newsletter icon
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הכבוד האבוד של מערכת החינוך

מערכת החינוך מתאפיינת בשליטה נוקשה ובחוסר אמון הדדי. היא מבטלת את האושר בהווה בהבטחת שווא לאושר בעתיד. בהיעדר חופש בחירה, נעלם גם כבוד האדם

מאת:

אפתח בסיפור: כאשר השלים אלוהים את בריאת העולם, הוא היה מאוד מסופק ומרוצה ממלאכתו. העולם כולו היה מלא מכל טוב, מסודר, מגוון ועשיר. אלא שאז הטרידה את מנוחתו בעיה קטנה: מבין כל היצורים שברא, לא היה אחד אשר ידע להעריך את יפי הבריאה, ולהעריץ את הבורא על הדברים שיצר. על כן החליט אלוהים לברוא את האדם. ושוב התעוררה בעיה. כל הצורות והסוגים כבר נבראו: רצים, קופצים, מעופפים, שוחים, זוחלים… לכל חיה היה ייחוד משלה, ולא עלה על דעתו של האל צורה או דגם שטרם המציא.

על כן החליט אלוהים לתת לאדם את כל הצורות כולן, כמענק ייחודי, רק לו. וכך פנה אלוהים אל האדם ואמר: אתה תוכל לבחור! "תקבע אתה בעצמך את מהות טבעך". אם תבחר לחיות באדישות, תחייה כצמח; אם תבחר לחיות מתוך חושניות, תחייה כבעל חיים; אם תבחר בחיים תבוניים, תהייה במעלת אדם; אם תבחר בחיים רוחניים, הרי תחייה במעלת מלאכים. ואם – אם תצליח לחיות בכל הדרגות גם יחד, ולעבור ביניהן לפי הצורך, או אז תהייה כאלוהים.

המשל הזה, שכתבתי בלשון שלי, לקוח מהספר "נאום על כבוד האדם" (הוצאת כרמל, 1990), שקראתי השבוע. הספר הזה הופיע אצלי ברשימת הספרים הנדירים יחסית, שראוי לרכוש אם וכאשר יזדמן, כי טוב שיהיו על המדף. הנאום על כבוד האדם נכתב בידי ג'ובאני פיקו דלה מרינדולה, בפירנצה איטליה, בשנת 1486, ומכאן חשיבותו. הוא מהווה את אחד הניצנים, או המבשרים, של ההומניזם בפרט והעת החדשה (המודרנית) בכלל.

הרעיון המרכזי בנאום הוא שהאדם יכול לבחור. בשונה מכל הברואים האחרים, לאדם אין מהות קבועה מראש, אלא היא נקבעת על ידי האדם עצמו, מתוך עוצמתו ועצמאותו. למי יש כבוד? למי שיש להם את החופש והיכולת לבחור.

> חאן אל אחמר, המקום בו נגמרה החמלה

אילוסטרציה. תלמידים בכיתה (קובי גדעון/פלאש90)

אילוסטרציה. תלמידים בכיתה (קובי גדעון/פלאש90)

מצא חן בעיני הקשר בין כבוד לבין בחירה, ומכאן חשבתי שניתן להשתמש במידת חופש הבחירה, כמדד להערכה של כבוד האדם במערכת החינוך.

בחירה להורים

על פי חוק חינוך ממלכתי זכותם הבלעדית של ההורים לבחור בזרם חינוך המתאים לילדיהם: ממלכתי, ממלכתי דתי, פרטי או חינוך ביתי. הבחירה במוסד חינוכי מסוים בתוך הזרם, מוקנית לרשות המקומית, אולם יש בישראל מספר רשויות שבהן ניתנת להורים מידה של בחירה, למשל במוסד חינוכי אחד מתוך שניים או כמה, בהתניות מסוימות. כמו כן ישנם מספר בתי ספר המוגדרים על-אזוריים, ולכן הורים יכולים לרשום שם את ילדיהם, במקום בבית הספר של אזור מגוריהם. השיבוץ לכיתות בתוך המוסד החינוכי אינו נתון בידי ההורים, וכך גם שיבוץ המורים ובחירת תכניות הלימודים.

בחירה למנהלי בתי הספר

מנהלי בתי הספר בישראל פועלים בתוך סד נוקשה למדי. משרד החינוך קובע עבורם כמה שעות לימוד ילמדו הילדים בכל כיתה, וברוב המקרים גם איזה תכנים ילמדו לאורך השבוע. למשל, בכיתה א' בחינוך הממלכתי חייבים ללמוד 29 שעות בשבוע, מתוכן 18 שעות מוגדרות ללימודי עברית, מתמטיקה, חינוך גופני וחינוך. את שאר השעות יכול בית הספר לבחור על פי קריטריונים שונים.

לעומת זאת בשנות חטיבת הביניים (כיתות ז' – ט') חייבים בתי הספר לספק בין 35-36 שעות לימוד בשבוע – כלומר 107 שעות בשבוע במצטבר בשלוש שנים. מתוכן רק שעתיים (בכל השלוש שנים!) הן שעות של "לימודי בחירה". כל שאר התכנים מוגדרים מראש על ידי משרד החינוך. במצב זה, גם אם יש למנהל בית הספר מידה של אוטונומיה תקציבית, אין לו הרבה אפשרויות היכן לממש את האוטונומיה. כמה עוד אפשר להאריך את שבוע הלימודים מעבר ל-36 שעות? וכמה עוד מקצועות אפשר להעמיס על הילדים?

בחירה למורים

המורות והמורים נדרשים להעביר לתלמידיהם תכניות לימודים שנכתבו בידי מומחים, לכל תחום דעת. בחלק מתכניות הלימודים יש למורים אפשרות לבחור איזה פרק ילמדו מבין כמה פרקים. אולם התכניות, בדרך כלל, הן מפורטות מאוד, ומשאירות מעט מאוד מקום ליוזמה של המורים. אחד הכלים המקבעים את ההוראה הם ספרי הלימוד. הילדים מחזיקים בספר, אשר בו כתוב מה המורה תסביר להם בכיתה, ואפילו באיזה סדר. בספרים יש גם שאלות, כשיעורי בית ולסיכום הנלמד, ומכאן שהמורים חייבים לכלול את התשובות לשאלות האלה, בתכנים הנלמדים.

גם המבחנים החיצוניים כמו המיצ"ב והבגרות, מצמצמים למינימום את מידת העצמאות של המורים. משרד החינוך מפרסם בדרך כלל איזה תכנים יכללו במבחן, ובדרך זאת הוא מחייב את המורים ללמד תכנים אלה, ולא אחרים, במהלך השיעורים.

בחירה לתלמידים

ילדים צעירים, ביסודי ובחטיבת הביניים, אינם בוחרים דבר, ברוב בתי הספר. הם נדרשים "ללמוד" במרחב מוגדר לחלוטין: המועד, המקום, קבוצת הילדים, המורה, התוכן ודרכי הלמידה – כל המשתנים האלה נקבעים ברוב המקרים מעליהם. בחלק ניכר מבתי הספר ילדים גם אינם בוחרים מה ללבוש בבוקר, כיוון שהם מחויבים לתלבושת אחידה.

בכיתות התיכון יש מידה של בחירה באמצעות המגמות. בחירה זו מוגבלת, שכן ילד לא יכול לבחור כל מה שעולה על דעתו, אלא רק במגמות שבית הספר מפעיל, ובהיקפים המותאמים לדרישות בחינות הבגרות.

אז למי הכבוד?

"בחירה", אם כך, אינה מאפיינת את מערכת החינוך בישראל, ולכן אין גם בה גם כבוד. ז'אן זאק רוסו כתב, בספר אמיל, אודות המורה: "צא וראה שכבודך לא בך הוא, אלא בחניכך". כלומר שכבוד המורה מתעצם מתוך ההערכה שחולקים לו תלמידיו, ולא הוא עצמו או הממונים עליו. ואיך יכבדו הילדים את מוריהם, בשעה שהם (המורים, לא כולם, לא תמיד) שוללים מהילדים את כבודם? וכך גם הדבר ביחסי מנהלים מול מורים, וביחסי משרד החינוך מול המנהלים. מי שאינו מכבד את עצמאותו של הדרג מתחתיו, מחליש את כבודו שלו עצמו.

לשם מה? מה טוב יוצא ממנגנוני השליטה והפיקוח במערכת החינוך? סתם צורך בשליטה, אשר מסווה בהבטחות שווא. רוסו כתב בעניין זה: "מה עלינו לחשוב על חינוך פראי זה, המקריב את ההווה לשם עתיד לא בטוח, הכובל את הילד בכבלים שונים ומתחיל לעשותו אומלל, כדי להכינו בעתיד הרחוק לאיזה אושר, שאין איש יודע כוונתו". ביטול האושר בהווה בהבטחת שווא לאושר בעתיד.

> "הפלסטיני רוצה לצאת מהגטו עכשיו": ניר ברעם בראיון על סרטו החדש

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מלחמת ההשמדה בעזה והרדיפות הקשות כאן בתוך החברה שלנו חיזקו את הרעיון לעזוב את הארץ. אמאני טאטור בבית הקפה שלה בנצרת (באדיבות המצולמת)

מלחמת ההשמדה בעזה והרדיפות הקשות כאן בתוך החברה שלנו חיזקו את הרעיון לעזוב את הארץ. אמאני טאטור בבית הקפה שלה בנצרת (באדיבות המצולמת)

אזרחים ערבים חושבים על הגירה: "מוכיחים לנו שאין לנו כאן עתיד"

כמו בחברה היהודית, גם בחברה הערבית שומעים יותר ויותר על אזרחים שעזבו לחו"ל. הפשיעה, הקושי הכלכלי, הגזענות וסתימת הפיות דוחפים אותם החוצה. "אנחנו אוהבים את המולדת, אבל זה נעשה קשה", אומרים המהגרים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf