חטיפת ילדי תימן: לשבור את קשר השתיקה של הרופאים
הקהילה הרפואית צריכה להיות הראשונה לדרוש את חשיפת עדויות צוותי הרפואה והרווחה שהיו מעורבים בחטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן. עלינו להביט באופן כנה אל כישלונות ופשעי העבר וההווה
כותבת אורחת: הדס זיו
לקהילה עם כוח, והקהילה הרפואית היא כזו, יש אחריות עצומה להכיר בפשעיה. בלי מודעות לכך שאנחנו לא רק מרפאים אלא גם פוצעים, אם בשגגה ואם בכוונה, אם מחוסר ידע או מיוהרה, לא נתקדם אל מעבר לחומות של מגבלות ראייתנו. המקצוע נותן לנו כלים ומיומנות עצומה על גופם ונפשם של בני אדם. לכך מתווסף הכוח שמעניקה המדינה לצוותי רפואה ורווחה להכריע ולקבוע גורלות בחוות דעת לבית משפט, בצווי אשפוז, הוצאה מהבית ועוד.
לפיכך חובה עלינו להגביל את הכוח לא רק בכלים של אתיקה מקצועית וחקיקה – שהרי אלו היו קיימים גם בעבר – אלא גם במודעות ובענווה. לשם כך עלינו להביט באופן כנה אל כישלונות ופשעי העבר וההווה. ביום ראשון יקיים "רופאים לזכויות אדם" אירוע בשיתוף עם "עמותת עמר"ם", שהוא צעד קטן שלנו בכיוון של מבט כנה אל אחת מהפרשיות הכאובות ביותר בהן היו מעורבים צוותי רפואה ורווחה.
"הם לא התכוונו לרע", "זו היתה התפיסה באותה הימים", "היה בלגן, מדינה צעירה קולטת עליה", "היו גם ילדים אשכנזים שנעלמו", "למה לפתוח ולחפור בפצעים". כל אלו הן תגובות שאכן נשמעו בעבר ונשמעות גם היום. אבל בעיני מזיקה אף יותר התגובה של חוסר עניין ועיסוק בנושא. היא זו שמאפשרת את שתיקתם של העדים והעדות שלקחו חלק, ואת שתיקתה והשתקתה של המדינה את חלקה בפשע – שהרי בידיה העדויות ובידיה ההחלטה להעלים אותן מפני הציבור עד שנת 2066.
> פרשת ילדי תימן: לא מוותרים על חקירה אמיתית
יש ויאמרו שהעיסוק בחטיפת ילדי תימן בעת הנוכחית כשמתרחשות עוולות יום יומיות הוא מותרות, ויש שיאמרו "זה מעט מידי, מאוחר מידי". האמירה הראשונה מאפיינת את אלו שהפצע אינו שלהם. פעמים רבות מידי מושתקים הנפגעים והנפגעות של פשעי העבר פשוט משום שהחברה הפוגעת רוצה להמשיך הלאה.
בעיני אחד הרגעים הקשים בסרטה של ציפי טלמור "בדרך חד סטרית", שנקרין באירוע ביום ראשון, מתרחש כאשר הבמאית מתקשרת לאחות ושמה מאשה קפלן כדי לקבל תגובתה לאחת העדויות. קולה של מאשה נשמע והיא אומרת: "זו שעת מנוחה… אין לי שום עניין בנושא הזה… אני נורא מבקשת ממך שתרדי מהעניין", והטלפון נטרק. וזה מזכיר לי את תיאור פצע הכניסה שיוצר קליע בגוף (הדבר, אלבר קאמי): "על הפרטים האלה לא מדברים. לנגועים בדבר, שנתם של בני-האדם קדושה יותר מהחיים. אסור להפריע את שנתם של האנשים ההגונים. יש בזה טעם רע, והטעם הטוב קובע שלא צריך להיכנס לפרטים".
לכן חשוב לנו לתאר דווקא את הפצע הזה, דווקא משום הידע והכוח שאנו מחזיקים בו. מבלי לבוא חשבון עם מעשינו בעבר אנחנו מועדים לחזור עליהם בהמשך. אבל חמור באותה מידה, חוסר הרצון שלנו לפתוח ולתאר את הפצע מאפשר את ההשתקה והמשך "המנוחה".
הקהילה הרפואית הייתה צריכה להיות בין המובילות בדרישה לחשוף את עדויותיהם של הרופאים והאחיות שלקחו חלק בחטיפה, הייתה צריכה להיות הראשונה שתדרוש לבוא איתם חשבון שהרי את הכללים של האתיקה הרפואית הפרו, את חובת המטפלים למטופליהם. לא לנו לסלוח ולהפנות מבט מצוותי רפואה שאפשרו חטיפה, כמו שלא לנו לסלוח ולהתעלם מאלו המאפשרים כיום פרקטיקות דכאניות ומפלות. ובעיקר – לא לנו לאפשר את הסתרת האמת.
ובאשר לטענה השנייה כי כל דיבור עכשיו הוא מאוחר מידי ומעט מידי. אתן צודקות. על השנים שעברו על ההורים, האחים והאחיות, אין כפרה ועלינו להביט ביושר ולהכיר בעיוורון שלנו ובכישלוננו כקהילה רפואית להיאבק לצדכן ולצדכם. אבל הזעקה העולה בסרט מפיהם של ההורים כי חשוב להם שהילדים החטופים ידעו שהם לא זרקו אותם, ש"זו אשמת הממונים ולא כפי שאמרו שלא התעניינו בילדים" היא זעקה שמחייבת עשייה. אנו חייבות לקרוע את המסך בו טשטשנו את ראייתנו.
אחיו של אחד החטופים, המרואיין בסרט, אומר "ההורים מצפים שלא נשתוק". אני חושבת שהצפייה הזו חייבת לקבל מענה, ואם כקהילה של צוותי רפואה ורווחה אנו עצמנו נדרוש את גילוי האמת, ואם יש בכוחנו לתרום למאבק לחשוף את הארכיונים והעדויות ולחייב מתן עדויות חסרות, ואם יש ביכולתנו לתרום להכרת המדינה בפשעיה – אנו חייבות לעשות זאת.
הדס זיו היא מנהלת פעילות ציבורית בארגון רופאים לזכויות אדם. האירוע "מעורבות רופאים בחטיפת ילדי תימן" של "עמותת עמר"ם" ו"רופאים לזכויות אדם" יתקיים ביום ראשון בערב בסינמטק תל אביב. בשל הביקוש הרב לא נותרו מקומות באולם.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן