newsletter icon
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"זו הפואנטה של המחסום, להזכיר לך שהכיבוש תמיד שם"

מחסום הקונטיינר שבו נורה למוות אחמד עריקאת לפני כשבועיים הוא מחסום פנימי שמפריד בין צפון הגדה המערבית לדרומה. דמותו היא דמות הכיבוש: יישות מרושעת שמחדירה את עצמה לתוך חייהם של הפלסטינים, אפילו לחלקים היותר אינטימיים שלהם

מאת:

כשמונית השירות לבית לחם עזבה את אבו דיס והמחסום הישראלי נראה לעין, הנוסעים האחרים, כולם גברים פלסטינים, הפסיקו לדבר וחגרו חגורות בטיחות. הנהג כיבה את הרדיו. כמה דקות לפני כן, מוזיקה, שיחה וצחוק מילאו את האוויר. עכשיו השתרר שקט, פרט לתקתוק מחרוזת התפילה שהיתה תלויה על המראה האחורית.

זה קורה בכל פעם שמונית השירות מתקרבת למחסום "הקונטיינר": כולם עוצרים את נשימתם כאילו שהם צוללים מתחת למים. אבל כשצוללים יש ציפיה להגיח שוב מעל המים. בקונטיינר יש בעיקר אי ודאות – לעולם אי אפשר לדעת מה יקרה. אולי החיילים אפילו לא יסתכלו לכיוון שלך. אולי הם ינופפו לך לעבור. אולי הם יעצרו אותך ויבצעו חיפוש. אולי תסיים את היום במעצר מינהלי. מי יודע?

חיילים ישראלים במחסום בחברון, ב-23 בדצמבר 2017 (צילום: וויסאם השלמון / פלאש90)

חיילים ישראלים במחסום בחברון, ב-23 בדצמבר 2017 (צילום: וויסאם השלמון / פלאש90)

האי-ודאות הזאת מפחידה, והאי-ודאות הזאת היא מה שגרם לכולם להשתתק באותו יום בספטמבר 2013. כולם קפאו. נראה היה שאפילו הנהג מנסה לצמצם בתנועות. הוא שמר את ידיו קבועות על ההגה וזז כמה שפחות, מספיק כדי להנחות את כלי הרכב דרך המחסום.

באותו יום קפצנו מעל הסט הראשון של מחסומי הדוקרנים וחייל ישראלי – שעמד על הכביש, רובה תלוי על חזהו – סימן לנהג לעצור. זה לא היה הגיוני. רק חמש דקות לפני כן עברתי את המחסום בכיוון השני, והם לא עצרו אף אחד.

אבל עכשיו הם עצרו.

זה היה לפני שבע שנים. אף שהקונטיינר שינה את מראהו, המקום והפחד שהוא מעורר נותרו בעינם. ב-23 ביוני, אחמד עריקאת נורה שם למוות על ידי שוטרי מג"ב. סרטון שמתעד את האירוע מראה את מכוניתו מתנגשת במחסום ופוגעת בשוטרת, ואת עריקאת יוצא מהמכונית ומתחיל לרוץ, נורה ונהרג.

אחרי הריגתו של עריאקת, חלק מכלי התקשורת קראו לקונטיינר "מחסום במזרח ירושלים" – שם נכון טכנית, אבל מטעה, שמסתיר את האלימות של המקום. כשקוראים את הביטוי הזה, אפילו אני עלולה להאמין בטעות שהמחסום עומד על הקו הירוק בין מזרח למערב ירושלים, ומפריד בין מדינת ישראל לגדה המערבית הכבושה. רמז שהקונטיינר ממלא איזושהי פונקציה שקשורה לביטחון מרחף מעל המילים האלה.

אבל כפי שכל מי שהיה במחסום הזה יודע, הקונטיינר למעשה מפריד בין אזור פלסטיני אחד לשני. אף שהוא חלק מירושלים שישראל סיפחה באופן חד-צדדי אחרי 1967, הוא לא מגן על "מערב ירושלים" ולא ממוקם על הגבול עמה. הוא דחוס בגרון של השטחים הפלסטיניים, קוטע את הרצף בין הכפרים שנמצאים בקצה של ירושלים.

הקונטיינר הוא מה שמכונה "מחסום פנימי": דרך לשמור את המגף על צווארם של הפלסטינים, ותזכורת תמידית שלא משנה כמה אתה מתרחק מישראל, ישראל ממשיכה להסתכל עליך ולהיות מעורבת בכל היבט של חיי היומיום שלך.

"זו הפואנטה של הקונטיינר", אומר בעלי הפלסטיני, "להזכיר לך שהם תמיד שם". האירוניה, הוא מוסיף, היא שהרבה לפני שהיה באזור מחסום, זו היתה דרך שבה השתמשו הפלסטינים כשרצו להימנע ממפגש עם חיילים או שוטרים ישראלים.

גם לשם המבשר רעות שלו יש היסטוריה בלתי צפויה: לפני שהצבא השתלט על המקום, היתה שם מכולה (קונטיינר) שאדם מקומי השתמש בה כחנות קטנה לממכר של משקאות וחטיפים לעוברים בדרך היחסית שוממת הזאת שמרחפת מעל ואדי אל-נאר.

בלי הסברים

באותו יום בספטמבר 2013, החייל הצעיר – בחור רזה במדים גדולים מדי, שרוולי החולצה מגולגלים עד למרפקיו והבד הירוק זית נראה כמתנפנף סביב גופו – התקרב למונית השירות, פתח את הדלת, סקר את כולם וביקש תעודות זהות. הגברים, כולם מבוגרים מספיק כדי להיות אבא שלו, צייתו לו, הוציאו את תעודות הזהות הירוקות שלהם והעבירו אותן קדימה לנוסע אחד, שקיבץ את כולן והעביר את הערימה לחייל הצעיר. הוא עבר על כולן, אחת אחת.

כשסיים, הוא הורה לנהג ולנוסעים לסגור את החלונות, ואז הוא סגר את הדלת וזהו. בלי שום הסבר. הוא פשוט הלך משם, ועזב את כולם להיצלות בשמש במשך כמעט שעה.

חומת ההפרדה כפי שהיא נראית מהכפר הפלסטיני אבו דיס ליד מזרח ירושלים, ב-26 בפברואר 2017 (צילום: מרים אלסטר / פלאש90)

חומת ההפרדה כפי שהיא נראית מהכפר הפלסטיני אבו דיס ליד מזרח ירושלים, ב-26 בפברואר 2017 (צילום: מרים אלסטר / פלאש90)

חייל אחר פתח בסופו של דבר את הדלת, ובלי שום הסבר זרק את תעודות הזהות על רצפת כלי הרכב כמו אדם שנפטר ממשהו קטן וחסר חשיבות, מחתיכת אשפה. כאילו שזה היה מתחת לכבודו לטרוח להחזיר אותן לנוסעים בצורה שתכיר באנושיות שלהם.

ובתנועה קטנה של ידו, היינו חופשיים ללכת.

כשהנהג עבר את הקונטיינר, אחרי עוד סט של מחסום דוקרנים, החלונות נפתחו, המוזיקה חזרה והשיחה התחדשה. כשהגענו לבית לחם, ניסיתי לשלם לנהג אבל הוא סירב לקחת ממני כסף. אילו לא הייתי ברכב – אישה לבנה עם דרכון אמריקאי – זה היה יכול להיגמר בצורה הרבה יותר גרועה, הוא אמר.

רגע טיפוסי

היום ההוא, במובנים רבים, היה רגע טיפוסי מאוד בקונטיינר. ואף שהיתה לי פריבילגיה גדולה מאוד במונית השירות הזאת, החשש ממה שהיה יכול לקרות כירסם בכולנו. השקט המוחלט בזמן שהתקרבנו למחסום. המצב הבלתי צפוי. היעדר ההסברים לכל מה שקרה. לא לדעת מתי – או עבור הנוסעים הפלסטינים, אם – תצליח להגיע לצד השני של המחסום. העובדה שכולנו לא היינו בכלל בדרך מישראל או אליה, אלא מאזור פלסטיני אחד לשני.

המחסום עומד על הדרך היחידה שמחברת בין צפון הגדה המערבית לדרומה. אם אתה פלסטיני עם תעודת זהות ירוקה – כלומר לא יכול לעבור דרך ירושלים – ואתה רוצה להגיע מבית לחם לאבו דיס או רמאללה, אתה חייב לעבור דרך הקונטיינר. אם הצבא סוגר את הקונטיינר, הגדה המערבית למעשה נחצית לשניים.

כמה חודשים לפני אותו יום בספטמבר, החיילים הורידו את בעלי (אז בן זוגי) ממונית שירות בקונטיינר וביצעו עליו חיפוש – בלי סיבה, בלי הסבר – כשהיה בדרך מרמאללה כדי לבקר אותי בבית לחם. חוויה מפחידה, אבל כזאת שנחשבת טיפוסית, נורמלית. משהו שגורם לפלסטיני לחשוב פעמיים כשהם מתכננים תוכניות שכרוכות במעבר בקונטיינר.

שוטרי מג"ב מבצעים חיפוש על צעיר פלסטיני במחסום ליד בית לחם, ב-31 במאי 2019 (צילום: ויסאם השלמון / פלאש90)

שוטרי מג"ב מבצעים חיפוש על צעיר פלסטיני במחסום ליד בית לחם, ב-31 במאי 2019 (צילום: ויסאם השלמון / פלאש90)

ואנשים משתדלים להימנע מלהגיע למקום בלילה.

בפעם אחרת שבה חזרתי לבית לחם מרמאללה בלילה, ראיתי אדם לצד הדרך כפות בידיו וברגליו ומוקף בחיילים, המכונית הריקה שלו ליד, הדלתות שלה פתוחות. אני עדיין זוכרת את הנוסעים האחרים משתנקים, שאיפת אוויר חדה שהידהדה בכלי הרכב, כשאחד אחרי השני ראו את המחזה הזה.

אני עדיין זוכרת את קול הציפורניים נוקשות על חלונות הזכוכית. "תראו, תראו", אמרו הנוסעים בקול שקט, כמעט בלחישה, כאילו שהם חוששים שמישהו ישמע אותם. כאילו שהם חוששים מדי מכדי לשמוע את זה בעצמם.

את הזמן שאבד לא ניתן להחזיר

רק חודשיים אחרי אותו יום בספטמבר, פלסטיני בשם אנס אל אטרש, נורה למוות בקונטיינר בנסיבות מסתוריות. הצבא הישראלי טען שהיתה לאל אטרש סכין; משפחתו טוענת שהוא רק יצא מהמכונית אחרי שעצרו אותו במחסום.

ויש גם את הרגעים היומיומיים האלה: מעבר במחסום בדרך לבית הספר, או לעבודה, או לפגישה, או לבקר אדם אהוב. החדירה הבלתי פוסקת לחיים שלך של המחסום הזה, שהוקם על ידי כובש זר שלא אמור להיות שם בכלל. את נמצאת שם, במונית שירות בדרכך לשיעור, ופתאום עוצרים אותך ומבקשים ממך תעודת זהות.

פלסטיני שנאסר עליו להיכנס להתפלל בירושלים, במחסום פנימי באבו דיס, ב-6 במרץ 2006 (צילום: מלאני פידלר / פלאש90)

פלסטיני שנאסר עליו להיכנס להתפלל בירושלים, במחסום פנימי באבו דיס, ב-6 במרץ 2006 (צילום: מלאני פידלר / פלאש90)

זה הכיבוש: יישות מרושעת שמחדירה את עצמה לכל פרט ופרט בחייך, אפילו לחלקים היותר אינטימיים שבהם.

באותו יום בספטמבר הייתי בדרכי לחתונה. העיכוב גרם לי להפסיד חלק מהחגיגות. כמה פלסטינים איחרו או החמיצו לגמרי רגעים חשובים בחייהם של אנשים אהובים בגלל הקונטיינר? כמה זמן גנב המקום הזה?

זה היה משהו שפלסטינים אמרו לי שוב ושוב כשחייתי בגדה המערבית. האדמה שלנו? אנחנו יכולים לקבל אותה בחזרה. אבל את הזמן שאבד לא ניתן להחזיר.

מאיה גוארניירי-ג'רדאת היא עיתונאית וסופרת, שמתגוררת בפלורידה אחרי שגרה כמעט עשור בישראל/פלסטין. הכתבות שלה מתפרסמות בגופי תקשורת בינלאומיים שונים, "The Nation", "ניו יורק טיימס", "לה מונד", אל ג'זירה, גארדיאן ועוד. היא מסקרת את הסכסוך ועובדים זרים ופליטים אפריקאים. המאמרים והסיפורים הקצרים שלה פורסמו בקניון ריביו, נראטיב, סלייט, ומקומות נוספים. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. תרגום: יונית מוזס

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
ילדים בתור חלוקת מזון בח'אן יונס, דרום רצועת עזה, ב-29 בנובמבר 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

ילדים בתור חלוקת מזון בח'אן יונס, דרום רצועת עזה, ב-29 בנובמבר 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

"לא למות רעבים. זה כל מה שאנחנו מקווים לו עכשיו"

המצור הישראלי ההדוק על צפון רצועת עזה והיחס המקל שמקבלות כנופיות שבוזזות את משאיות הציוד הובילו למחסור חמור במזון ולזינוק חד במחירו. הרעב חמור במיוחד בצפון, אבל מורגש גם בשאר חלקי הרצועה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf