השיח העסקי-ניהולי בחינוך נכשל: בחינות הן לא פדגוגיה
ההתלהבות שבה התקבלה הודעת שר החינוך שיעביר סמכויות למנהלי בתי"ס אינה במקומה. כל הרפורמות שהוכרז עליהן ברעש גדול בשנים האחרונות לא יכולות להסתיר את העובדה הפשוטה: החינוך צריך לעבור ממדידה וארגון לפדגוגיה
התלהבות גדולה נרשמה אצל מנהלים ואנשי חינוך כאשר נודע להם ששר החינוך, האלוף במילואים יואב גלנט, יעביר סמכויות מ"המשרד" ל"מנהלים". ההתלהבות גברה כאשר התברר שבוועדה שהוקמה למטרה הזו נכללו כמה אנשים מרשימים, כמו פרופ' דן אריאלי.
אני מבקש לפוגג את ההתלהבות ולטעון כי קברניטי החינוך בישראל שוב טועים ומטעים את ציבור המורים, התלמידים, ההורים וכתבי החינוך. חינוך אינו ארגון החינוך. חינוך הוא פדגוגיה וקידום התפתחות הלומדים במישורים רבים.
שני המרכיבים האלה נשכחו בעשורים האחרונים בישראל בחסותן של "רפורמות" עם שמות מפוצצים. ככל ששמותיהן היו יומרניים יותר, כך הן כשלו יותר. לא פלא, אם כן, שתלמידים אינם מסוגלים "ללמוד לבד". לא משום שלא הוכשרו לכך על ידי מורים טובים יותר או פחות, אלא משום שהמערכת בנויה על הדנ"א שלפיו התלמיד אינו מסוגל ואינו יכול לנוע לבדו במרחבי הלמידה וכי הוא חייב את המורה שיספק לו את הדגים.
האמת כבר ידועה לכולנו – מרחבי העולם, מהספרות המקצועית בתחום החינוך ואפילו מאינטואיציה של הורים – התלמידים יכולים "ללמוד לבד". אלא שישראל שבויה בשיח עסקי וצבאי ,שלפיו "יש להספיק חומר לבחינה" (לא חשובה). גם זה כמובן אינו נכון ואפילו מוטעה.
אנו מוליכים כבר שנים את תלמידנו בשבילי הבורות, עם "חומרים" רזים, מעייפים, מיושנים ואפילו לא מותאמים. אנחנו מאמינים ב"אֵל" חינוכי שהמצאנו – בחינות ביסודי ובחינות בגרות. בגלל שרי חינוך חסרי אומץ ציבורי, לא בוטלו בחינות הבגרות ואפילו לא צומצמו. במקום זאת נוספו עוד בחינות ועוד אמצעי הערכה בינלאומיים. כל אלה הביאו להתמכרות ל"אֵל" החינוכי, שלפיו בלי הערכה ומדידה, אין למידה.
ועכשיו הגיעה הקורונה ושוב חוזר אותו תקליט שחוק, שמדקלמות אותו מגישות טלוויזיה בכירות התוקפות את מזכ"לית הסתדרות המורים (סליחה, את עובדי ההוראה)ושלפיו "התלמידים לא יספיקו את החומר". על איזה חומר מדברים?
הקורונה חשפה את שכבר ידוע אבל משרד החינוך סירב להכיר בו: ארגון החינוך הוא חשוב, אבל הוא אינו העיקר. תחת הכסות של ארגון החינוך, הפכה ישראל בהדרגה, וללא ביקורת עצמית, למעצמת בחינות מקומיות לסוגיהן. היא משתתפת בהתלהבות בבחינות בינלאומיות ומשתוקקת לגרפים ולמדידות תחת רשות ארצית למדידה והערכה. ואם לא די בכך, הורים הגישו בג"ץ כדי שתוצאות המיצ"ב (מדדי יציבות וצמיחה בית ספריים) יפורסמו למען יידעו לאיזה בית ספר לשלוח את ילדיהם היקרים. כלומר, גם ההורים החלו להאמין באלוהי המדידה וההערכה. אלים שקרים וכוזבים.
ובכן, חינוך אינו מדידת התוצאות. חינוך הוא לא בחינת בגרות. חינוך הוא לא אוסף מבדקים בבית הספר היסודי. חינוך זו פדגוגיה, זו התשובה לשאלה "למה לומדים?". לשאלה זו ישראל השיבה את התשובה הפשטנית, השטוחה והמלאכותית (שמתלווה לה תעשיית מרמה של העתקות): לומדים לבחינה. ולכן דקה אחריה אפשר וצריך לשכוח את ה"חומר".
חינוך צריך לעבור ממדידה ומארגון (מספר תלמידים בכיתה, מספר היחידות במתמטיקה, סידור בחינת ההיסטוריה בכיתה י' או י"א) לפדגוגיה. השינון והזכירה לבחינה צריכות להתחלף בחינוך לחשיבה. ומגיל צעיר. חשיבה ביקורתית, חשיבה יצירתית וחשיבה אכפתית (Caring Thinking). פדגוגיה זה ללמוד בקהילה של אנשים שלא מתחרים אחד בשני, אלא לומדים יחדיו למען צמיחה של כולם, למען ההבנה של כולם. חינוך זה לא להשניא נגד האחר אלא לשתף פעולה עמו. חינוך זה לא למדוד את עצמנו ביחס לאחר אלא לשפר את עצמנו ואת האחר יחד. יחד, אותה מילה שמפחידה את השלטון, כל שלטון וכל משרד חינוך ולא משנה איזה שר ישב בראשו.
חינוך אינו מכינה לעתיד, אלא ההווה של התלמידה. הווה שיש בו התפתחות אישית ופדגוגית, אקדמית ואינטלקטואלית. חינוך זה לא ללמוד למבחן, לשפוך בו את "החומר" ולשכוח אותו שנייה אחר כך. כלומר, לא להבין את חשיבות הציונות, אבל להיות נכון למות עבור משהו שאתה לא יודע מהו.
העברת סמכויות מהמטה (משרד החינוך) למנהלים (בבתי הספר) מזכירה את דו"ח דברת, שהשרה לימור לבנת ניסתה לכפות על המערכת ולשמחתנו לא צלחה. גם אז דובר על ארגון מחדש, אותה מילת קסם שהורים ומנהלים מתאהבים בה בייאושם הגדל. לא משרד החינוך ינהל, אמרו לנו, אלא הרשויות המקומיות. שיח צבאי, ניהולי, עסקי, שצריך להתרחק ממנו כשמדובר בחינוכם של תלמידים צעירים, שצריכים להתפתח. בדרכים שונות, אבל להתפתח.
את השיח העסקי של ארגון החינוך צריכה להחליף תוכנית לאומית, שעליה לא ניתן לעמול עם ועדה כלשהי, מכובדת ככל שתהיה, במשך מספר שבועות, כדי להחליף את הפדגוגיה הבית ספרית. על תכנית זו צריכים לעמול במשך מספר שנים ולעומק, כפי שעשתה פינלנד. פחות מבחנים, עד ביטולם המוחלט, פחות תחומי דעת ומעבר ללמידה רב תחומית, פחות העמסה של "זהות יהודית" ויותר הבנה של "מה זו יהדות וציונות משולבות בדמוקרטיה פעילה ושומרת זכויות פרט".
אלה רק דוגמאות. הפדגוגיה היא התוכן ולא המדידה של ההישגים. פדגוגיה היא התלמידים ולא המנהלים. פדגוגיה היא התפתחות לומדים, ולא מאבק או מעבר של סמכויות של מבוגרים במטרה להעלות את הגרפים כדי שהשר יתגאה שעשה זאת בקדנציה שלו יותר מקודמיו.
השיח הצבאי-עסקי-ניאו-ליברלי שהשתלט על החינוך בחסותם של שרי חינוך שרוצים כאן "שמאל ימין" של סמכויות דינו להיכשל.
פרופ' אריה קיזל שמש הוא חבר סגל החוג ללמידה, הוראה והדרכה בפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה. הוא נשיא האגודה הבינלאומית לפילוסופיה עם ילדים שעוסקת בטיפוח חשיבה ביקורתית, יצירתית ואכפתית מגיל צעיר. פרופ' קיזל שמש בין 2010 ל-2015 ראש הוועדה הישראלית-גרמנית לחקר ספרי לימוד. הוא עמד בראש פרויקטים בינלאומיים בתחום דיאלוג בחינוך.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן