טיפה בים של עזה: ישראל והקמצנות בחלוקת אישורים

"אנחנו רואים כי התהליכים של ייצוב כלכלי ושל הכנסת פועלים, מביאים פוטנציאל לשקט ארוך שנים", איבחן לא מזמן ראש אמ"ן, אלוף אהרן חליוה. הוא דיבר על המדיניות של ישראל מול רצועת עזה, בכנס השנתי של המכון למדיניות נגד טרור באוניברסיטת רייכמן.

הדברים מתמצתים הצהרות שבכירים ישראליים משמיעים כבר שנים, על כך שהתנעת הכלכלה בעזה משרתת אינטרס ישראלי, וגם מייצגים את התפיסה הרווחת כיום במערכת הביטחון, התומכת לכן בכניסה מבוקרת של פלסטינים מעזה לעבודת כפיים בישראל.

עם זאת, דו"ח חדש שחיבר ארגון "גישה", הסוקר את תולדות מדיניות ישראל ביחס לכניסת פועלים מהרצועה, מראה שמשטר ההיתרים הנוכחי רחוק מאוד מלמלא את הצורך של תושבי עזה בפרנסה, שלא לדבר על הסיכוי להגיע לשגשוג כלכלי. שיעור האבטלה בקרב צעירים וצעירות בגילי 29-15, שהם רוב אוכלוסיית עזה, הוא 60%, והשכר היומי הממוצע הוא 35 שקל ליום.

המצב הכלכלי ותנאי המחיה ברצועה דורדרו במהלך עשורים של כיבוש, המאמצים של ישראל לנתק את הרצועה מהגדה המערבית ומישראל, ההרס שגרמו מתקפות חוזרות ונשנות, והסגר שישראל כופה על תושבי עזה מאז 2007 כאמצעי של "לוחמה כלכלית".

במציאות כזאת, לא מפליא שבמשרד העבודה בעזה נרשמו כ-140 אלף פלסטינים, הנואשים להיתר מישראל שיאפשר להם למצוא פרנסה בתחומה, כלומר בערך פי 10 מההיצע.

מתאם פעולות הממשלה בשטחים אמנם הכריז ערב ראש השנה על הגדלת המכסה ל-17 אלף היתרים, מכסה שמתקרבת בזחילה להחלטת הממשלה לאפשר 20 אלף היתרים, ומוסיפה על ההחלטה בפועל מלפני חצי שנה להרחיב את המכסה ל-15.5 אלף, אלא שמספר ההיתרים שחולקו עד כה בפועל קטן מזה.

לשם השוואה, בשנת 2000, לפני פרוץ האינתיפאדה השנייה, נרשמו במעבר ארז מדי חודש חצי מיליון יציאות של פועלים.

כיום, גם בני המזל המעטים שכן זוכים להיתר מישראל מגלים לעתים שהיתריהם נשללו בלא נימוק; או שמוטלות עליהם "מניעות ביטחוניות", או "מניעות מעבר" שרירותיות, שאין דרך לערער עליהן. אלה שמחזיקים בהיתר תקף מקווים שישראל לא תחליט לסגור את מעבר ארז, שבשליטתה המלאה, כפי שעשתה לא פעם ככלי להפעלת לחץ כלכלי או כענישה קולקטיבית.

פרט לכך, העובדים סובלים לא פעם מתנאי העסקה פוגעניים וחשופים לניצול ולעושק, כמו הפלסטינים מהגדה המועסקים בישראל. אחד הפועלים מעזה שעימם שוחחנו שיחזר מה קרה לאחר שנפל מקומה שלישית של בניין שעבד בבנייתו: "חזרתי לעזה ובבית החולים אמרו לי שהרגל נשברה. הייתי בגבס במשך חודש. המעסיק לא שילם על ימי המחלה, ואפילו לא התקשר לשאול לשלומי".

ישראל נסמכת מאז סוף שנות ה-60 על כוח עבודה פלסטיני זול, ומכפיפה בשגרה את הכלכלה הפלסטינית לצרכיה. בה בעת, היא מתחמקת מחובותיה החוקיות והמוסריות כלפי מיליוני הפלסטינים שחיים תחת שליטתה. מימוש זכויותיהם לפרנסה ולחיים בכבוד תלוי בהסרת ההגבלות הישראליות על זכותם לחופש תנועה.

כל עוד מדיניותה ההרסנית והבלתי חוקית של ישראל נמשכת, קשה להבין איך נציגי המדינה, בהם חליוה, מצפים שחלוקת היתרים לכמה אלפי פלסטינים מעזה תהפוך שם לקטר כלכלי, ש"ייצב" את מציאות החיים שישראל יצרה ברצועה.

נעה גלילי היא רכזת קידום מדיניות וסינגור בארגון זכויות האדם "גישה", הפועל למען זכותם של פלסטינים לנוע מרצועת עזה ואליה