יהודית וגזענית או מדינת כל אזרחיה. אין דרך שלישית
מרגע הקמתה עשתה ישראל דיל עם האזרחים היהודים שלה: קבלו "מדינה יהודית" עם זכויות-יתר על חשבון הפלסטינים בתמורה תוותרו על חלק מהזכויות הדמוקרטיות שלכם. חוק הלאום רק מחדד את הבחירה שהישראלים צריכים לעשות
לפני כך וכך שנים, הפגיש העיתונאי טד קופל בתכניתו נייטליין לעימות מרתק את מאיר כהנא עם חבר הכנסת הצעיר דאז מהליכוד, אהוד אולמרט. ערב העברת חוק הלאום, ראוי לחזור ולהאזין לעימות הזה בקשב רב.
כהנא, כדרכו, הציג את משנתו ללא כחל ושרק. "ישראלים, במיוחד אלה שבשלטון, מפחדים שאשאל אותם את השאלה הבאה", הוא אומר בשלווה. "האם לערבים בישראל יש את הזכות בדמוקרטיה לשבת בשקט, באופן דמוקרטי, ולהוליד מספיק ילדים כדי להיות הרוב. הם מפחדים שאשאל את השאלה. לישראל ברגע זה, בלי כהנא בשלטון, יש חוק המאפשר רק ליהודים לקבל אזרחות רק מתוקף זה שהם מבקשים זאת, ושלא מאפשר ללא יהודים לשכור אדמות מדינה. אלה לא חוקים שחוקקו על ידי כהנא, אלא חוקים שנחקקו במקור על ידי מפלגת העבודה".
אולמרט, הרטוריקן המזהיר, מצא עצמו בתגובה מגמגם ומסתבך בפלפולים מביכים על סיכויים והסתברויות. ולא בכדי; משוחרר מכבלי הפוליטיקלי-קורקט ויומרות דמוקרטיות, כהנא הטיח בפניו את מהותה האמיתית של הציונות בישראל: מלחמה דמוגרפית אינהרנטית ונצחית נגד האזרחים הפלסטינים. אם ישראל שואפת להיות גם יהודית וגם דמוקרטית, היא חייבת לוודא באופן אקטיבי שהרוב היהודי המוצק מתקיים.
לכן מפתיע שדווקא הסעיף המאפשר הקמת ישובים ליהודים בלבד הוא שהקפיץ כה רבים נגד חוק הלאום החדש. הרי הפרויקט הציוני בישראל היה מיומו הראשון פרויקט של הנדסת המרחב, ומכאן נגזר היחס של המדינה כלפי כל הפלסטינים שבמרחב הזה: בין אם זה הטיהור האתני בגדה המערבית, האיסור על איחוד משפחות, חוק השיבה, או העובדה שמאז קום המדינה לא קמה ישוב ערבי חדש בישראל, למעט הישובים הבדואים בנגב כמו רהט, כסייפה, חורה וכולי, שגם הם קמו מתוך אותה מדיניות של הנדסת המרחב והגבלת מרחבי המחיה של האוכלוסייה הבדואית. ישובים על טהרת היהודים לא זו בלבד שהם עובדה קיימת כאן מאז ומתמיד, אלא שהם נגזרים מההיגיון הבסיסי ביותר של הפרויקט הציוני עצמו.
הציבור היהודי בישראל למד לקבל את העסקה הזו, שבה מכפיפים את המהות האזרחית של המדינה למהותה הלאומית, כיוון שבהכללה היא פועלת לטובתו. הפריבילגיות המובנות שמדינת ישראל מעמידה לרשות הציבור היהודי על חשבון זה הפלסטיני הן רבות מספור. אבל אפילו אם חוסר השוויון והצדק המשווע שבבסיס העסקה הזו איננו מספיק כדי לגרום ליהודים לשאוף לחוזה אזרחי אחר, כדאי שניקח לתשומת לבנו שהנדסת המרחב הזו לא עוצרת בפתחם של האזרחים הערבים; מרגע שניתנה למדינה הסמכות לקבוע מהו "מרחב נכון דמוגרפית", צריך לקחת בחשבון שהחזון שלה לגבי המרחב הזה הוא רחב בהרבה מאשר היחס הדמוגרפי בין יהודים לערבים.
תקראו, למשל, את הפרוטוקולים של ישיבות הממשלה בתחילת שנות החמישים, לקראת קליטתם של היהודים מארצות האסלאם. יהודי המזרח לא היו חלק מחזון "המרחב הנכון דמוגרפית" של ההנהגה הציונית, וכל היחס אליהם מאז ועד היום נגזר במידה רבה מתוך המבט הזה. זה הכתיב לא רק את עצם הבאתם לישראל בחוסר חשק מופגן, אלא גם את הפריסה הגיאוגרפית שלהם בתוך המדינה. "מרחב נכון דמוגרפית" במובן הזה הוא לא רק מרחב עם כמה שפחות ערבים, אלא כזה שהמזרחים נמצאים בשוליו, בפריפריה, באזורי הספר שלו. ההתעמרות המתמשכת במבקשי המקלט נגזרת גם היא מאותה תפיסה בדיוק. במרחב נכון דמוגרפית, אין מקום לשחורים, ודאי לא כאלה שאינם יהודים.
נקודה משמעותית אחרת בעסקה הזו היא התפקיד שהיא כפתה על היהדות: לשמש כשומרת הסף של מדינת הלאום היהודית. כיוון שהמדינה הציונית רוצה בשעריה מסננת צפופה ככל האפשר, וכיוון שלאסונה התפקיד הזה הוטל על היהדות, היא חייבת למלא אותה בגרסתה השמרנית והמסתגרת ביותר. זה אולי משרת היטב את צרכיה של המדינה, אבל ודאי לא של אוכלוסיות רבות מתוך הקולקטיב היהודי עצמו: יוצאי אתיופיה שזורקים את מנות הדם שהם תרמו לפח ומתייחסים ליין שנגעו בו כיין נסך, יוצאי ברה"מ לשעבר שנקברים מעבר לגדר, הנשים שכבולות שנים על גבי שנים בעגינותן, החקיקה המפלה נגד להט"בים, אפליית הזרמים היהודים הלא-אורתודוכסים, ועוד. כל אלה הם מחירים שמשלמים חלקים שונים מתוך הציבור היהודי עצמו על העסקה האומללה הזו, שבמסגרתה מחלישים את מעמדנו כאזרחים לטובת פריבילגיות על בסיס זהותנו הלאומית-דתית.
במשך שבעים שנה למדנו להתייחס אל "היהודית והדמוקרטית" כאקסיומה שאין בלתה, עד כדי כך שעצם הכפירה בה נחשבת לשאיפה לחסל את המדינה עצמה. אבל יש אלטרנטיבה, ושמה מדינת כל אזרחיה. הציבור היהודי כמעט ולא שומע עליה כיוון ששומרי הסף מקפידים להשתיק כל ניסיון אמיתי לדון בה. לאחרונה יו"ר הכנסת אסר בצעד נדיר אפילו להעלות לדיון את הצעת החוק של ח"כ ג'מאל זחאלקה, המבקשת להכיר בישראל כמדינת כל אזרחיה. עד כדי כך הרעיון של שוויון אזרחי מלא תוך הכרה בזכויות הלאומיות של שתי קבוצות הלאום שחיות כאן מסוכן בעיניהם. זה לא שפחדו שהצעת החוק הזו תאושר באורח פלא, הפחד הוא ממשהו אחר לגמרי: הסיכוי שהציבור היהודי יתחיל להפנים שעסקת "היהודית והדמוקרטית" פחות משתלמת גם עבורו, ושמרחב אזרחי-דמוקרטי-שוויוני אמיתי הוא לא רק האינטרס של הציבור הערבי, אלא גם של האזרחים היהודים.
ראוי לומר לכל המזדעזעים מחוק הלאום החדש על כל הסעיפים הגזעניים והמפלים שבו: צפו שוב בעימות בין אולמרט וכהנא. ברבות השנים, המציאות הישראלית הוכיחה שהניתוח של כהנא את הציונות, את הרציונל הפנימי שלה ואת דרכי הפעולה שהיא נזקקת להם היה מדויק עד כאב. אילו אולמרט היה אומר היום את שהשיב לכהנא בראיון ההוא, הוא היה מוקע כשמאל קיצוני. בסוף כל נתיב ציוני יושב כהנא מחייך. זאת הציונות ואין בלתה. אחרי שבעים שנה, הגיע הזמן להפנים: הבחירה היא בין יהודית וגזענית למדינת כל אזרחיה שוויונית ודמוקרטית. דרך שלישית אין.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן