newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"שם תמצא את קבר האחים בו תונח אמא שלך". מכתב אחרון מהגטו

אמו של הסופר וסילי גרוסמן נרצחה באחת האקציות לחיסול יהודי גטו ברדיצ'ב. במכתב האחרון שכתבה לו סיפרה בישירות על הדרך העצובה לגטו, על השכנים שהכזיבו ועל אלו שהתגלו באנושיותם, על הציפיה למוות ורגעי הצחוק. 75 שנים לפלישה הנאצית לברית המועצות

מאת:
השאירו תגובה
א א א

הקדמה: אלכס וסרמן

יום השנה ה-75 לתחילת הפלישה הנאצית לברית המועצות במהלך מלחמת העולם השניה צוין ברחבי העולם ביום רביעי האחרון. ב-22 ביוני 1941 החל "מבצע ברברוסה" שם הקוד שניתן לפלישתם של כארבעה מליון חיילים בהובלת הצבא הגרמני לתחומי ברית המועצות, מבצע שסימן את תחילת השואה של היהודים שישארו בשטחים שנכבשו על ידי הגרמנים במהלך חמש השנים הבאות.

וסילי גרוסמן היה סופר מצליח בברית המועצות לפני מלחמת העולם השנייה. במהלך המלחמה הוא גויס לצבא בתפקיד עיתונאי, ליווה את הכוחות הלוחמים כל ימי הלחימה, והיה בין הכתבים הראשונים שנכנסו למחנות הריכוז מיידנק וטרבלינקה כאשר הם שוחררו על ידי הצבא הסובייטי. אמו של גרוסמן נרצחה על ידי גרמנים ועוזריהם במהלך אחת האקציות לחיסול יהודי הגטו של העיירה הנודעת ברדיצ'ב.

לאחר המלחמה גרוסמן, יחד עם הסופר איליה ארנבורג, הרכיב את "הספר השחור" – אסף עדויות על שואת יהודי ברית המועצות ופולין. בשנת 1946 הוא החל לכתוב צמד רומנים – סאגה משפחתית רחבת יריעה על רקע המלחמה הגדולה. "בעד המטרה הצודקת", הרומן הראשון בצמד, קיבל ביקורות צוננות מאוד מהממסד, למרות שבסך הכל לא היה ספר חתרני או ביקורתי כלפי המשטר. לעומת זאת, הרומן השני, "החיים והגורל", היה טקסט בעל פוטנציאל נפיץ, בו כתב גרוסמן דברים שעמדו בניגוד מוחלט לאידיאולוגיה ששלטה בברית המועצות דאז, כולל מציאת קווי דמיון בין גרמניה הנאצית למשטר הסטליניסטי.

הרומן כמובן נאסר לפרסום בהוראת חברי הפוליטביורו, והק.ג.ב. ניסה להחרים את כל העותקים שלו. ככל הנראה על רקע האירועים הדרמטיים האלה, שכללו חיפוש בביתו של הסופר והחרמת טיוטות ועותקים של הרומן, החמירה מחלת הכליות ממנה סבל גרוסמן והוא נפטר בשנת 1964. עותק אחד של הרומן נשמר בסליק אצל אחד מחבריו הקרובים של גרוסמן, הוברח למערב ויצא לאור לראשונה בשוויץ בשנת 1980. היום הרומן "החיים והגורל" נחשב לאחת מפסגות היצירה של הספרות הרוסית במאה העשרים.

> לחשוב אחרת על השואה

וסילי גרוסמן עם הצבא האדום בגרמניה, ככתב צבאי בחזית

וסילי גרוסמן עם הצבא האדום בגרמניה, ככתב צבאי בחזית

המכתב שלהלן היה המכתב האחרון שוסילי גרוסמן קיבל מאמו, הכלואה בגטו ברדיצ'ב. עד סוף ימיו המשיך גרוסמן לכתוב מכתבים לאמו המתה, ואת תוכן המכתב האחרון שהיא שלחה לו הוא פרסם במלואו ברומן "החיים והגורל", כמכתב האחרון ששולחת אמו של אחד מגיבורי הרומן לבנה, הפיזיקאי ויקטור שטרום.


תרגום מרוסית: אורין בן-שלום ארגמן

ויטיה, אני בטוחה שהמכתב שלי יגיע אליך, למרות שאני נמצאת אחרי קו החזית ומאחורי גדר התיל של הגטו היהודי. את התשובה שלך לעולם לא אקבל. כבר לא אהיה בין החיים.

אני רוצה שתדע על ימיי האחרונים. עם המחשבה על כך יהיה לי קל יותר להיפרד מהחיים הללו.

את בני האדם, ויטיה, קשה באמת להבין… ב-7 ביולי פלשו הגרמנים לעיר. ברדיו שודרו הידיעות האחרונות. הלכתי בדרכי חזרה מהמרפאה אחרי קבלת חולים ועצרתי להקשיב. השדרנית הקריאה באוקראינית כתבה על הלחימה. שמעתי יריות מרוחקות ואחרי זה ראיתי אנשים רצים דרך הגן. הלכתי לכיוון הבית וכל הזמן תהיתי איך פספסתי את אזעקת ההפצצה האווירית. ופתאום ראיתי טנק, ומישהו צעק: "הגרמנים פרצו פנימה!". אמרתי: "אל תזרעו בהלה". יום לפני כן ביקרתי אצל מזכיר מועצת העיר ושאלתי על עזיבה. הוא כעס: "עדיין מוקדם מדי לדבר על כך, אפילו לא הכנו רשימות"… בקיצור, אלו אכן היו הגרמנים. במשך כל הלילה השכנים הלכו זה לזה. הכי רגועים היו ילדים קטנים ואני. קיבלתי החלטה – מה שיהיה עם כולם, יהיה גם איתי. בהתחלה נחרדתי, הבנתי שלעולם לא אראה אותך שוב והשתוקקתי שוב להביט בך, לנשק את מצחך, עינייך. ואז חשבתי לעצמי – כמה נפלא שאתה מחוץ לכלל סכנה.

נרדמתי לפנות בוקר וכשהתעוררתי הרגשתי עצב נוראי. הייתי בחדר שלי במיטה שלי, אבל הרגשתי במקום זר, אבודה, לבד. באותו בוקר הזכירו לי את מה שנשכח בשנות השלטון הסובייטי, את היותי יהודיה. הגרמנים נסעו במשאית וצעקו "יודן קפוט" ואז כמה שכנים הזכירו לי את זה שוב. אשתו של מנקה הרחובות עמדה תחת חלוני ואמרה לשכנה: "תודה לאל, זה הסוף של הז'ידים (היהודים)". מאיפה זה הגיע? בנה נשוי ליהודיה והזקנה הזו נסעה לביקור אצלו וסיפרה לי על הנכדים שלה.

השכנה שלי, האלמנה, יש לה ילדה בת 6, אליונושקה, שיש לה עיניים כחולות, מופלאות – כתבתי לך פעם עליה. הילדה באה אלי ואמרה, "אנה סמיונובנה, אבקש שעד הערב תוציאי את הדברים שלך, אני אעבור לחדרך". "בסדר גמור, אז אני אעבור שלך", אמרתי. היא ענתה: "לא, את תעברי לכוך הקטן מאחורי המטבח". סירבתי: אין שם חלון ולא תנור הסקה.

הלכתי למרפאה, וכשחזרתי הסתבר שפרצו את דלת החדר שלי וזרקו את הדברים שלי בתוך הכוך הקטן. השכנה אמרה לי: "אני שומרת לעצמי את הספה זה ממילא לא יכנס לחדרון החדש שלך". מוזר, היא בוגרת מכללה טכנית ובעלה המנוח היה אש נעים ושקט, רואה חשבון באוקופספילק. "אתם כעת מחוץ לחוק" היא אמרה בנימה שנשמעה כאילו זה משתלם לה ביותר. ואליונושקה, הבת שלה, ישבה אצלי כל הערב וסיפרתי לה אגדות. זו הייתה חנוכת הבית שלי והיא סרבה ללכת לישון. אמא שלה לקחה אותה ממני על ידיה.

אחרי זה, ויטיה, פתחו את המרפאה שלנו מחדש ואותי יחד עם רופא יהודי נוסף, פיטרו. ביקשתי את השכר עבור החודש שעבדתי אבל מנהל המרפאה החדש אמר לי: "שסטאלין ישלם לך את מה שמגיע לך על העבודה תחת השלטון הסובייטי, שלחי לו מכתב למוסקבה". אחת האחיות, מארוסיה, חיבקה אותי ויבבה חרישית "אלוהי אלוהים, מה יהיה איתכם, מה יהיה עם כולכם…". ד"ר טקאצ'ב לחץ לי את היד. אני לא יודעת מה קשה יותר, השמחה לאיד או מבטי הרחמים, כמו שמביטים על חתולה מרופטת גוססת. מעולם לא חשבתי שאצטרך לעבור את כל זה.

אנשים רבים הדהימו אותי. לא רק החשוכים, הבורים והכועסים. למשל מורה זקן, גמלאי בן 75. הוא תמיד שאל עלייך, ביקש למסור דרישת שלום, היה אומר עלייך: "הוא הגאווה שלנו". ובימים המקוללים הללו, כשפגש אותי, לא אמר שלום, הסיט את מבטו. אחר כך סיפרו לי שבאסיפת המפקדה הוא אמר: "האוויר התנקה, אין יותר ריח של שום". למה לו לדבר כך – הרי מילים כאלו מכתימות אותו. כמה עלילות העלילו על היהודים באותה האסיפה.

כמובן ויטיה, לא כולם התייצבו לאסיפה. רבים סירבו. אתה יודע, בראש שלי, עוד מימי הצאר, האנטישמיות קשורה לפטריוטיזם עיוור של ארגונים לאומניים חשוכים כמו "איחוד המלאך מיכאל." (שפעלו בשנים 1907-1917). כעת ראיתי – כל אלו הזועקים על ישועת רוסיה מידי היהודים משפילים את עצמם בפני הגרמנים. משרתים עלובים, מוכנים למכור את רוסיה עבור שלושים מטבעות כסף של הגרמנים. ההמון החשוך מהפרברים מגיעים לשדוד, משתלטים על דירות, לוקחים לעצמם שמיכות, בגדים… אנשים כאלו כנראה גם הרגו את הרופאים בימי מהומות הכולרה. וישנם גם האנשים חלשי האופי. הם מוכנים להסכים לכל רעה כל עוד לא אינם חשודים בחוסר הסכמה עם השלטון. כל הזמן מגיעים אליי מכרים עם החדשות האחרונות, לכולם עיניים טרופות, אנשים חיים בתוך הזיה.

חיילי גרמניה הנאצית בזמן הפלישה לברית המועצות, 1941.

חיילי גרמניה הנאצית בזמן הפלישה לברית המועצות, 1941.

נוצר ביטוי מוזר: "להחביא מחדש". נדמה שאצל השכן בטוח יותר להחביא דברים. החבאת הדברים מחדש מזכירה לי משחק ילדים. במהרה הודיעו על עקירת היהודים והעברתם. הרשו לנו לקחת 15 ק"ג של חפצים אישיים. על קירות הבתים נתלו מודעות צהבהבות בזו הלשון: "כל הז'ידים מתבקשים לעבור לאזור העיר העתיקה לא יאוחר משש בערב ה-15 ביולי, 1941. כל מי שלא יעבור – יוצא להורג ביריה".

ובכן, ויטיה, ארזתי גם אני. לקחתי איתי כרית, מעט לבנים, את הכוס שנתת לי מתנה מזמן, כף, סכין, שתי צלחות. כמה כבר בן אדם צריך? לקחתי כמה מכשירים רפואיים. לקחתי את המכתבים שלך, תמונות של אמא המנוחה ודוד דויד, את התמונה שבה אתה מצולם עם אבא, אחד הכרכים של פושקין "Lettres de Mon moulin", כרך של גי דה מופסאן, זה שיש בו את "One vie", מילון כיס, ספר של צ'כוב שכולל את "סיפור משעמם" ו-"בישוף". הנה, מילאתי את כל הסל שלי. כמה מכתבים כתבתי לך תחת קורת גג זו, כמה לילות העברתי בבכי, עכשיו כבר אספר לך על בדידותי.

נפרדתי מהבית, מהגינה, ישבתי כמה דקות תחת העץ. נפרדתי מהשכנים. אנשים הם יצורים מוזרים. שתי שכנות התחילו להתווכח, בנוכחותי, מי תקח את הכיסאות ומי את שולחן הכתיבה, ואיך שהתחלתי להיפרד מהן התחילו לבכות.

ביקשתי מהשכנים, משפחת בסאנקו, שאם אחרי המלחמה תגיע לחפש אותי, שיספרו לך מה קרה והם הבטיחו לעשות כן. כלבלב הרחוב, טוביק, נגע לליבי. בערב האחרון הוא היה רך ומתלטף במיוחד כלפיי. אם תגיע לכאן תאכיל אותו, כהוקרת תודה על היחס החם ליהודיה הזקנה. כאשר כבר הייתי מוכנה לצאת לדרך, ורק חשבתי כיצד אצליח לסחוב את הסל שלי עד לעיר העתיקה, הגיע מטופל שלי, שוקין. אדם קשוח וכפי שחשבתי, קר. הוא התנדב לסחוב את הסל, נתן לי שלש מאות רובל ואמר שאחת לשבוע יביא לי לחם דרך הגדר. הוא עובד בדפוס, לא גויס בגלל מחלת עיניים וטופל אצלי לפני המלחמה. אם היו מבקשים ממני למנות את האנשים הטובים בטח הייתי חושבת על עשרות אנשים, אבל לא עליו. אתה יודע ויטיה, אחרי הביקור שלו שוב חשתי עצמי בת-אדם, שלא רק כלב רחוב יכול להתייחס אליי באנושיות. הוא סיפר לי שבדפוס העירוני הוזמן להדפיס צו האוסר על היהודים ללכת על המדרכות.

הם מחויבים לענוד טלאי צהוב בצורת מגן דוד. אין להם זכות להשתמש בתחבורה הציבורית, בתי המרחץ, מרפאות. אל להם לצאת אל בתי הקולנוע. אסור לקנות חמאה, ביצים, חלב, פירות, לחם לבן, בשר, ואת כל הירקות, למעט תפוחי אדמה. קניות בשוק מותרות רק אחרי שש בערב (כאשר האיכרים כבר עוזבים את השוק). העיר העתיקה תהיה מוקפת תיל, והיציאה מחוץ לגדר אסורה, פרט ליציאה בליווי המשמר לטובת עבודות כפיה. אם ימצא יהודי בביתו של רוסי, בעל הבית נידון למוות בירייה, באשמת הסתרת פרטיזן. חמיו של שוקין, איכר זקן, הגיע מהכפר השכן צ'ודנוב, וראה במו עיניו איך כל היהודים בכפר, על סליהם ומזוודותיהם, הובלו ליער. כל אותו היום נשמעו משם קולות ירי וזעקות אימה. אף אחד לא חזר משם. הגרמנים ששהו אצל אותו החם, הגיעו לביתו מאוחר בערב, שיכורים, והמשיכו לשתות ולשיר עד הבוקר. בנוכחותו הם חילקו בינם את התכשיטים השונים. לא יודעת אם זוהי החלטה שרירותית או הגורל הצפוי לנו.

> ולגבורה: נכדים מספרים על הלוחמים היהודים בצבא האדום נגד הנאצים

גטו באוקראינה

גטו באוקראינה

כמה עצובה היתה דרכי אל הגטו מימי הביניים, ילדי. הלכתי ברחובות העיר בה עבדתי 20 שנים. תחילה הלכנו ברחוב סבצ'ני הנטוש, אך כשיצאנו לרחוב ניקולסקאיה ראיתי מאות אנשים ההולכים לגטו המקולל. הרחוב היה נראה לבן מרוב שקים וכריות שאנשים סחבו. החולים נשענו על הבריאים, את אביו המשותק של ד"ר מרגוליס נשאו על גבי שמיכה. איש צעיר אחד נשא על ידיו זקנה ואחוריו הלכו אשתו והילדים עמוסי שקים. מנהל המכולת, גורדון, אדם שמן, קצר נשימה, הלך לבוש במעיל עבה עם צווארון פרווה וזיעה נקוותה על פניו. איש צעיר אחד הדהים אותי. הוא הלך נטול שקים, מחזיק ספר פתוח מול פניו, עם הבעה רגועה ומתנשאת. אך לעומתו כמה אחוזי טירוף ואימה היו לידינו.

הלכנו על הכביש, ואנשים על המדרכה עמדו וצפו. זמן מה הלכתי לצד משפחת מרגוליס ושמעתי את אנחות הרחמים של הנשים. גורדון עם מעיל החורף שלו עורר הרבה צחוק, אבל האמן לי, זה היה מחזה מחריד, לא מצחיק. ראיתי הרבה פרצופים מוכרים. חלקם הנהנו קלות לעברי בפרידה, חלקם הסיטו מבט. נדמה לי שלא היו אדישים בהמון הזה. היו סקרנים, היו חסרי רחמים, אבל מדי פעם, זיהיתי עיניים דומעות.

הסתכלתי. ראיתי שני קהלים: היהודים במעילי חורף, כובעים, נשים עטופות במטפחות חמות, ועל המדרכה קהל בלבוש קייצי. חולצות בהירות, גברים ללא מקטורנים, חלקם לבושי חולצות אוקראיניות רקומות. היה נדמה שעבור היהודים ההולכים על הכביש, השמש הפסיקה לזרוח. הם הולכים אל תוך סופה לילית של דצמבר. בכניסה לגטו נפרדתי מבן לווייתי. הוא הראה לי מקום ליד גדר התיל, שם ניפגש. אתה יודע, ויטיה, מה הרגשתי אחרי שעברתי את גדר התיל? חשבתי שאחוש אימה, אבל תאר לעצמך זאת, באורווה הזו הרגשתי הקלה. אל תחשוב שזה בגלל שיש לי נשמה של עבד. לא, לא. סביבי היו אנשים עם אותו הגורל המצפה לי, כאן לא אצטרך ללכת על הכביש כמו סוס, אין מבטי איבה ומכריי לא מסיטים מבט כשהם רואים אותי. כאן כולנו בעלי אותו אות קלון שהגרמנים העניקו לנו, וכאן זה פחות שורף את ליבי. כאן חשתי את עצמי בת-אדם ולא בהמה חסרת זכויות. זה הקל עליי.

התגוררתי עם עמיתי, רופא המשפחה ד"ר שפרלינג, בבית קטן בן שני חדרים. יש למשפחת שפרלינג שתי בנות בוגרות וילד קטן בן 12. אני מביטה רבות בפניו הרזות ועיניו הגדולות והעצובות. שמו יורה, וכבר פעמיים קראתי לו ויטיה. הוא מתקן אותי: "אני יורה, לא ויטיה". כמה הבדלים יש באופי של בני האדם. שפרלינג בגיל חמישים ושמונה, מלא אנרגיה. הוא השיג מזרנים, נפט, עגלה עם עצי הסקה. בלילה הכניסו לבית שק קמח וחצי שק שעועית. הוא נהנה מכל הצלחה כמו חתן בליל כלולותיו. אתמול אפילו תלה שטיחים. לא נורא, לא נורא, נשרוד הכל – הוא כל הזמן אומר – העיקר לאגור כמה שיותר עצי הסקה ומצרכים. הוא אמר לי שכדאי לפתוח בגטו בית ספר. אפילו הציע לי להעביר ליורה שיעורי צרפתית בתמורה לקערת מרק. הסכמתי.

אשתו של שפרלינג, פאניה בוריסובנה השמנה נאנחת כל הזמן: "הכל אבוד, אנחנו אבודים". אך בו זמנית היא מקפידה להשגיח שבתה הבכורה, לובה, בחורה חביבה ונעימה, לא תתן לאף אחד חופן שעועית או פרוסת לחם. הצעירה, הילדה האהובה על אמא, אליה – היא שדה אמיתית. היא שתלטנית, קמצנית, חשדנית. היא צועקת על אביה, על אחותה. היא הגיעה לביקור ממוסקבה לפני המלחמה ונתקעה כאן.

אלוהי, כמה עוני סביבנו. לו רק כל אלו שזועקים על העושר של היהודים והמצבורים שיש להם ליום סגריר היו רואים את העיר העתיקה שלנו. הנה הגיע אותו היום הסגריר. אין יותר סגרירי מזה. הרי בעיר העתיקה לא נמצאים רק היהודים העקורים על חמישה עשר הקילוגרמים של פריטיהם האישיים. פה תמיד התגוררו בעלי המקצועות השונים, הזקנים, הסניטרים מבתי החולים. באיזה דוחק איום הם חיים. איך הם אוכלים! אם רק היית רואה את הבקתות ההרוסות הנטועות באדמה.

ויטיה, אני רואה כאן אנשים רעים רבים – חמדנים, פחדנים, תחמנים, אפילו בוגדים. יש כאן אדם נוראי אחד, אפשטיין, שהגיע לכאן מאיזו עיירה בפולין. הוא עונד סרט על השרוול, יוצא עם הגרמנים לחיפושים, משתתף בחקירות ומשתכר עם השוטרים האוקראינים. הם גם שולחים אותו לסחוט מאנשים וודקה, כסף ומצרכים שונים. ראיתי אותו כמה פעמים – גבר גבוה, נאה, לבוש בחליפה בצבע קרם, ואפילו הטלאי הצהוב התפור למקטורנו נראה כמו חרצית צהובה.

אזרחיות קוראות תעמולה נאצית. ברית המועצות, מלחמת העולם ה-2.

אזרחיות קוראות תעמולה נאצית. ברית המועצות, מלחמת העולם ה-2.

אבל אני רוצה לספר לך גם על דברים אחרים. מעולם לא הרגשתי יהודיה. מאז ילדותי גדלתי בין חברותי הרוסיות. מכל המשוררים אהבתי ביותר את פושקין, את נקראסוב, והמחזה בו בכיתי יחד עם כל קהל הצופים, כלל אסיפת רופאי הכפר הרוסים, היה המחזה "דוד ואניה" בכיכובו של סטאניסלבסקי. פעם, ויטיה, כשהייתי נערה בת 14, המשפחה שלנו עמדה להגר לדרום אמריקה. אמרתי לאבא שלי: "אני לא עוזבת את רוסיה, עדיף לי לטבוע". לא נסעתי. אך בימים הנוראים האלו ליבי מלא באהבת אם כלפי העם היהודי. לא הכרתי את האהבה הזו קודם לכן. זה מזכיר לי את אהבתי כלפיך ילדי היקר.

אני הולכת לטפל בחולים בבתיהם. לתוך חדרים קטנטנים נדחסים עשרות אנשים. זקנים חצי-עיוורים, תינוקות יונקים, נשים בהריון. אני, שרגילה לחפש בעיניים את המחלות – גלאוקומה, קטרקט – אני כבר לא יכולה להביט כך בעיניים של אנשים. אני רואה רק את הנשמות משתקפות מתוך העיניים. נשמות טהורות ויטיה! נשמות עצובות וטובות, מגחכות ומובסות. מובסות בידי הרוע ותוך כדי גם מנצחות אותו. נשמות חזקות ויטיה! אילו רק היית שומע באיזו תשומת לב הזקנים מתעניינים לגביך. בכמה חום מנחמים אותי אנשים שלא הלנתי בפניהם על כלום, אנשים שמצבם רע שבעתיים משלי.

לעיתים נדמה לי שלא אני מטפלת בחולים, אלא רופא עממי טוב לב מטפל בנשמתי. כמה מרגש זה כשמשלמים לי הביקור בפרוסת לחם, בצל, חופן שעועית. האמן לי ויטיה, זהו לא תשלום עבור ביקור הבית. כשעובד קשיש לוחץ לי את היד ומכניס לתיק שלי כמה תפוחי אדמה ומפציר "דוקטור, אני מבקש ממך", עיניי מתמלאות דמעות. יש בזה משהו טהור, אבהי. אני מתקשה לתאר לך זאת במילים.

אני לא רוצה לנחם אותך שחיי היו קלים כל הזמן הזה. אתה תתפלא כיצד הלב שלי לא נקרע מכאב. אבל אל תטריד את עצמך במחשבות על הרעב שלי. כל הזמן הזה לא הייתי רעבה ולו פעם אחת. דבר נוסף – מעולם לא חשתי בדידות.

מה אומר לך על בני האדם, ויטיה?

אנשים מדהימים אותי בטוב לבם וברוע גם כן. כולם שונים מאוד, למרות שכולם שותפי גורל. אך תאר לעצמך זאת, זה שבסופה כולם ממהרים להסתתר מפני הגשם לא אומר שכולם זהים. גם מהגשם כל אחד מסתתר באופן שונה. ד"ר שפרלינג סבור כי רדיפת היהודים היא זמנית, רק בזמן המלחמה. ישנם רבים שחושבים כמוהו, ואני מזהה שככל שאנשים יותר אופטימיים כך הם יותר קטנוניים ואנוכיים. אם מישהו מגיע לביקור בשעת ארוחת הצהריים, אליה ופאני בוריסובנה מיד מחביאות את האוכל. הם מתייחסים אליי יפה, במיוחד לאור זה שאני אוכלת מעט ומביאה יותר מזון ממה שאני צורכת. אבל החלטתי לעזוב אותם, הם לא נעימים לי. אני מחפשת לעצמי פינה. ככל שיש יותר עצב בלבו של אדם, ככל שהתקווה שלו לשרוד קטנה יותר, כך הוא אדיב וטוב לב יותר. העניים, הפחחים, החייטים, הנידונים למוות, הם הרבה יותר אצילים, חכמים וטובי לב מאלו שהצליחו לאגור מעט מצרכים.

מורות צעירות, מורה קשיש ושחקן השחמט שפילברג, ספרניות שקטות, המהנדס רייביץ' חסר האונים שחולם לצייד את הגטו ברימוני יד תוצרת בית – אילו אנשים מופלאים, לא מעשיים, עצובים וטובי לב.

כאן אני רואה שהתקווה כמעט אף פעם אינה קשורה בחשיבה. היא חסרת תועלת ונדמה לי שהיא תולדה של אינסטינקט. ויטיה, אנשים חיים כאילו יש לפניהם שנים רבות. אי אפשר להבין אם זו מחשבה חכמה או מטופשת, זה פשוט כך. גם אני מצייתת לכך. הגיעו לכאן שתי נשים מכפר סמוך ומספרות את אותם הדברים שסיפר לי חברי. הגרמנים באזור משמידים את כל היהודים, לא חסים על זקנים וילדים. שוטרים וגרמנים מגיעים ברכבים, אוספים כמה עשרות גברים לעבודות שדאות. הם חופרים תעלות ואחרי יומיים-שלשה הגרמנים מובילים את היהודים לתעלות ויורים בכולם. בכל הכפרים סביב העיר שלנו צומחים תלי הקבורה היהודיים. בבית הסמוך גרה בחורה מפולין. היא מספרת שבפולין הרציחות הן יומיומיות. היהודים נהרגים כליל ונותרו יהודים רק בכמה גטאות – ורשה, לודז', רדום.

עבודות כפיה בשירות הנאצים. הארכיון הפדרלי הגרמני

עבודות כפיה בשירות הנאצים. הארכיון הפדרלי הגרמני

כשהרהרתי בכל זה, הבנתי שאספו את כולנו כאן לא כדי לשמר אותנו כמו חיות בר נדירות, אלא כדי להרוג. על פי התכנית, נדמה כי תורנו יגיע בעוד כשבוע-שבועיים. ואף על פי כן, אני מבינה את זה וממשיכה לטפל בחולים. אני אומרת: "אם תמשיך לשטוף את העין עם התרופה באופן קבוע, בעוד שבועיים-שלושה תהיה בריא". אני במעקב אחר איש זקן שבעוד חצי שנה אפשרי יהיה להסיר את הקטרקט שלו. אני נותנת ליורה שיעורי בית בצרפתית, נעצבת מההגייה השגויה שלו. בזמן הזה הגרמנים פורצים לגטו, שודדים אותנו, השומרים יורים בילדים מאחורי הגדר בתור שעשוע, ויותר ויותר אנשים מאשרים כי גורלנו עלול להיקבע בכל יום.

כך הכל קורה – אנשים ממשיכים לחיות. לאחרונה אפילו היתה פה חתונה. השמועות נוצרות בצרורות. מדי פעם שכן חנוק מרוב אושר מבשר שהצבא שלנו עבר למתקפה והגרמנים בורחים. פתאום נוצרת שמועה שממשלת ברית המועצות וצ'רצ'יל הציבו לגרמנים אולטימטום והיטלר ציווה להפסיק את הרג היהודים. פתאום מספרים שימסרו יהודים בתמורה לשבויי מלחמה גרמנים.

מסתבר שמקום הכי מלא בתקווה הוא הגטו. העולם עמוס אירועים, וכל האירועים, משמעותם, היא תמיד אחת – הצלת היהודים. כמה תקווה! מקורה של התקווה הוא אינסטינקט ההישרדות הנלחם ללא הגיון בגורל האכזר הצפוי לנו. אני מביטה סביבי ולא מאמינה. האם כולנו נידונים למוות? ספרים, חייטים, סנדלרים, רופאים, קדרים – כולם עובדים. נפתח אפילו בית יולדות קטן, או משהו המזכיר בית יולדות. כביסה מתייבשת על חבל, ארוחת צהריים מתבשלת, ילדים מתחילים בית ספר בראשון בספטמבר ואמהות מתעניינות בציוניהם.

שפילברג הזקן מסר כמה ספרים לכריכה מחדש. אליה שפרלינג מתעמלת בבקרים ובערב מסדרת את שיערה ברולים. היא רבה עם אביה, דורשת איזה שני בדי קיץ. אני עסוקה מהבוקר עד הלילה. אני מבקרת חולים, מלמדת, תופרת, מכבסת, מתכוננת לחורף ומעבה את מעיל החורף שלי עם צמר גפן. אני שומעת את סיפורי הזוועות על יהודים. מכרה שלי, אשתו של היועץ המשפטי, הוכתה עד אבדן הכרה כי העזה לקנות ביצת אווז עבור הילד שלה. ילד, בנו של הרוקח סירוטה, נורה בכתף כשהוא ניסה לזחול מתחת לגדר ולתפוס כדור שהתגלגל לשם. שוב שמועות, שמועות, שמועות. פתאום מידע אמיתי. היום הגרמנים לקחו שמונים גברים צעירים לעבודות, כביכול לאסוף תפוחי אדמה. אנשים שמחו, אולי הם יביאו מעט תפוחי אדמה למשפחות. אבל אני הבנתי על איזה תפוחי אדמה מדובר.

הלילה הוא זמן מיוחד בגטו. אתה יודע, תמיד חינכתי אותך לומר לי את האמת. בן חייב תמיד לומר אמת לאמו. אך גם האם צריכה לומר לבנה את האמת. ויטיה, אל תחשוב שאמא שלך היא אישה חזקה. אני חלשה. אני מפחדת מכאב ומפחדת כשאני יושבת בכיסא של רופא השיניים. כשהייתי ילדה פחדתי מרעמים ומחושך. כשהזדקנתי פחדתי ממחלות, מבדידות, שאחלה ולא אוכל לעבוד ואהיה נטל עליך ואתה תפגין את זה. פחדתי מהמלחמה. עכשיו בלילות, ויטיה, אני אחוזת אימה שמקפיאה את הלב. המוות ממתין לי. אני רוצה לקרוא לך לעזור לי. פעם, כשהיית ילד, היית רץ אליי למחסה, ועכשיו, ברגעי חולשתי אני רוצה להיות בחיקך, ושאתה, החכם והחזק, תתן לי מחסה.

אני לא רק חזקה ברוחי ויטיה, אני גם חלשה. אני חושבת רבות על התאבדות, ואני לא יודעת אם זו חולשה או חוזק, או תקווה חסרת שחר שעוצרים אותי. טוב, מספיק. אני נרדמת וחולמת. רבות אני חולמת על אמא המנוחה, אני מדברת איתה. הלילה חלמתי על סשה שפושניקובה, כשעוד גרנו יחד בפריז. רק אותך אני לא רואה אף פעם בחלומות, למרות שאני חושבת עליך כל הזמן, גם ברגעי החרדה הקשים ביותר. אני מתעוררת, רואה את התקרה ונזכרת שהגרמנים על אדמתנו, אני מצורעת, ונדמה לי שלא התעוררתי, אלא להפך – נרדמתי וכל זה חלום בלהות.

אחרי כמה דקות, אני שומעת את אליה מתווכחת עם לובה על התור של מי ללכת אל הבאר. אני שומעת שיחות על הגרמנים שבלילה פצעו זקן בראשו ברחוב הסמוך. הגיעה אלי מכרה, סטודנטית להוראה, קראה לי לראות חולה. מסתבר שהיא מחביאה סגן, פצוע בכתף עם כוויה בעין. הוא בחור חביב, מותש עם מבטא של תושבי גדות הוולגה. בלילה הוא חדר מאחורי גדר התיל ומצא מחסה בגטו. הכוויה בעין לא הייתה חריפה, והצלחתי לעצור את הדלקת. הוא סיפר רבות על הקרבות, על הבריחות של כוחותינו. הוא העציב אותי מאוד. הוא רוצה לנוח ולהגיע לחזית. כמה נערים מתכננים ללכת איתו, אחד מהם היה תלמיד שלי. ויטיה, כמה הייתי רוצה ללכת איתם! כל כך שמחתי לעזור לבחור הזה. היה נדמה לי שהנה גם אני נלחמת בפשיזם. הביאו לו תפוחי אדמה, לחם, שעועית, וסבתא אחת אפילו סרגה לו גרביים.

חייל גרמני יורה באם ובנה באחד ממבצעי הרצח ההמוני של יהודים 1942

חייל גרמני יורה באם ובנה באחד ממבצעי הרצח ההמוני של יהודים 1942

היום הוא יום עמוס דרמה. אמש, אליה בעזרת חברה רוסיה שלה, הצליחה להשיג דרכון של בחורה רוסיה שנפטרה בבית חולים. בלילה אליה עוזבת. היום שמענו מאיכר שעבר ליד גדרות הגטו, שהיהודים שנשלחו לאסיף תפוחי האדמה חופרים תעלות עמוקות במרחק כמה עשרות קילומטרים מהעיר. ליד שדה התעופה, בדרך לרומנובקה. תזכור את השם הזה ויטיה, שם תמצא את קבר האחים בו תונח אמא שלך. אפילו שפרלינג הבין את הכל. הוא החוויר, שפתיו רועדות והוא שואל אותי "האם יש סיכוי שיחוסו על חיי אנשי מקצוע מומחים?"

באמת מספרים שבכמה כפרים השאירו בחיים את החייטים הטובים ביותר, הסנדלרים והרופאים. בכל זאת בלילה, שפרלינג קרא לכדר הזקן והם עשו בקיר מחבוא לקמח ומלח.

בערב קראתי יחד עם יורה את "מכתבים מן התחנה". זוכר איך קראנו בקול את הסיפור האהוב עליי "הטוחן הזקן", ואז הבטנו אחד בשנייה וצחקנו עד דמעות? נתתי ליורה שיעורי בית למחרתיים. ככה נחוץ. אך התחושה העצובה מילאה אותי כשראיתי את הפנים העצובים של התלמיד שלי, את האצבעות שלו הרושמות את מספרי פסקאות הדקדוק במחברת. כמה ילדים כאלו יש, עם העיניים המופלאות, תלתלים כהים. יש ביניהם בוודאי מדענים עתידיים, פיזיקאים, פרופסורים לרפואה, מוזיקאים, אולי משוררים. אני רואה איך הם רצים בבוקר לבית הספר, רציניים באופן שלא לגילם, עם עיניים טראגיות פקוחות לרווחה.

לפעמים הם מתחילים להשתולל, לריב, לצחוק, ובאותו הרגע הלב אינו מתמלא באושר, אלא אימה. אומרים שילדים הם העתיד שלנו, אבל מה אפשר לומר על הילדים האלו? הם לא יהיו מוזיקאים, סנדלרים, חייטים. הלילה, ראיתי באופן ברור, איך כל העולם העמוס הזה, מלא באבות מזוקנים מודאגים, סבתות האופות עוגות דבש ומבשלות אווזים ממולאים, עולם המלא בטקסי חתונה, אמרות שפר, חגיגות שבת, כל העולם הזה יעלם לנצח. אחרי המלחמה החיים יתחילו שוב, ואנחנו כבר לא נהיה. ניעלם, כמו שנעלמו האצטקים.

האיכר שסיפר לנו על חפירת התעלות, סיפר שאשתו בכתה בלילה ביללה: "הם תופרים, והסנדלרים מעבדים את העור, ומתקנים שעונים ומוכרים תרופות בבתי המרקחת… מה יהיה כשיהרגו את כולם?". ממש בבירור ראיתי לנגד עיני, שיום אחד, אנשים שיעברו ליד ההריסות יגידו "זוכר, היו חיים פה יהודים? היה פה כדר, בורוך. בשבת בערב אשתו הזקנה היתה יושבת על הספסל וליד שיחקו ילדים". חברו יגיד: "שם תחת עץ האגס החמוץ הייתה יושבת הרופאה הזקנה, שכחתי את שם המשפחה שלה. פעם היא טיפלה לי בעיניים. אחרי העבודה היא תמיד הייתה מוציאה כיסא ויושבת עליו עם ספר". ככה זה יהיה ויטיה. כאילו רוח איומה נשבה על כולנו, וחשנו שהמועד מתקרב.

ויטיה, אני מסיימת את המכתב שלי ולוקחת אותו אל גדר הגטו למסור לחברי. לא קל לי לסיים את המכתב הזה, זו השיחה האחרונה שלי איתך, וברגע שאמסור את המכתב, אני עוזבת אותך סופית. לעולם לא תדע על שעותיי האחרונות, זו הפרידה האחרונה בהחלט שלנו. מה אומר לך עת אני נפרדת ממך לתמיד? גם בימים האלו, כמו מאז ומתמיד, היית האושר של חיי. בלילות נזכרתי בך, בבגדי הילדות שלך, בספרים הראשונים שלך, המכתב הראשון שכתבת לי, יומך הראשון בבית ספר. זכרתי את הכל הכל, החל מימי חייך הראשונים ועד למברק האחרון שקיבלתי ממך, ב-30 ביוני. עצמתי עיניים והיה נדמה לי שאתה, ידידי, מסתיר אותי מהזוועה הממשמשת ובאה. כשנזכרתי מה קורה סביבי, שמחתי שאתה לא לצידי, שהגורל האכזר יחלוף על פניך בלי לפגוע.

ויטיה, תמיד הייתי בודדה. בלילות ללא שינה בכיתי מצער. אף אחד לא ידע זאת. נחמתי הייתה שמתישהו אספר לך על חיי. אספר לך למה אביך ואני נפרדנו. למה כל השנים האלו חייתי לבד. רבות חשבתי כמה תופתע מזה שאמא שלך עשתה טעיויות, רתחה מזעם, קנאה וקנאו לה, הייתה כמו כל הצעירים. אך גורלי לסיים את חיי בבדידות, בלי לחלוק איתך את סיפורי. לעיתים חשבתי שלא הייתי צריכה לחיות כל כך רחוק ממך, כי אהבתי אותך יותר מדי. חשבתי שאהבתי נותנת לי את הזכות לקרבתך לעת זקנה.

לעיתים חשבתי שאני לא צריכה לחיות לידך, כי אהבתי אותך יותר מדי.

היה מאושר עם האנשים שאתה אוהב, עם מי שלידך, אלו שהפכו להיות קרובים לך יותר מאמך. סלח לי. מבחוץ נשמע בכי של נשים, קללות של שוטרים ובעודי מביטה בדפים האלו נדמה לי שאני מוגנת מהעולם האכזר שבחוץ. איך לסיים את המכתב? מאיפה אשיג את הכוחות ילדי? האם קיימות מילים שיכולות להביע את אהבתי כלפיך? אני מנשקת אותך, את עינייך, מצחך, השיער שלך. תזכור שתמיד, בימי השמחה והצער, אהבת אם תמיד איתך, לאף אחד אין את הכח להרוג אותה.

ויטינקה… הנה השורה האחרונה של המכתב האחרון מאמא אליך. תחיה, תחיה, תחיה לנצח.

אמא.

אורין בן-שלום ארגמן היא מתורגמנית, יוצאת אודסה, אוקראינה, תולעת ספרים אמיתית. התרגום פורסם לראשונה בקבוצת הפייסבוק "רוסיות בלי חוש הומור וחבריהן" שנוסדה ומנוהלת על ידי לנה רוסובסקי בעזרת יוליה כסלו.

> סירוב המדינה לחשוף את הקשר עם רוצחי עמים הוא זילות השואה

 

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

בני משפחת טקה ביקשו לראות מי האיש שירה בסלומון, חומת השוטרים באולם לא נתנה להם. השוטר הנאשם לפני תחילת הדיון (צילום: אבי בלכרמן)

פתיחת משפט השוטר שהרג את סלומון טקה: הנאשם הוצג כקרבן

השופט פנה לבני משפחת טקה ואמר ש"אלימות לא תשפיע עליו", חומה של שוטרים הסתירו את הנאשם מבני המשפחה, אבל אחד הפעילים סיכם: כתב האישום מרוכך, אבל עצם העובדה שהוא נשפט היא הישג של המאבק

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf