התשובה לחוק הלאום: מיליון יהודים דוברי ערבית
כשאימו של המשורר אלמוג בהר היתה בת עשר, המורה שלה ביקש מהוריה שיפסיקו לדבר אתה ערבית, השפה שהביאו מעיראק. הוא כבר גדל בעברית, רק כדי לשחרר מאוחר יותר את הערבית שהיתה חנוקה בו. דברים שנשא הערב ב"שיעור הערבית הגדול בעולם"
مساء الخير
اشكركم على حضوركم في هذا الدرس الكبير وهذه المظاهرة الكبيرة
ضِدَّ قانون القومية ومع حق العربية والناطقين بها
حق العودة لِلُّغة العربية
انا منفعل جدا اليوم معكم
بدي أفتَتِح كلامي بقراءة قصيدة كتبتها قبل أربعة عشر سنة وعنوانها "عربيتي خرساء"
عربيّتي خرساءُ / أَلْمُوج بِيهَار
من العبرية: ريما أبو جابر
عَرَبيّتي خرساءُ
غاصَّة
تسُبُّ نفسها
دون أن تتفوّه بكلمة
تنامُ في هواء ملاجِئ نَفسِي الخانق
تختبِئُ
من أبناء العائلة
خلف ستار العبريّة.
وعبرِيَتي تهتاجُ
تتراكض بين الغرف وشرَف الجيران
تُسمعُ صوتها للجُموع
تتنبّأ بقدومِ اللهِ
وبلدوزراتٍ
وعندها تنزوي في الصالون
تفكّرُ في نفسها
ظاهرةً ظاهرة على حافّة جسدها
مغطّاةً مغطّاة بين اوراقِ لحمها
لحظة عارية ولحظة مكسوّة
تنكمشُ في الكنبة
تطلبُ معذرة قلبها.
عربيّتي خائِفةٌ
تتنكّر بصمتٍ للعبريّةِ
وتهمسُ للأَصدقاء
مع كلِّ طرقةٍ على أبوابها:
"أهلاً أهلاً".
وأمام كل شرطيٍّ يمرُّ في الطريق
تبرزُ هويّةً
تشير إلى البند المدافع:
"أنا من اليهود ، أنا من اليهود".
وعبرِيَتي صمّاء
أحيانًا صمّاء للغاية.
הערבית שלי אילמת
הָעֲרָבִית שֶׁלִּי אִלֶּמֶת
חֲנוּקָה מִן הַגָּרוֹן
מְקַלֶּלֶת אֶת עַצְמָהּ
בְּלִי לְהוֹצִיא מִלָּה
יְשֵׁנָה בָּאֲוִיר הַמַּחֲנִיק שֶׁל מִקְלְטֵי נַפְשִׁי
מִסְתַּתֶּרֶת
מִבְּנֵי-הַמִּשְׁפָּחָה
מֵאֲחוֹרִי תְּרִיסֵי הָעִבְרִית.
וְהָעִבְרִית שֶׁלִּי גּוֹעֶשֶׁת
מִתְרוֹצֶצֶת בֵּין הַחֲדָרִים וּמִרְפְּסוֹת הַשְּׁכֵנִים
מַשְׁמִיעָה קוֹלָהּ בָּרַבִּים
מְנַבֵּאת בּוֹאָם שֶׁל אֱלֹהִים
וְדַחְפּוֹרִים
וְאָז מִתְכַּנֶּסֶת בַּסָּלוֹן
חוֹשֶׁבֶת אֶת עַצְמָהּ
גְּלוּיוֹת גְּלוּיוֹת עַל שְׂפַת עוֹרָהּ
כְּסוּיוֹת כְּסוּיוֹת בֵּין דַּפֵּי בְּשָׂרָהּ
רֶגַע עֵירֻמָּה וְרֶגַע לְבוּשָׁה
הִיא מִצְטַמְצֶמֶת בַּכֻּרְסָא
מְבַקֶּשֶׁת אֶת סְלִיחַת לִבָּהּ.
הָעֲרָבִית שֶׁלִּי פּוֹחֶדֶת
מִתְחַזָּה בְּשֶׁקֶט לְעִבְרִית
וְלוֹחֶשֶׁת לַחֲבֵרִים
עִם כָּל דְּפִיקָה בִּשְׁעָרֶיהָ:
"אַהְלָן אַהְלָן".
וּמוּל כָּל שׁוֹטֵר עוֹבֵר בָּרְחוֹב
שׁוֹלֶפֶת תְּעוּדַת זֶהוּת
מַצְבִּיעָה עַל הַסְּעִיף הַמְּגוֹנֵן:
"אַנַא מִן אַלְ-יַהוּד, אַנַא מִן אַלְ-יַהוּד".
וְהָעִבְרִית שֶׁלִּי חֵרֶשֶׁת
לִפְעָמִים חֵרֶשֶׁת מְאֹד.
כשכתבתי את השיר הזה, לפני ארבע עשרה שנים, קראתי לו "הערבית שלי אילמת". רק כמה חודשים אחרי שכתבתי אותו הבנתי שבעצם הוא מתחיל במילים "הערבית שלי". בפעם הראשונה בחיי יכולתי לומר שהערבית היא גם שפתי, היא שלי, היא שפת אמי, גם אם היא לא עברה אלי מאמי.
השיר נולד מתוך תחושת החנק הזאת, של שפה קרובה, שהיא חלק ממך, חלק הנפש, אבל שאינך יודע אותה והיא נחנקת בתוכך, מוסתרת. שפה שעיקר קיומה בקללות, ובהן היא למעשה מקללת את עצמה, מודיעה לרגע על קיומה עדיין, כי מחיקה מוחלטת היא בלתי-אפשרית, אבל באותו רגע של קיום וגילוי היא מוסיפה גם על מחיקתה. שפה הישנה כאותם פועלים חסרי רשיון המהגרים לעיר הגדולה וישנים במקלטיה הנסתרים, מפחד המשטרות, שפה המסתתרת אפילו מבני המשפחה, למרות שגם אצל כל בני המשפחה האחרים היא קיימת, היא הסוד הגלוי-נסתר של המשפחה, שלעיתים לא מדובר בתוך המשפחה, ולעיתים לא מדובר מחוץ למשפחה.
אמי נולדה בבגדאד בשם סַמִירָה קַחְטַאן, ושפתה הראשונה היתה הערבית-היהודית הבגדאדית. לישראל היא הגיעה בגיל חמש, ולמדה את העברית, שפת הארץ החדשה, קודם להוריה. הם כמובן הכירו מעט עברית עוד קודם לכן, מילים רבות מהעברית נכנסו לערבית-היהודית, וסבי גם הכיר את התפילה, אבל היתה זאת עברית אחרת, שונה בתחבירה, באוצר המילים שלה, ואף במבטאה: הם הכירו מילים עבריות שמבטאים את אותיותיהן כמו שמבטאים את אותיות הערבית במבטא היהודי-עיראקי. הערבית היתה מבחינתם שפה יהודית, יחד עם העברית והארמית.
כשהיתה אמי בת עשר הגיע המחנך מבית הספר אל ביתה וביקש מהוריה שיפסיקו לדבר איתה ערבית. סבי וסבתי לא הפסיקו לדבר עם אמי בערבית, אבל היא הפסיקה לענות להם בערבית מאותו היום. אני נולדתי אל תוך המצב הזה שבו סבי וסבתי מדברים ערבית, ואמי עונה להם בעברית. וחשבתי שזה טבעי. שאולי בכל דור מתחלפת שפה ומתחלף מבטא, ואולי גם נכדי ידברו בעתיד בולגרית או אלבנית, ואני לא אכיר את לשונם.
אולי גם בלי אותו מורה, אמי היתה מבינה שהערבית בישראל סומנה כשפת אויב, וגם כשפה נלעגת ונחותה, וזאת מתוך התנשאות של מערב על מזרח שלא נזקקה כלל להוכחה, שכדי לקבל אותה לא היה צריך להכיר בכלל את השפה ואת עושרה. לא היה נעים לילד עיראקי שהוריו יילכו עמו ברחובה של עיר ישראלית ויפנו אליו בערבית, יקראו לו "בְּדַלַכּ", ויהודים רבים למדו לשנוא את מזרחיותם וערביותם, "לתקן" את מבטאם לעברית "נכונה", כלומר אשכנזית-צברית (וכמובן שלא אשכנזית-מזרח-אירופית), לצבוע את השער לבלונד, ולבקש מן הנגנים לשבור את עוּדיהם שיהיו לגיטרות, ומן הזמרים שישטיחו את רבעי הטונים והסלסולים.
אבל כשהייתי בן שבע עשרה וחצי סבתי ילידת בגדאד, לואיז ששמה שונה בארץ לעליזה, לקתה בדמנציה, וכפי שקורה לעיתים, במצבים של שכחה, היא שכחה את העברית, שפתה השניה, וחזרה לדבר רק ערבית, שפתה הראשונה. ואז הבנתי שאין זה טבעי, ואין זה מקרי. פתאום הרחוב פלש אל הבית, פתאום לאט לאט התחוור לי איך המדינה, בהחלטות של שרים ופקידים וצבא, החליטה שלא אוכל לדבר עם סבתי בסוף חייה.
השפה הערבית לא נשכחה סתם כך בקרב דובריה היהודים, אלא היה תהליך השכחה ומחיקה מאורגן של המדינה ושל מערכת החינוך, זאת שאמורה דווקא לעודד ידע וריבוי שפות במקום חד-לשוניות ובורות. מיליון יהודים דיברו ערבית ב-1948, וכיום רק כמה עשרות אלפים. אך מחיקה אף פעם לא יכולה להיות מוחלטת, ותמיד היו כאלו שדבקו בשפה ובתרבות, בבית-הכנסת וביצירה הספרותית והמוזיקלית ובחיים עצמם, והיו מי שהצביעו על סימני המחיקה האלימים.
הארץ הזאת תהיה בסוף דו-לשונית, עברית-ערבית. זה יקח עשר שנים או חמישים שנה או שבעים שנה, אבל זה יקרה. לשפה ולמקום ולחיים יש כוח משלהם שהחוקים והדיכוי והכיבוש וההפרדה והגזענות יכולים רק לעכב, אבל לא למנוע.
בואו נעשה זאת בעצמנו. התשובה הנכונה לרגע הזה של חוק הלאום היא מיליון יהודים אשר חוזרים ללמוד ערבית ואחר כך לדבר ערבית, מי מאיתנו שחוזר לשפת הוריו וסבותיו, ומי שלומד את שפת הארץ, שפת ירושלים וחיפה ויאפא, שפת השירה והמוזיקה והיופי.
בואו נדרוש היום שכל בתי-הספר העבריים יילמדו ערבית, מדוברת וספרותית, אם לא מכיתה א' עד י"ב אזי מכיתה ב' עד י"א, ממש כפי שמלמדים בבתי-הספר הדו-לשוניים, "יד ביד", ומוכיחים שזה אפשרי.
נתחיל לשחרר את עצמנו מן הכבלים וההפרדה שהמדינה הקיפה אותנו בהם, ונלמד שרק שותפות ערבית-יהודית יכולה לשנות את החיים בארץ הזאת, לשים קץ לדיכוי ולכיבוש ולפעול למען שיוויון, דמוקרטיה ופתרון פוליטי.
אַמַל זאת תקווה
אַמַל זֹאת תִּקְוָה, חַיַאתִי אֵלּוּ חַיַּי,
וּבִזְמַן שֶׁהֵם נִפְגָּשִׁים
בֵּין שְׂפָתֶיהָ שֶׁל אֻם כֻּלְת'וּם
לְבֵין הָאָזְנַיִם שֶׁלִּי
צִמְאוֹנוֹת רַבִּים כּוֹרִים בְּאֵרוֹת
בְּלִבִּי.
امل هي تِقْوَة
أمَل هِيَ تِقْوَة، حَيَاتي هي حَيَاي،
وعِنْدَمَا تَلْتَقِيَانِ
بين شفتي أم كلثوم
واُذنِيَّ
عطش شديد يَحْفِر آبارًا
في قلبي.
*
נַסִיתֻ לִסַאנִי, אֶל הַנְּשִׁיָּה הִטַּלְתִּיהָ
וַלַא אַעְרֶף אֵיךְ נֶעֶרְפָה מִמֶּנִּי
בִּדוּנ צַוְתִהִ שׁוּב לְעַצְמִי לֹא צוֹתַתִּי
וַמַעַ קַלְבִּי גַּם רוּחִי הָלְכָה אַחֲרֶיהָ
וַבִּאלְחֻקוּק כַּלַאם לֹא נוֹתַר לִי מִמֶּנָּה
לַכִּנַ אֶלְחַ'וְף אַנְ אַחְ'רֻג' כְּבֵן חוֹרֵג לָהּ
עַל כֵּן, אַחֲרֵי שֶׁסַּמִעְתֻ קַלְבִּי אלְאַגְ'וַף
צִוִּיתִי כִּי יַתַקַלַּבּ קַלְבִּי
וַּכֻּנְתֻ וַאקִף עִם לִבִּי בְּמַהְפֵּכָתוֹ
יָמִים אֲרֻכִּים, אַיַאם טַוִילָה,
וּשְׁנֵינוּ מְשַׁנְּנִים: כַּיְפַ נַסִיתֻ לִסַאנִי,
אֵיךְ כָּךְ אֶל הַנְּשִׁיָּה הִטַּלְתִּיהָ.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן