newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"הציונות הדתית הפכה ימנית קיצונית, ליברטריאנית ונטולת מזרחים". ראיון

שגית פרץ-דרעי, שהיתה ממנסחות חוקת הבית היהודי, אינה מוצאת את עצמה יותר במחנה שבו גדלה. פרשת אלי אוחנה גרמה לה להבין שלפנטזיה של הציונות הדתית המכילה אין אחיזה במציאות, אבל היא מאמינה שמגמת ההקצנה מתחילה להתהפך

מאת:

אחרי ניסיונות מרובים וכושלים, אני מצליחה לתפוס לשיחה את שגית פרץ-דרעי, עורכת דין ופעילה חברתית, מיד בסיומו של קורס בערבית אותו יזמה עבור הסגל של מכללת אחווה, שבה היא משמשת כיועצת לנשיאה, פרופ' יפעת ביטון.

"כשהגעתי למכללה לא הבנתי איך יכול להיות שכשליש מהסטודנטיות כאן הן צעירות ערביות מהנגב והסגל לא מדבר כולו ערבית", היא אומרת, ומוסיפה בגאווה: "יש לנו כשישים משתתפים בקורס, כולל פרופ' יפעת ביטון, הנשיאה. זה חשוב לי. אני באמת חושבת שזאת חרפה. לדעתי כל אדם במדינה הזו צריך לדבר ערבית ועברית".

בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר בסיור בחירות בשוק מחנה יהודה בירושלים, ב-19 במרץ 2021 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר בסיור בחירות בשוק מחנה יהודה בירושלים, ב-19 במרץ 2021 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

פרץ-דרעי, תושבת רמת בית שמש, היתה בעברה בשר מבשרה של הציונות הדתית. כחברה בבית היהודי בימיו של נפתלי בנט, היא הקימה במפלגה את פורום הנשים, ואף היתה שותפה לכתיבת החוקה של המפלגה. לימים, אחרי שעזבה את המפלגה בנסיבות שיפורטו בהמשך, היא חברה למפלגתו של אהוד ברק, "ישראל דמוקרטית", בבחירות לכנסת ה-22. הפעם, היא אומרת, הצביעה למפלגת העבודה בראשות מרב מיכאלי.

פרידתה של פרץ-דרעי מהציונות הדתית המפלגתית משקפת במידה רבה את התהליכים שעברו על המחנה הזה מהימים שבהם הוא היה רחב וגמיש דיו להכיל ספקטרום מגוון של עמדות מדיניות – כולן בתוך המסגרת הציונית, כמובן, ובכל זאת מגוונת בהרבה מהיום – אל עבר התכנסות ניצית לתוך החיבוק הכהניסטי. על התהליך הזה ביקשתי לדבר אתה.

כשאני מזכירה את המילה כהניזם, פרץ-דרעי מספרת לי סיפור שהוא מכונן עבורה.

"אחד מצעירי המושב שגדלתי בו, מוטי סוויסה, שהיה באמת גאוות המושב, יצא לטיול עם החברה שלו והם נעלמו. במשך כמה ימים ערכו חיפושים אחריהם, ואז שבת אחת – אני הייתי אז בת חמש או שש ושיחקתי בחצר – ראיתי ג'יפ שנוסע לכיוון הבית של משפחת סוויסה. זה מושב שלא נוסעים בו בשבת, היה לי ברור מיד שמצאו את מוטי וחברתו. ובאמת הסתבר שהם נרצחו, מצאו את הגופות שלהם מבותרות בהרי ירושלים, פיגוע על רקע לאומני.

"במוצאי שבת הרב מאיר כהנא הגיע למושב. כל אנשי המושב התכנסו בבית העם. אבא שלי ודוד שלי לקחו אותי אתם, אף שהם הסתייגו ממנו באופן מאוד ברור. עמדנו במדרגות והצצנו פנימה, כהנא הלהיב את האנשים והיו שם צעקות 'מוות לערבים'. אני זוכרת שהייתי על הידיים של אבא שלי, מקשיבה לו (לכהנא; א"נ) ונחרדת. אמרתי לאבא שלי 'אבא, אבל יהודים לא מדברים ככה', והוא ודוד שלי התעלפו מצחוק. דוד שלי אמר לי 'אז תגידי לו!' עניתי 'אני לא יכולה, אני עם פיג'מה'".

פרץ-דרעי נולדה וגדלה במושב תירוש, ליד בית שמש, שהוקם ב-1956 על ידי יהודים יוצאי מרוקו. מושב של הפועל המזרחי, הזרוע המיישבת של המפד"ל.

"במסגרת החלוקה של העולים בין התנועות השונות, אותנו קיבלה המפד"ל. בהרבה מובנים זה לא היה מופרך, כי תפיסת העולם היתה דתית מסורתית. סבא שלי היה חבר מרכז המפד"ל, ואבא שלי גם כן, בעקבותיו".

בדיעבד את חושבת שאביך היה חריג במפד"ל?

"תראי, הוא היה שייך לקבוצה מאוד מסוימת של אנשים מהיישובים של המזרחים. לי היה ברור מגיל אפס שיש אנחנו ויש הם, שיש שם אשכנזים והם לא אוהבים אותנו. מגיל אפס ידעתי את זה, שיש איזה 'בחוץ' כזה שהיחס שלנו אליו כפול: מצד אחד הם לא אוהבים אותנו, ומצד שני יש לנו מין יעוד להוכיח שאנחנו לא פחות טובים מהם, שיש לנו התמודדות על המקום שלנו. אני חושבת שאבא שלי היה רוצה להרגיש בשר מבשרה של הציונות הדתית, אבל אני לא חושבת שזה היה המצב אי פעם, אוביקטיבית".

ולמרות התחושות האלה, זה היה המחנה שגם את התחלת בו את דרכך הפוליטית.

"כן. זה כמו שאת גדלה בקיבוץ, לשם את שייכת. פעלתי במקום שנולדתי בו, אלה האנשים שהיו סביבי. מה גם שאני התחלתי יותר מתוך פעילות חברתית, פמיניסטית, המאבק על הצביון של בית שמש כעיר ללא כפיה. גדלתי בבית שהיה מאוד ברור בו שמתייחסים לערבים כמו אל יהודים, המשפט הקבוע של אבא שלי היה 'לא יעזור כלום, בסוף יצטרכו להחזיר שטחים, אין פתרון אחר'. זה אף פעם לא נתפס אצלי כמשהו שסותר את הזהות הציונית-דתית שלי.

"אם פעם הציונות הדתית היתה קבוצת התייחסות סוציולוגית שהיה בתוכה מקום למנעד של דעות בתוך המסגרת הציונית, לקח לי זמן להבין שזה כבר לא ככה. ככל שהכרתי יותר הבנתי שזה לא מסתדר, לוקח לך זמן להבין שהבית שלך כבר איננו הבית שלך, זה תהליך.

שגית פרץ-דרעי (צילום: באדיבות המשפחה)

שגית פרץ-דרעי (צילום: באדיבות המשפחה)

"אני זוכרת שכאשר הייתי באולפנה, היו שם הרבה בנות מההתנחלויות. כשסיפרתי בבית מאיפה כל אחת מגיעה, אבא שלי אמר לי 'אנחנו מתנחלים בתירוש'. זה היה הרבה לפני הדיבור האופנתי בציונות הדתית על הגרעינים, מי בכלל דיבר אז על השכונות? על הפריפריה?

"פעם הציונות הדתית היתה מניפה שיכלה להכיל בתוכה גם את מימ"ד וגם את המתנחלים, ולדעתי היתה ברובה בעלת השקפה סוציאל-דמוקרטית. היום הציונות הדתית היא ליברטריאנית. הנטייה ימינה היא בכל הכיוונים".

יש לך הסבר לתהליך הזה?

"אני חושבת שבתקופה של זבולון אורלב, שהיה האחרון מהדור הקודם לפני בנט, עדיין היה מקום לאנשים שלא היו ימין מדיני מובהק. עד כמה שזה נשמע מוזר, בזמן ההתנתקות כן היו קולות של אנשים מהציונות הדתית שתמכו בה. היה להם מקום. אחרי הכניסה של בנט זה נהיה מאוד ברור שזהו, אין לזה יותר מקום לאנשים שאינם ימין בתפיסה המדינית שלהם".

הכאפה של פרשת אוחנה

מה שגרם לפרץ-דרעי לעזוב את הבית היהודי היתה דווקא פרשת אלי אוחנה, שחקן הכדורגל לשעבר ששוריין ברשימת הבית היהודי ופרש ממנה אחרי קיתונות הביקורת, שחלק ניכר ממנה היה נגוע בגזענות אנטי-מזרחית מבהילה.

"אני כל הזמן ניסיתי לחשוב איפה יכול להיות מקום לאנשים שלי, לציבור המזרחי, לתפיסה שלפיה צריך מקום שיש בו מסורתיות, אבל הוא מסוגל להיות מסורתי מתון, ויכול להיות בו מגוון של דעות פוליטיות. זאת היתה תפיסה תמימה במידה רבה".

אבל אלי אוחנה אפילו לא נדחה מהבית היהודי בגלל איזו תפיסה מאתגרת של מסורתיות, או עמדה מדינית, אלא בגלל המזרחיות שלו.

"בדיוק! רגע לפני כן שריינו שם את ינון מגל. מה לו ולדתיות? איילת שקד בכלל חילונית מוצהרת הרי. ופתאום הגל המזעזע הזה שעלה מתהומות הציונות הדתית, הוא נתן לי חתיכת כאפה. הבנתי שהפנטזיה הזו שלי, שיש עוד דבר כזה ציונות דתית מכילה, שיכולה להיות פתוחה למגוון של אנשים, שהיא השתייכות סוציולוגית, זה חלום שאין לו אחיזה במציאות. ואני מדברת אתך על מקום שהיה הבית שלי, אני גדלתי במוסדות של בני עקיבא. לא פשוט לומר 'עד כאן, אני לא יכולה יותר להיות חלק מזה'".

אלי אוחנה (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

אלי אוחנה (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

את מזהה את עצמך היום בהגדרה הזו, ציונית דתית?

"לא. ממש לא. אני מגדירה את עצמי כיהודייה שומרת תורה ומצוות, לא ציונית-דתית. אני לא יכולה להיות חלק מזה. ובשביל להבין את זה הייתי צריכה את הכאפה של סיפור אוחנה".

הנוקשות האליטיסטית-אשכנזית הזו מעניינת, כי זאת מפלגה שיודעת לגלות גמישות פרגמטית בעניינים שאמורים להיות הרבה יותר אידיאולוגיים, עד כדי כך שבנט יכול למצוא את עצמו מתלבט בין ממשלה עם ליברמן מצד אחד או ממשלה בתמיכת המפלגות הערביות מאידך.

"אמרתי פעם לאבישי בן חיים שהוא עושה לציבור המזרחי עוול משווע, כי הראשונים שיינטשו את ראש הממשלה, בנימין נתניהו, יהיו הדתיים הלאומיים, הם ידאגו לעצמם, ואילו הציבור המזרחי יישאר לשכב על הגדר ויידרס. זה נורא מעצבן אותי, כי זה פוליטיקה.

"אבל צריך לשים לב שיש הבדל בין הגמישות של בנט לגמישות של בצלאל סמוטריץ', את רואה שסמוטריץ' לא מוכן לדבר על זה בכלל".

אז מי מהם משקף לדעתך באופן מובהק יותר את פני המחנה הציוני-דתי היום?

"באופן כללי אני חושבת שלא מדובר במחנה אחיד, והוא מאוד מושפע מהמנהיגים שלו. אחת המסקנות שלי מהשנים האחרונות היא עד כמה אנשים פשוט הולכים אחרי מי שמוליך אותם. תראי את נתניהו. אנשים יכולים לצעוק מוות לערבים בהשראתו, והם יכולים גם להסכים ללכת עם רע"מ בהשראתו".

אני רוצה להציע הסבר אחר, שאם פעם הציונות הדתית ראתה את עצמה כמעין יחידת-עלית קטנה ואיכותית שתפקידה לשמר את הערכיות והרוח, היום היא רואה את עצמה כמיועדת להנהיג את המדינה, ולכן חייבת לגלות פרגמטיות ולעשות פשרות בהתאם.

"אבל איפה את רואה שהם עושים פשרות? האם בנט יסכים להיכנס בסופו של דבר לממשלה בתמיכה ערבית? הלוואי, אבל אני לא חושבת שזה יקרה. אני כן יכולה לומר שבמשפחה שלי, שיש בה מצביעי בנט, הם תומכים בממשלה שיהיו בה ערבים. אני לא יודעת עד כמה זה מייצג, אבל אני כן מכירה גם מצביעי בנט שתומכים בממשלה עם יאיר לפיד. זה לא מובהק. מה שנכון באופן מובהק זה שמצביעי סמוטריץ' מתנגדים לזה".

כלומר הספקטרום של הציונות הדתית השתנה. המנעד או המגוון עדיין קיימים, אבל באופן מצומצם יותר.

"כן. תפיסה יותר ליברלית מול תפיסה יותר שמרנית. אחותי שהצביעה לבנט אמרה לי 'לא הצבענו לסמוטריץ' כי הוא אדם חשוך, למשל בצורה שבה הוא מדבר נגד להט"בים, רוצה להחזיר את הנשים למטבח'. יכול להיות שלמתבונן מהצד זה לא נראה הבדל כזה משמעותי בין בנט לסמוטריץ', אבל לא בכדי הם מפוצלים לשניים. מצד שני אל תשכחי שגם בעבר המחנה הזה היה מפוצל בין מפד"ל לבין האיחוד הלאומי הניצי יותר".

אני מנסה להבין עד כמה הפיצול הזה הוא גם במישור המדיני. מה לדעתך מצביע טיפוסי של בנט חושב על "תוכנית ההכרעה" של סמוטריץ', למשל? זה מדבר אליו?

"אני לא חושבת. אני חושבת שבאופן כללי, העמדה היא 'אנחנו חייבים להגן על עצמנו', אבל אין באמת רצון לדרוך על האחר, אין את התפיסה של סמוטריץ' שערבים שמוכנים להיות כנועים לנו יכולים להישאר ואת השאר צריך לגרש בכוח הזרוע, זה לא משהו שאנשים מוכנים לקבל.

"בדיוק השבוע סיפרתי בשולחן השבת את הסיפור על הבחור הערבי שנכנס לעבוד בארץ בלי רישיון והשתפד אל מותו באתר בנייה. שאלתי אם ככה לדעתם המציאות של אנשים צריכה להיות, והתגובות היו מזועזעות. העמדה הכללית היתה 'אנחנו בעד לתת אפשרות לכמה שיותר פלסטינים להיכנס לעבוד בארץ, שכמה שיותר יחיו חיים טובים', אבל מיד מגיעה גם האפולוגטיקה: 'כשאנחנו שולטים עליהם, החיים שלהם יותר טובים. יותר טוב להם אצלנו'. זה מורכב, אבל אני לא חושבת שמדובר באנשים שרוצים שלפלסטינים יהיה רע".

המצביעים של סמוטריץ' ודאי רוצים שלערבים יהיה רע, לא?

"יש כאלה ויש כאלה. אני מכירה אנשים שהצביעו לסמוטריץ' כי הם מרגישים שהדתיות שלהם מאוימת, שצריך להגן על הדת היהודית מפני האיומים שמקיפים אותה מכל הצדדים. אנשים שבמוקד ההצבעה שלהם לא עמד בכלל העניין המדיני, או שהם מספיק מאוימים כדי שהנושא הפלסטיני לא יהיה שיקול מכריע מבחינתם.

"ויש עוד דבר מרכזי: אנשים פשוט לא חושבים יותר על הפלסטינים. מפלגה כמו של סמוטריץ' עושה סיבוב על הדאגה של אנשים לנושאים אחרים. נכון, יש הצבעה אידיאולוגית, אבל יש גם הרבה אנשים שמצביעים לו פשוט כי הוא נראה להם יותר דתי, יותר מגן על הדת".

נניח שזה נכון לגבי סמוטריץ', אבל זאת טענה שקשה יותר לקבל אחרי החיבור שלו עם עוצמה יהודית של בן גביר, שבאמת לא מציעה דבר פרט לשנאת ערבים. זה דבר שהטריד מצביעים של סמוטריץ'?

"לא. זה היה עדיין אישיו לפני שתיים-שלוש מערכות בחירות, אני מכירה אנשים שעזבו את הבית היהודי על הרקע הזה, אבל אנשים פשוט התרגלו לרעיון. אנשים שלפני שנתיים היו מתנגדים לזה נחרצות אומרים היום 'יאללה, זה לא מה שחשוב'. אני שומעת את זה. זה אפילו לא דיון שמתקיים יותר.

"את יודעת, לפעמים בא לי לצעוק על האנשים האלה 'אתם פשוט איבדתם את הצפון, אתם לא מפעילים שום שיקול מוסרי ולכן אתם אנשים מושחתים מוסרית', אבל האמת היא שאני לא חושבת שזה נכון. אני חושבת שהאנשים האלה הם קורבנות של המנהיגות הנוכחית, כמו שכולנו קורבנות של מנהיגות קטסטרופלית. תראי מה קורה עם נתניהו, כל המצב יצא לגמרי משליטה".

אם לדעתך זאת בעיקר שאלה של מנהיגות, יש בזה גם מקום לאופטימיות כי הנהגה יכולה להשתנות.

"בפירוש! זאת התקווה שלי, ואני מאמינה בזה, שאותם אנשים שהלכו עכשיו אחרי נתניהו והצביעו לסמוטריץ' כדי שהוא יעבור את אחוז החסימה והעלימו עין מנוכחותו של בן גביר הם אותם אנשים שיתמכו גם בהסכם שלום שיכלול פשרות. אין לי ספק בזה בכלל.

"אני מאמינה שאותם אנשים שהלכו עכשיו אחרי נתניהו והצביעו לסמוטריץ' כדי שיעבור את אחוז החסימה והעלימו עין מנוכחותו של בן גביר יתמכו גם בהסכם שלום שיכלול פשרות"

"שוב, אני לא מדברת על הגרעין האידיאולוגי הקשה, אותם אלה שמחו נגד ההתנתקות ונגד פינוי סיני. יש גרעין אידיאולוגי קשה, אבל לדעתי ברגע שתהיה מנהיגות פוליטית שתתנהג אחרת, רוב האנשים יילכו אחריה".

את רואה איפשהו באופק של הציונות הדתית אופציה למנהיגות מהסוג הזה?

"לא. באופק של הציונות הדתית היום לא, אבל באופק של הליכוד – כן. אני באמת חושבת שנתניהו יצר כזה כאוס שבו אף אחד לא מבין מה מימין ומה משמאל, תרתי משמע, שאחרי שהוא ילך אנחנו נצטרך תקופת החלמה לא פשוטה, אבל אחריה יוכלו לצמוח דברים חדשים.

"אני מסכימה שיש נטייה ארצית של תזוזה ימינה, שהיא אגב מגמה כלל עולמית. אבל אני חושבת שישנם יסודות ליברליים מאוד חזקים שלא הלכו לאיבוד, הם שם. אבל זה יהיה תהליך קשה מאוד. במקום שבו אני גדלתי היה ברור מאליו שאסור לפגוע באדם חף מפשע, יהודי או ערבי. היום את תשמעי אנשים שמצדיקים פגיעה באדם חף מפשע.

"את מכירה את השיקוץ הזה, של דיבור על 'מוסר יהודי'? זה שיח שמכשיר למשל כניסה לכפר ולחסל את 'האויב' שלך, זה 'מוסר יהודי', כי מהילדים שלהם ייצאו אלה שיבואו להרוג אותנו אחר כך. לא מזמן היה לי בטוויטר ויכוח על הריסת בתים כצעד של ענישה קולקטיבית, עם אדם שהחשבתי אותו לאיש מתון, באמת אדם שאני מעריכה כחיובי וטוב לב. והוא אומר לי 'היהדות כבר הכריעה בשאלת הענישה הקולקטיבית!' סליחה אדוני, היהדות לא הכריעה כלום. היהדות לא היתה בעלת בית של עצמה כמעט אלפיים שנה, ולפני זה היא היתה בחסות האימפריה הרומית, היוונית, הפרסית. אז לאן אתה חוזר? לימי יהושע בן נון?

הרס בשכונת אל שג'אעיה עזה במבצע צוק איתן, ב-28 באוגוסט 2014 (צילום: עימאד נאסר / פלאש90)

"צריך להודות בכנות שפשוט אין לנו מספיק ניסיון מצטבר, וזאת ההתמודדות של הדור שלנו: להגדיר מהי ריבונות יהודית לפי התורה, ואיך בקלות כזו צמח משהו, שהתחיל בחוגים של הרב גינזבורג, שאם את חושבת על זה אז היסודות שלו לקוחים מתפיסות גרמניות של התקופה הרומנטית, כל מיני אידיאולוגיות שמדברות על טבע והמוסר הטבעי, את שומעת הדהוד של אידיאולוגיות אירופיות מהמאה ה-19".

או שזו הכפפה גוברת של היסוד הדתי ליסוד הלאומני: הדתיות בשירות הציונות בגרסה הכי מיליטנטית שלה.

"יכול להיות. השאלה היא מה המוטיבציה לציונות בגרסה הכי מיליטנטית שלה. בתחושה שלי, התגובה האמיתית של הציונות הדתית לרצח רבין לא היתה מעגלי השיח, אלא לייצר מוסר חלופי. אבל דווקא עכשיו אני חושבת שמתחילה מגמת היפוך, שאנחנו נמצאים ממש בקצה הקצה שלה ולכן קשה לראות אותה, אבל אני חושבת שאנשים יחזרו לתפיסה הליברלית במובן של בני אדם הם בני אדם".

מה לדעתך יביא להיפוך הזה?

"אני חושבת שאנשים לא ירצו לאבד את היתרונות שהעולם המודרני העניק להם. יש איזו מין נקודת איזון שכאשר אנשים עוברים אותה, הם נבהלים וחוזרים אחורה. כי הם הרי לא באמת רוצים לחיות תחת שלטון של ההלכה בגרסה הכל כך מילולית ומנותקת הקשר שלה, הם לא באמת רוצים לראות סקילות וכיוצא בזה".

מה סמוטריץ' מסמל יותר בעינייך, את שכרון הכוח של המחנה או דווקא את חוסר הביטחון שמביא להיאחזות בקצה?

"זאת שאלה מעניינת. תראי, אי אפשר להתעלם מקיומו של גרעין אידיאולוגי נוקשה בציונות הדתית שאלה תפיסותיו, אבל אנשים שהצביעו לו בגלל ערכי המשפחה למשל, זה בא ממקום של פחד. משהו בעולם שלהם נשמט: הלגיטימיות של משפחות להט"ביות, של תפיסת עולם קווירית, זה נורא מפחיד אותם והם מרגישים מותקפים. ומבחינתם יש להם ממה לחשוש, היום בציונות הדתית רוב המשפחות מקבלות בני משפחה להט"בים, זה משהו שהופך לנורמטיבי, לכן ממד הפחד קיים.

"אבל יש גם את הגרעין הקשה שאצלו בהחלט יש אלמנט של שכרון כוח, יש להם צורך להחזיק את הדיון כמה שיותר בקצה הימני. ובואי נודה על האמת, לא רק בציונות הדתית אלא גם בציבור הרחב מפעל ההתנחלויות נתפס כמשהו מוגמר, יש מישהו שבאמת חושב שאפשר לפנות אותם היום?"

אז אם מפעל ההתנחלויות הוא עובדה מוגמרת, מה המשימה של הציונות הדתית כיום?

"אני לא חושבת שהציונות הדתית כיום משימתית כמו שהיתה פעם. היום היא נמצאת בכל מקום, ולכן אני חושבת שצריך להתעניין היום הרבה יותר במסורתיים. הם הדבר הבא. ואותי זה הרבה יותר מעניין – איזו מנהיגות תצמיח החברה המסורתית בישראל, כי לדעתי היא זו שתשפיע יותר מכולם.

"בסופו של דבר, לציונות הדתית היתה עמדה הומניסטית. גם אנשים שנחשבו לימין, כמו זבולון המר או זבולון אורלב, הם עדיין לא היו ימין מהסוג של סמוטריץ'. אבל עם תהליכים של מעבר מוקדי הכוח מהגוש ההומניסטי, הרוב הפכו להיות ימנים. אלה שהיו כמוני הפסיקו להצביע למפלגה דתית-לאומית, למפלגת המגזר, ואלה שנשארו הם מאוד ימין. ואין שם יותר מזרחים. נעשה מאוד ברור מי האנשים שהמחנה הזה יכול להכיל אותם היום".

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
לוח הזמנים משרת את נתניהו באופן מושלם. משתתפי צעדת יום ירושלים חוגגים מול שריפה של עץ במתחם אל אקצא (צילום: מנדי הכטמן / פלאש 90)

לוח הזמנים משרת את נתניהו באופן מושלם. משתתפי צעדת יום ירושלים חוגגים מול שריפה של עץ במתחם אל אקצא (צילום: מנדי הכטמן / פלאש 90)

טביעות האצבעות של נתניהו מרוחות על כל ההסלמה הזו

ההתנכלות בשער שכם, הדיכוי בשייח ג'ראח, ההתפרצות לאל-אקצא, ההרג בעזה - ממשלת ישראל אחראית לרוב האלימות של הימים האחרונים. וכשבראש הממשלה עומד אדם שההידרדרות הזו יכולה להציל אותו ברגע האחרון, אפשר להבין למה החשד נופל עליו

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf