק ריקה, ואין יורד אל ים המלח בדרך יריחו. גם לא היה כאן אף אחד, וגם הם ניסו להרוג אותנו. אז הגנו על עצמנו, והם ברחו.

בגיל מבוגר יותר, כשהכרתי לראשונה את המונח נכבה, זה היה בקונטקסט שבו הוא מובן על ידי ישראלים: קודם כל לבאס לנו את יום העצמאות, ובעיקר רצון אנטישמי שישראל תחדל להתקיים ושכולנו נמות.

ראנה: זה לא מה שאני רוצה. אבל אני כן מבקשת שישראלים יבינו מהי הנכבה באמת. כשלעצמי, לא הייתי צריכה ללמוד על הנכבה בבית הספר כדי להבין כמה מכאיבה היא, מכיוון שאני באה ממשפחת פליטים פלסטינים אשר נעקרו מביתם בחיפה ב-1948. גדלתי כשאני מדמיינת כמה קשה היה למשפחה שלי לאבד את ביתם ולהפוך לפליטים. סביי וסבתותיי מעולם לא הורשו לשוב לביתם.

יונתן: אומות רבות בעולם נאלצו, ועדיין נאלצות, לערוך חשבון נפש ביחס לעברן, להרס והחורבן שליוו את הקמתן. אוסטרליה בחרה לשנות את מילות ההמנון שלה, כדי לשקף את ההכרה בקהילות הילידיות שחיו בה הרבה לפני שגילו אותה האירופים.

ישראל נעדרת את היכולת הזו, של מדינות רבות אלה, להסתכל אל העבר ולומר "ביצענו עוול, כעת אנו מבקשים לתקן", במידה רבה – וזה צריך להיאמר – מכיוון שבמקרה שלנו, הנכבה ממשיכה להתקיים. המעט שנותר לישראלים שכן מכירים בכך, הוא לפעול באופן כזה שלפחות לא יוסיף להתנצלות שייאלצו להביע הדורות הבאים.

ראנה: זה ידרוש מחויבות והרבה עבודה. למידה אודות הנכבה אינה רק לימוד העובדות, אף שישנה חשיבות רבה גם בידע הזה. הכרחי להבין גם את משמעות העובדות הללו, ובאמצעות זה להגיע להבנה ולחמלה. ישראלים צריכים ללמוד על אודות האירועים שליוו את הנכבה, ולהכיר בהם מבחינה היסטורית. ישראל צריכה להכיר בטיהור האתני שביצעה (ושהיא ממשיכה לבצע). רק כך נוכל להתגבר.

חינוך ישראלים על הנכבה רלוונטי מתמיד כיום, מכיוון שהמתח רק עולה. התנהלות ישראל לאחרונה לגבי שייח' ג'ראח ומסאפר יטא, לדוגמה, היא המשך הטיהור האתני, והמשך התעלמותם של ישראלים ושל הקהילה הבינלאומית מהפרת זכויות האדם השיטתית שמבצעת ישראל.

יונתן: אם שאיפתנו היא לכונן שלום בין ישראלים לפלסטינים, אנחנו מוכרחים להצליח להבין את נקודת המוצא של האחר. אנחנו לא חייבים לקבל או להסכים עם הנרטיב של השני, אבל אנחנו צריכים להכיר בקיומו. המחבלים של צד אחד הם לוחמי חופש של הצד השני. צבא הכיבוש של צד אחד הוא צבא הגנה של הצד השני. יום העצמאות של צד אחד הוא יום הנכבה של הצד האחר. בשני הצדדים ניצבים בני אדם בעלי כבוד ונחישות, ואף צד לא ינוצח עד כדי כניעה.

יחד עם זאת, עלינו להכיר את המציאות בשטח ואת העובדות לאשורן: האפרטהייד והדיכוי הם אמיתיים מאוד, ולא יסולקו עד שלא נכיר בהיסטוריה ובמציאות העכשווית. ישראלים משתתפים בטקס הנכבה כי אנחנו רוצים ללמוד. אנחנו רוצים להבין, להכיר, ובעיקר אנחנו רוצים להפסיק את מעגל הדמים ולחיות כאן יחד בשוויון ובשלום.

ראנה: לימוד הנרטיבים של השני הוא הסיבה שבגללה ישראלים משתתפים בטקס הנכבה המשותף, וגם הסיבה שבגללה פלסטינים משתתפים בטקס יום הזיכרון המשותף. אי אפשר להתחבר עם אחר מבלי לשתף מעצמך.

פלסטינים משתתפים בטקס יום הזיכרון כי אנחנו רוצים להתחבר עם "האחר" ברמה האנושית הכי בסיסית. אנחנו רוצים למנוע עוד כאב, עוד אבל ועוד שכול. בדרך הזו פלסטינים וישראלים מגיעים להבנה שמלחמה אינה גזירת גורל, אלא החלטה פוליטית.

זה מה שאנחנו שואפים להשיג באמצעות טקס הנכבה המשותף. הוא בונה אמפתיה ומודעות לסבל שנגרם באירועי 1948 וסביב הקמתה של מדינת ישראל – כאב שנמשך עד היום. עתיד של שלום יכול להיבנות רק כשיחד נכבד ונכיר בכאב העבר ובהשפעתו על ההווה.

טקס הנכבה המשותף הישראלי-פלסטיני יתקיים ב-15 במאי בשעה 19:00, ויועבר בשידור חי באתר ובעמודי הפייסבוק של תנועת "לוחמים לשלום". ראנה סלמאן ויונתן גר הם המנכ"לים המשותפים של "לוחמים לשלום", המובילה של טקס הנכבה המשותף ושל טקס הזיכרון הישראלי-פלסטיני

  • הטקסט נערך לאחר פרסומו כדי לגרוע קביעה לא מדויקת כאילו "חוק הנכבה" אוסר על פרסום מאמרים על הנכבה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf