המקרה החרדי מלמד: ההורים חזקים מהמדינה והמציאות חזקה מהחוק
דיון על זהות הוא חלק מהותי מהוויכוח הציבורי על חינוך: הורים חילונים חוששים מהדתה, הורים חרדים חוששים מליברליות. מחקר שבחן את החינוך החרדי בחו"ל מגלה שגם כשהמדינה לא מעודדת, המלה האחרונה נמצאת בידי ההורים
חינוך בחברה רב תרבותית מעורר מתחים מהותיים: יש מי שחרד מתכנית הליבה ומלימודי האזרחות הליברלית, ויש מי שחרד מהדתה ומלימודי האמונה המשיחית-לאומנית. המציאות מוכיחה שלמדינה אין באמת כוח לחנך את הילדים כנגד רצון ההורים, כל עוד יש להם רצון משלהם. קובץ מאמרים חדש על "המשפט והחרדים בישראל", ובו שני מאמרים אודות החינוך החרדי, מחזקים קביעה זאת.
נקודת המבט המשפטית, המוצגת בשני המאמרים, מסייעת לנו להבין על מה בעצם המחלוקת. אילו זכויות וערכים מתנגשים כאן, ואילו איזונים יש או שניתן עוד להציע. שלושה אוחזים בטלית: הילד, וזכותו להתחנך כך שיהיו לו הכלים לבחור דרך חיים משלו, אפילו לצאת מקהילת הוריו; ההורים וזכותם לחנך את ילדיהם בהתאם להשקפת עולמם; והמדינה שיש לה אינטרס משל עצמה באזרחים משכילים ומיומנים, אך יש לה גם החובה להגן על זכויות הילדים או ההורים, אם הן מופרות.
אין הכרעה מתי מותר להתערב בשיקול הדעת של ההורים
במאמר על לימודי הליבה בחינוך החרדי, מבחינה ד"ר לטם פרי-חזן בין הזכות ל"חינוך מותאם" לבין הזכות ל"חינוך מתקבל על הדעת". חינוך מתקבל על הדעת הוא החינוך המעוצב על ידי אנשי המקצוע מטעם המדינה, והוא נועד לפתח את האישיות, הכישרונות והיכולות של הילדות והילדים. חינוך כזה מאפשר להם לבחור במסלול החיים הטוב ביותר עבורם, ולכן בטיבו הוא מעודד חירות ואוטונומיה. זהו חינוך שמסייע לבוגר להכיר בזכויותיו, ולממש אותם בתחומים כגון בריאות, דיור ותעסוקה. החינוך מטעם המדינה מציע ערכים משותפים לכלל האזרחים, ובכך מחזק את הלכידות החברתית, וכן מציע השכלה ומיומנויות עבודה, ובכך תורם לכלכלת המדינה.
הזכות לחינוך מותאם היא הזכות של קבוצות תרבות נבדלות בתוך החברה, להתאים את החינוך לצרכים שלהם. מדובר כאן בזכות לייחודיות תרבותית הכוללת גם את הזכות לחופש המחשבה, המצפון והדת. זהו חינוך מעצב זהות, המגביר את תחושת השייכות הקבוצתית של היחידים, ובכך מחזק את הביטחון העצמי שלהם ואף מעניק משמעות לחייהם.
בכל הקשור לחינוך המותאם, עולה השאלה: מותאם למי? במאמר על לימודי האזרחות בחינוך החרדי, מבחין יהושע פפר בין התאמה לילדים לבין ההתאמה להוריהם. מצד אחד עומדת האוטונומיה הפרטית של הילד, כך שיהיו בידיו הכלים והיכולות לבחור בין אפשרויות חיים שונות, למשל בתעסוקה, במקום המגורים בתרבות ועוד. בכלל זה עומדת לילד הזכות לצאת מתוך הקהילה שלתוכה נולד, ובה התחנך ולמד. זוהי בדיוק נקודת ההתנגשות עם ההורים, שכן גם להם האוטונומיה, לבחור לילדיהם מסלול חינוכי המותאם להשקפת עולמם (של ההורים).
בתווך נמצאת המדינה, אולם אין הכרעה ברורה באיזה נקודה היא יכולה, ואולי אף חייבת, להתערב ולמנוע מההורים מסלול חינוכי שקבעו לילדיהם, בשם ההגנה על האוטונומיה של הילדים. נקודת המוצא המשפטית נקבעה בידי השופטת איילה פרוקצ'יה בשנת 2007: "יש ליישב את המתח האמור בדרך של כיבוד האוטונומיה של המשפחה לבחור את קו החינוך הרצוי לילדיה, אך זאת תוך הכרה בסמכות המדינה, ולעיתים אף בחובתה, להתערב באוטונומיה זו לשם הגנה על טובת הילד וזכויותיו, ולהשגת תכלית חברתית כללית ביצירת מכנה משותף של ערכי חינוך בסיסיים, המאחדים את כל בני החברה." זהו ניסוח עמום למדי, שמותיר את שאלת ההתערבות פתוחה לדיון, והוא משקף את המורכבות של הדברים.
כל ההורים מכריעים את עתיד ילדיהם
המקרה של לימודי האזרחות בחינוך החרדי מדגים את המתח המהותי שבין המדינה וההורים. תכנית הלימודים באזרחות היא הכלי שבאמצעותו מחנכת המדינה את הדור הצעיר לאזרחות פעילה ולהכרה בזכויות ובחובות האזרחיים. כדי לעשות זאת צריך להקנות לתלמידים לא רק ידע בתחום מדעי החברה, אלא בעיקר את יכולת החשיבה הביקורתית. כפי שמגדר במאמר של פפר: לימודי האזרחות הם למעשה לימודי האוטונומיה.
אלא שהחברה החרדית מתנהלת על בסיס מודל אזרחי שונה מהמודל הליברלי. אצל החרדים מודגשת הזהות הקהילתית על פני זאת הלאומית; הדמוקרטיה נתפסת כפרוצדורה ולא כערך; ואת עצמם הם מגדירים בנבדל מהאחרים, תוך התנגדות לחיים רב תרבותיים. כלומר, לימודי האזרחות הליברליים-דמוקרטיים סותרים מהותית את תפיסת האזרחות החרדית.
הדבר מזכיר את העמדה החילונית נגד לימודי הדת בבתי הספר. גם במקרה זה מדובר בתוכן שסותר מהותית את השקפת העולם של ההורים והקהילה. מהמאמר ניתן להבין כי הזכות של הורים חרדים למנוע לימודי אוטונומיה מילדיהם דומה לזכותם של הורים חילוניים למנוע לימודי שיעבוד דתי. בעניין זה מובאים דברים של הסופר והמחנך החרדי, חיים ולדר: "כשאני מרצה בפני חילוניים המתלוננים על כך שבחינוך החרדי 'סוגרים את הילדים', אני משיב להם: 'וכלום אתם אינכם סוגרים? […] זה נכון שאנחנו חרדים', אני אומר להם, 'חרדים מהתרבות החילונית. אבל גם אתם חרדים. אתם חרדים מהחרדים'. […] החברה החילונית אינה פתוחה יותר מזו החרדית. אלא שכל חברה מובילה לכיוון שלה. כולם מצנזרים, כולם פוסלים דעות שאינם נראות בעיניהם, וכולם סותמים פיות זה לזה, ומציגים את עצמם חכמים ואת האחרים טועים".
המציאות כבר מסתדרת מעצמה
במקומות שבהן קשה לנו להכריע, המציאות כבר מסתדרת ומתווה דרך פשרה. כך מודגם יפה במאמר של פרי-חזן, המשווה את מעמד החינוך היהודי-חרדי במקומות שונים: ניו יורק, אנגליה והקהילה הפלמית בבלגיה. בניו יורק, כמו בארה"ב כולה, יש הפרדה ברורה בין דת למדינה, ולכן אין לבתי הספר הדתיים מעמד בחינוך הציבורי. מכאן שבתי הספר החרדים הם פרטיים ואינם זכאים למימון ציבורי, למעט סיוע בהסעות, בפיקוח ובכל הקשור לחינוך המיוחד.
אלא שבארה"ב יש אוטונומיה ניהולית למחוזות החינוך בתוך כל מדינה. מכיוון שמרבית החרדים מתגוררים במרוכז, הרי שבמחוז המגורים שלהם יש להם רוב בגוף המנהלי האחראי על בתי הספר. בחקירה שנערכה בשנת 2014 מטעם מדינת ניו יורק התברר, שבמחוזות אלה מצאו גופי המנהל הנשלטים בידי החרדים דרכים שונות להטות תקציבים לטובת בתי הספר הפרטיים, על חשבון בתי הספר הציבוריים.
מצב דומה נמצא גם בתחום תכנית הלימודים. למדינות בארצות הברית יש סמכות רחבה להסדרה ופיקוח על תכני הלימוד גם בבתי הספר הפרטיים. למשל, החוק הרלוונטי בניו יורק קובע כי בתי הספר הפרטיים ילמדו תכנית "דומה באופן מהותי" (substantially equivalent) לתכנית בתי הספר הציבוריים. אלא שבפועל, כך על פי מקורות שמוצגים במאמר, כוחם הפוליטי של החרדים הוא רב, והרשויות האזרחיות נמנעות מלהתערב. משרד החינוך בניו יורק הודה שהוא אכן לא פיקח על הישיבות החרדיות, והנושא נמצא מאז שנת 2015 בחקירה שטרם מוצתה.
פרי-חזן מדגישה בהקשר זה את מגבלות החקיקה. למרות שההסדרה המשפטית מאפשרת למדינה שלא לממן את החינוך החרדי, ולצד זה לפקח על התכנים הנלמדים בו, בפועל זה לא קורה. הכוחות החברתיים והפוליטיים בכל מקום חזקים מהחוק. הערה זאת נכונה גם למקרים אחרים שנבדקו במאמר: אנגליה, בלגיה וישראל.
לצד מגבלתו של החוק לעצב מציאות, יש בכל זאת תהליכי שינוי בחינוך החרדי בניו יורק ובמקומות אחרים. מספר מחקרים מצביעים על כך שיותר ויותר בתי ספר חרדים משלבים לימודי חול כלליים בתכנית הלימודים, כדי להקל על הבוגרים להשתלב בשוק העבודה המודרני. מצטייר תהליך מורכב ומעניין: החינוך החרדי מבקש להתבדל מסביבתו, ולכן הוא מוגדר ברוב המקרים כחינוך פרטי. ככזה, החינוך יקר ומעמיס על הקהילה הוצאות גבוהות. כדי להתמודד עם יוקר החינוך, נדרשים יותר חרדים לצאת לעבודה, ולכן בתי ספר נדרשים ללמד את תכנית הלימודים הכללית. כלומר, תכניות הלימודים הכלליות נכנסות בשער הראשי ביוזמה עצמית של החרדים, כמענה לצרכי הקיום שלהם, וללא קשר להסדרה המשפטית. החוק אולי אינו מייצר מציאות, אבל המציאות מייצרת את עצמה.
אם יש לקח לתקופת הבחירות שבה אנו נמצאים הרי הוא זה: פוליטיקאים יהירים שרוצים "לתקן" את הילדים של כולם, ראוי להם שילמדו את מורכבות הדברים: ההורים חזקים מהמדינה והמציאות חזקה מהחוק.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן