newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"הצורך לבטא את הדברים בצורה טוטאלית הוא בלתי נשלט"

הפתולוגיות של הדיכוי והכיבוש הופכות אצל מאירה אשר וערן זקס, דרך הטקסטים של פרנץ פנון, למוזיקה מפצלחת מוח ולב. הם לא חושבים שמדובר במוזיקה אוונגרדית למתי מעט, אלא במסר בלתי אמצעי, מלוטש, אפילו פופי, שרבים יכולים להתחבר אליו

מאת:
השאירו תגובה
א א א

"אני היום חולה. אני נמצאת בארץ הזו מאז שחזרתי מהגירה ארוכת טווח ואני מרגישה חולה ואני באמת חולה ואני שוב רוצה ללכת להבריא, במקום אחר", אומרת המוזיקאית והאקטיביסטית מאירה אשר, בשיחה לרגל הוצאת "מלחמה קולוניאלית והפרעות נפשיות", קלטת מפצלחת מוח ולב, שנייה בטרילוגיה שיצרה עם שותפה אמן הסאונד ערן זקס.

"מלחמה קולוניאלית והפרעות נפשיות" הוא שמו של הפרק החמישי והאחרון מתוך "מקוללים עלי אדמות" (1961), החשוב בספריו של ההוגה פרנץ פנון, שבו הוא מנתח את הפתולוגיות של הדיכוי ואת האלימות המובנית בו, החודרת לכל נים של החיים תחתיו.

מאירה אשר בהופעה (צילום: תומס בורקהלטר)

מאירה אשר בהופעה (צילום: תומס בורקהלטר)

"אחד הדברים שעזר לנו להתבונן בטקסטים של פנון, להזדהות עם העבודה הפנטסטית שלו, זו נקודת ההשקה של החולי משני צדי המתרס. לא קל למצוא הגות שבה הכותב עוסק בלהוכיח איך הקולוניאליזם מחליא את שני הצדדים. רבים יגידו שלא באופן שווה אבל אני אגיד כן, כן באופן שווה. הגעתי לפה וקפצתי קפיצת ראש לתוך המחלה, ידעתי מה אני עושה, אבל צריך לנוח מדי פעם מהדבר הזה".

הבעיה של לבנים כובשים

כמובן שלא כולם יכולים לנוח. לא כולם יכולים ללכת להבריא במקום אחר. בהקדמה ל"מקוללים עלי אדמות" כתב סארטר: "ואם אתם מלהגים בצחקוק נבוך: 'איך שהוא מכניס לנו!', טבעה האמיתי של השערורייה חומק מעיניכם, שכן פנון אינו 'מכניס' לכם דבר; ספרו – כה בוער עבור אחרים – נותר קפוא מבחינתכם; הוא מדבר עליכם, לעולם לא אליכם".

וזו אכן ה-בעיה בקריאה של פנון, בעיסוק בו על ידי לבנים, כובשים. הבעייתיות הזו כמובן לא נעלמת מעיניהם הרגישות של זקס ואשר.

זקס: "כבר בעבודה קודמת עם פנון, שחלק ממנה נמצא בריליס הקודם, ניסינו להכיר בפריווילגיה שלנו בתוך הקונטקסט הזה; להכיר באופן שבו אנחנו לכודים בו – ששני הצדדים חולים – ולנסות ולהפעיל, באיזשהו אופן, כלים על עצמנו, מתוך המחשבה הזו.

"למשל, בגרסה קודמת של המופע, ניסינו לטפל בטקסטים של פנון במקום הקולוניאליסטי של השפה: כשהאימפריה נוכחת, אתה מחזיק בזהות שקשורה לשפה שלה. אנחנו נסענו להופיע במקום דובר אנגלית ואחד המהלכים שניסינו לעשות היה להילחם במובנות מאליה של האנגלית. חשבנו להציג את העבודה כשאנחנו מדברים אותה בעברית, אבל זה יצר קושי כפול: מחד גיסא – לא הבינו אותה ומאידך גיסא – זה פתרון קצת קל ומסתגר".

ההצעה המרכזית של פנון היא, כידוע, מאבק אלים בתור אופציה יחידה לשחרור מכיבוש.

זקס: "המחשבה של פנון מציעה ומאפשרת מבט מאוד חד, ברור וחסר פשרות על קולוניאליזם, ומטבע הדברים מאפשרת לנו להסתכל על המציאות שלנו כאן. התרגום המובן מאליו קשור לכיבוש אבל האמת היא שהקולוניאליזם נוכח לא רק באופן ישיר בשטחי פלסטין הכבושה.

"אני באופן אישי הרגשתי קושי, או אי נוחות, מהתייצבות בפוזיציה של קריאה למאבק שחרור אלים מקולוניאליזם. לא שאני לא חושב שיש לזה מקום, וזה גם מורכב, כי אני מעדיף מאבק לא אלים, אבל בעיקר כי אני לא מרגיש שאני יכול לעמוד ולקרוא למי שנתון תחת משטר קולוניאליסטי לעשות שום דבר כשאני בצד של ה'מקנל', מלשון קולוניאליזם, ולא 'המקונל'.

"בחלקים בספר שאיתם בחרנו לעבוד, פנון לא מניח קואורדינטות תיאורטיות על המציאות אלא יותר מביא קייס סטאדיז ומדגים לפיהם את השיטה שלו. כך שהשפה שאנחנו משתמשים בה היא ציורית יותר, יומיומית יותר, מאשר השפה המניפסטית הקשה של תחילת הספר".

ערן זקס על המיקסר (צילום: גבריאל צ'ה שויחט)

ערן זקס על המיקסר (צילום: גבריאל צ'ה שויחט)

אשר: "בתור הפריבילגים אנחנו לא יכולים להגיד 'צאו למחסומים ותתאבדו, ברור שהשורות הראשונות ייורטו ויושמדו אבל אתם חייבים לעשות את זה כי אין לכם שום מוצא אחר'. מי אני שאגיד כזה דבר? ובכל מקרה זה קורה, בהרבה מקומות.

"יש מקומות בפלסטין שבהם המחאה הלא אלימה מייצרת אלימות מהסוג שפנון מדבר עליו. למשל הנוער האמיץ שיוצא להפגנה לא אלימה בכפר קדום ומקבל בחזרה כדורים בראש זו דוגמה חיה לדבר הזה. למעשה כל הפגנה פלסטינית כרגע מעוררת הרבה אלימות מהצד הישראלי, מהצד הכובש.

"אז זה סוג של דיאלקט ספציפי בסגנון של הפגנות, שמעורר אלימות כדי לעורר את דעת הקהל ואת התגובה הבין לאומית למצב המזעזע שיש לנו פה. כשאומרים "לצאת באלימות" זו אמירה מאוד כללית. איך עושים את זה? מה הטקטיקה? כשאתה מעורר אלימות דרך אי-אלימות, מה זה? המאבק הוא מאוד מורכב ולא שחור ולבן".

*

"לא כעסנו עליו. בכל יום חמישי היינו הולכים לצוד יחד, עם רוגטקה, למעלה על הגבעה שמאחורי הכפר. הוא היה החבר הכי טוב שלנו. הוא עזב את בית הספר מכיוון שרצה להיות בנאי כמו אביו. יום אחד החלטנו להרוג אותו כי האירופים רוצים להרוג את כל הערבים. אנחנו לא יכולים להרוג את המבוגרים אבל אנחנו יכולים להרוג מישהו כמוהו כי הוא בן גילנו"

(קייס מס' 3, מלחמה קולוניאלית והפרעות נפשיות, פרנץ פנון)

*

שוברת שמאלה

אלבום הבכורה של מאירה אשר, DISSECTED – מבותרת – ניפץ את שמי האינדי של הניינטיז. שום דבר שנעשה כאן קודם לא נשמע ככה. היום, פרט לטקסטים שלו, שעדיין חריגים מאוד בבוטות שלהם, הוא נשמע כמעט מקובל. בעיקר כי העולם זז לכיוון שלה, כשגרובים מהמזרח באוריינטציה רוקית, בהגייה עברית גאה ומחוטבת, הם אולי המוצר המקורי היחיד של המוזיקה הישראלית.

מאז היא שוברת כל הזמן שמאלה, עם מוזיקה יותר ויותר אוונגרדית, בשדות של אלקטרו אקוסטיקה, אמנות קול ואמנות רדיו.

המשפט "יצירתה והטקסטים שלה תואמים באופן מלא את פעילותה הפוליטית והחברתית" הוא אולי נכון, אבל הוא קר. נכון יותר יהיה לומר שהגוף של אשר נוכח, במלואו, בכל מה שהיא עושה, ושהיצירה שלה היא המקום שבו היא מבטאת את האבסורד והזוועה של הכיבוש, במובנו הרחב, אבל גם הפרטי.

"מלחמה קולוניאלית והפרעות נפשיות" היא כאמור קלטת שנייה מתוך טרילוגיה והמשך אורגני של כל יצירתה בשנים האחרונות, גם באויחד עם ערן זקס, מעמודי התווך של המוזיקה האלקטרונית הניסיונית בישראל.

הקלטת הראשונה בטרילוגיה שלהם, "האחרון יהיה ראשון", יצאה במאי ומוקדשת ללוחם החירות האירי בובי סנדס, שמת במהלך שביתת רעב למען זכויות אסירים פוליטיים באירלנד ומכילה גם את השיר שבגינו נכלאה דארין טאטור.

גם בעבודות קודמות, עם טקסטים של המשורר וילפריד אוון ושל חלוץ התיאטרון האוונגרדי אנטונין ארטו, ניסו אשר וזקס לפענח את מה שהם מגדירים "האופן שבו המבעים האימננטיים של אלימות בחברה שאנחנו חיים בה באים לידי ביטוי במקומות הכי פנימיים של בני האדם שחיים בחברה".

בואו נחזור למוזיקה. רגע, זה פרויקט מוזיקלי?

אשר: "לא".

זקס: "הוא הפרויקט הכי מוזיקלי שלנו".

תחליטו.

אשר: "ברור שאנחנו שוחים בכמה ערוצים. הפרויקט הזה, ובכלל מה שזקס ואני עושים, הוא פרויקט הגותי. אנחנו מתעסקים עם טקסטים מהחלטה להתעסק בהם. שירה. אבל מה זה שירה ומה זה פרוזה ומה זו מסה? הכל מוביל להכל.

"אנחנו נותנים לעצמנו להיסחף לאן שפנינו מובלות עם העבודה המשותפת הזו. זה מחקר ארוך טווח שחולש על כמה דיסציפלינות – 'חולש'… הנה, בבקשה – שפה קולוניאליסטית. לא 'חולש. אולי 'מתאבד' בתוך כמה דיסציפלינות – תוך כדי עבודה על הדברים האלה וגם תמיד, מבחינתי, תוך פעילות בשטח.

"הדברים האלה מזינים אחד את השני. כשאני דוברת את שלושת הקייסים האלה שבחרנו להביא בתוך הקלטת השנייה, אני רואה ומתקשרת עם דמויות מהשטח שאני מכירה אישית".

יש דוגמאות ספציפיות שמשיקות בין מה שאת רואה בשטח לבין הקייסים של פנון שהבאתם?

אשר: "אולי הקייס הראשון מתחבר לי הכי חזק: האשה שבו נאנסה על ידי צבא הכיבוש ואז היא מגיעה ומספרת לבעלה – לבעלים שלה – שהיא נאנסה והיא אומרת לו: תשכח אותי, לך תתחיל חיים חדשים, חוללתי, נפגע כבודי.

"והוא, מתוך מה שהוא עבר, מתוך המצוקה שלו והרקע התרבותי שלו, סולד מהעובדה שהיא נאנסה. היא טמאה ומלוכלכת עבורו. הוא לא יודע איך לתקשר אתה מחדש. הוא מצהיר שביום העצמאות הוא ייקח אותה בחזרה, יעשה לה טובה גדולה.

"פה, לפני כמה ימים, באזור הזה – במשגב, בסכנין, בעראבה, במע'אר ובכל היישובים שבתוכם ואתם אני חיה – נרצחה אישה בשם ואפה בישוב עראבה על ידי הגרוש שלה. זו מקבילה מאוד חזקה בעיני, מדויקת. הוא ניגש ורצח אותה ונעלם.

"יש פה הרבה רבדים שאני לא רוצה לדבר עליהם כי אני יודעת דברים, אני בקשר עם הקהילות. לא הייתי מצליחה לחיות פה אם לא הייתי פעילה בשטח, ידעתי את זה לפני שהגעתי לכאן. וזה כמובן לא תירוץ, זה שאי אפשר אחרת.

"או למשל הקייס השלישי, שבו נער אלג'יראי שואל: 'למה יש רק אלג'יראים בכלא?' זו שאלה כל כך קונקרטית עבורנו כלפי המקום הזה פה: למה יש רק פלסטינים במעצר מינהלי? עכשיו, ברגע הזה בו אנחנו מדברים, יש ילד בן 16 שעומד בפני איום של מעצר מינהלי כי אם לא יצליחו לעצור אותו בשום דרך אחרת יתקעו אותו במעצר מינהלי.

"למה יש יותר מ-350 פלסטינים במעצר מינהלי כשזו בעצם תקנה בריטית שאמורה להיות מוחלת על כלל האוכלוסייה? כי מעצר מנהלי נועד לפורר את העם הפלסטיני ולדכאו אותו.

"בקייס הזה של פנון מסופר על חבורת נערים אלג'יראים שרוצחים חבר שלהם על הגבעה. אלו דברים שאתה רואה פה על בסיס יומיומי. גם כאן עולה השאלה, וזו שאלה גדולה: מהו חבר? מהו חבר טוב?

"האם מתנחלים בצפון הבקעה, הילדים הקטנים שמגיעים למאהל של חברי מחמד ואומרים לו פתאום 'תביא לי חמור', והם מכירים אותו היטב, הוא כבר נתן להם חמור – הם חברים שלו? גם פה יש כל מיני חברויות מעוותות שנובעות מהסטטוס של הכיבוש, ושטחי האש והניסיונות לכרות בריתות מעוותות בין המתנחלים לפלסטינים… אין לזה סוף".

ל"מלחמה קולוניאלית והפרעות נפשיות" יש שותף שלישי, אמן הפסיכו-אקוסטיקה ואקטיביסט הסאונד דייב פיליפס, שהגיע לארץ להופעות וצורף לפרויקט, הן בביצוע והן במיקסים, חלק חשוב מאוד באפקטיביות המצמיתה של היצירה הסופית, שהיא למעשה הקלטה של מופע חי.

ההקלטה החיה היא חלק מהאמירה האמנותית והפוליטית של אשר: "העבודה החיה היא מאוד מהותית בתחום שלנו", היא אומרת, "אני כבר שנים ארוכות לא מקליטה בצורה אחרת. המיידיות של ההקלטה החיה היא הכרחית לעבודה שלנו."

"בעיני אנחנו עושים פופ"

על אף שהנושא שלה הוא מאבק עממי, זו עדיין יצירה של מגדל שן, מוזיקה אוונגרדית למתי מעט.

זקס: "אני פשוט לא מסכים. בעיני אנחנו עושים פופ".

אשר: "אנחנו אמנים. אין אצלנו פשרות. אנחנו עושים מה שאנחנו מרגישים שאנחנו רוצים לעשות. זה יוצא עמוק מתוך המעיים. זה נשמע קלישאתי אבל זה באמת ככה. ככה זה מרגיש לנו שזה צריך לעבור. זה בלתי נשלט, הצורך לבטא את התכנים האלה בצורה טוטאלית. זה הסאונד שלהם. אין לתכנים האלה סאונד אחר ברגע שבו אנחנו יוצרים אותם.

"אנחנו באים מהסוגה של סאונד ארט ורדיו ארט, מציעים אלטרנטיבה חזקה של איך להאזין לתכנים האלה בצורה עמוקה, צורה יותר חווייתית מלקרוא טקסט במגזין או לשמוע שיר שמדבר על זה. וזו הצורה. ככה זה עובד".

דייב פיליפס, אמן פסיכו-אקוסטיקה ואקטיביסט (צילום: SaoPauloByFred!)

דייב פיליפס, אמן פסיכו-אקוסטיקה ואקטיביסט (צילום: SaoPauloByFred!)

זקס: "זו אמנות שהלב שלה הוא תהליכי ולא מוצרי. אני חושב שאנחנו ברגע מרגש שבו זרעים של מחשבה תהליכית שניטעו הרבה קודם, במאה העשרים, מבשילים בהדרגה ומוצאים מקום רווח יותר בתרבות.

"מאירה ודייב יודעים לדייק מאוד את העבודה שלהם בסוג הזה של מוזיקה, הם אמנים שיודעים ללטש ובמובן הזה מדובר בפופ. כשפוגשים את המסר פוגשים מסר ברור נורא ולכן מאירה היא אמנית שאנשים רבים יכולים להתחבר אליה" יש לה יכולת בלתי אמצעית לתווך את הדברים המורכבים האלה".

אתה מתייחס לפופ במובן הליטושי ואני מתייחסת לפן של הפליזינג של תרבות הפופ, לאופן בו היא מתקשרת עם הקפיטליזם במערך של ריצוי עונג. זו לא מוזיקה מענגת. אין כאן פליזינג.

אשר: "יש כאן פליזינג אדיר!"

זקס: "זה דור שגדל על טכנו או נויז מופשט או גריינד קור או טרייבליזם או דרואנים של מטאל, קטגוריות שפעם נגעו למאות והיום למאות אלפים או אפילו מיליונים. היופי של התופעה התרבותית הזו זה שהיא לא מסתפקת במיידיות של העונג, אלא מראש יש בה רצון מורכב יותר לחיבור בין תודעה, גוף, חוויה, שפה, אוזן וכולי.

עטיפת הקלטת "מלחמה קולוניאלית והפרעות נפשיות" של מאירה אשר וערן זקס

עטיפת הקלטת "מלחמה קולוניאלית והפרעות נפשיות" של מאירה אשר וערן זקס

"כשאני אומר שזו לא מוזיקה למתי מעט, אני באמת ובתמים חושב שמה שאנחנו עושים הוא חלק מתנועה שיש לה אפיל רחב, פשוט צריך סבלנות. אולי עוד לא הגיע הרגע לזה, אולי לא נזכה בחיינו לביג בום, אבל אנחנו, כל אחד מאתנו, אנשים ששרדו את הניינטיז ועסקו בלהניע שינויים טקטוניים במפה התרבותית מדברים שהם נישתיים, שנחשבים לנידחים, למשהו שיש לו אפיל נורא רחב ואפילו המוני.

"תראי מה קרה למאירה עם דייסקטד (האלבום הראשון של מאירה מ-1995; ש"ק). כשהוא יצא אדם אחד בארץ כמעט לא הכיר אותו והיום זה אבן דרך ומאסטרפיס וצעירים מדברים על זה וזה מוביל גל.

"כשהתחלתי ללמד במוסררה לפני 17 שנה, הייתי עושה אירועים בתחום שמעניין אותי – אמנות סאונד אקספרימנטלית – והיינו לבד, 10 או 15 איש, אותם אנשים שוב ושוב. היום יש עשרות אירועים בהמון מקומות שונים בכמות שהיא הרבה מעבר למה שאני מסוגל להכיל. כשמאירה ואני הופענו בירושלים עם ארטו וגם בתמונע היו ממש הרבה אנשים יחסית לנישתיות שמיוחסת לנו.

"זה לא נמדד אחד לאחד בכמה כרטיסים נמכרו, וגם לא מציית לעקרונות העידן המדיד, עקרונות של לייקים, נגיד. זו הצלחה שלא משתקפת בפלטפורמות המדידות – והנה אנחנו חוזרים לנושא השיחה: אני באמת מקווה שזו אמנות שמכילה את הזרע להתנגד לאופן הממספר והדיגיטלי של העידן הנוכחי".

אשר: "כמותי. יש כל כך הרבה כמותיות בהוויה הזו".

זקס: "ובהקשר הזה, הכל מנוגן בכלים אנלוגיים. לא היה מחשב אחד פרט לזה שעשו עליו את המיקס הסופי. דייב עובד עם סי-די'ז שהוא מכין ומנגן אתם בלייב, כשדיסקים זה אמנם פורמט דיגיטלי אבל מיושן".

זה המקלות והאבנים של המוזיקה המוקלטת.

זקס: "וכן, ליטרלי, מאירה עובדת עם מקלות ואבנים".

השיחה מסתיימת בדקות ארוכות של דיון על הפורמט הרצוי לרכישה של הקלטת, כשהדעות נעות בין הרצון לשמור על האנלוגיות והפיזיות של פורמט הקסטה לבין הקלות והעממיות של ההורדה הדיגיטלית.

להלן הסיכום: את "מלחמה קולוניאלית והפרעות נפשיות" רצוי לרכוש בפורמט הפיזי של קלטת במס' עותקים מוגבל. או לרכוש אותו דיגיטלית בעמוד של הלייבל רעש רקורדס.

גילום ויזואלי של חלק מהאלבום נמצא כאן.

שרון קנטור היא מוזיקאית, סופרת ומבקרת ספרים

א א א
ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
רוב הבוחרים בהן היו יהודים. וורדה סעדה (מימין) וחנאן א-סאנע במחאה בבלפור (צילום: דמוקרטית)

רוב הבוחרים בהן היו יהודים. וורדה סעדה (מימין) וחנאן א-סאנע במחאה בבלפור (צילום: דמוקרטית)

שתי נשים ערביות בצמרת ה"דמוקרטית": "כתובת לנפגעי השלטון"

חנאן א-סאנע ו-וורדה סעדה הגיעו לרביעייה המובילה בפריימריז שנערכו ב"דמוקרטית", המפלגה שנולדה ממחאת בלפור. המחאה, הן אומרות, עזרה לאנשים להבין שאין כאן דמוקרטיה. "יהודים בחרו בערביות להוביל", הן אומרות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf