יהודים שמתקשים עם דגלי פלסטין בהפגנה לא מבינים את מהותה

אלפי אזרחים פלסטינים יצאו אתמול (שבת) להפגין בבאקה אל-ע'רביה במחאה נגד "עסקת המאה" של נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ – שבין היתר מעלה את האפשרות לספח את שטח המשולש, על כ-300 אלף תושביו, לסמי-מדינה הפלסטינית שתקום.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לא היה היחיד שחגג את התוכנית הזאת, ששימש לה כשושבין. גם המתחרה שלו, יו"ר כחול לבן בני גנץ, מיהר להכריז כי יביא אותה לאישור הכנסת, "על כל סעיפיה".

במילים אחרות, כשנה וחצי אחרי חקיקת חוק הלאום, שנועד לקבע את מעמדם האזרחי הנחות של הפלסטינים במדינה, כעת עצם האזרחות שלהם נתונה תחת סימן שאלה. מה שהיה בעבר נחלת השוליים הסהרוריים של הימין הפך למיינסטרים פוליטי, ושני הכוחות העיקריים המתמודדים על הנהגתה של ישראל מוכנים לשקול אותו בחיוב.

חשוב לזכור את הרקע הזה בדיון על ההפגנה אתמול – שהיתה אחת משורת פעולות מחאה של הציבור הפלסטיני בישראל שיזמה ועדת המעקב העליונה, ושעוררה מורת רוח בקרב כמה יהודים שעזבו, לעדותם, את ההפגנה מפני שהתנוססו בה דגלי פלסטין.

אי היכולת של יהודים להשתתף בהפגנה שיוזמים אזרחים פלסטינים ושמתנוססים בה דגלי פלסטין הוא לא רק עדות לחוסר הבנת המהות של ההפגנה עצמה, אלא גם לבעיה הרבה יותר עמוקה. זאת בדיוק התגלמות הביקורת על התעתוע שבמושג "שותפות יהודית-ערבית".

אחד הכשלים המרכזיים של העמדה הזאת – של יהודים שנפגעים מנוכחות הדגל הפלסטיני – הוא תפישת ההשתתפות שלהם בהפגנות אלה כמעין מחווה או צ'ופר, מעשה לפנים משורת הדין שצריך להיות מתוגמל בהערכה מצד המארגנים ובהתאמות הנדרשות כדי לבטא את ההערכה הזאת, כך שיהודים יוכלו להרגיש נוח בהפגנה.

אך בעוד שאצל היהודים, בהכללה, מהות ההפגנות הפוליטיות היא הדגשת האחווה הערבית-יהודית, על הסימטריה המשתמעת ממנה, הציבור הפלסטיני יוצא לרחובות כדי להיאבק לא רק למען זכויותיו האזרחיות (וכעת על עצם האזרחות עצמה), אלא נגד הניסיון המתמשך למחוק את זהותו הלאומית. מובן מאליו, על כן, שהדגל הפלסטיני – בהיותו סמל הזהות הלאומית הזאת – יונף בהפגנה.

איש שמאל יהודי שעוזב הפגנה שאליה הגיע כדי להביע סולידריות עם האזרחים הפלסטינים אך לא מסוגל לעמוד לצד הדגל הפלסטיני מגלה עיוורון לחוסר הסימטריה העמוק – לא רק בין יהודים לערבים אלא גם בין הדגלים. שהרי בעוד שהדגל הישראלי לא צריך להיות מונף כדי להיות נוכח, הדגל הפלסטיני נרמס גם כשהוא לא מונף, ולכן הנפתו הכרחית.

זהו עיוורון לכך שהנפת הדגל הזה לא באה לייצר ניכור בינינו לבינם, אלא להנכיח את זהותם הלאומית הנרמסת. יש להם זכות לעשות את זה, ולנו יש חובה לעמוד אתם בסולידריות.

אחת הטענות שעלתה שוב ושוב בדיונים על סוגיית הדגלים בהפגנה אתמול מצד אנשי שמאל יהודים היא "אם הם נלחמים על אזרחותם במדינת ישראל, מדוע הם מניפים דגלי פלסטין? למה לא להניף דווקא את דגל ישראל שעל אזרחותה הם נאבקים?"

יש בטיעון הזה איזו הבנה משתמעת שעל האזרחים הערבים להיות צייתנים, "ערבים טובים", ולהעלים את הזהות הפלסטינית שלהם כדי לא להרגיז את טראמפ ונתניהו, כדי שאיש לא ירצה ליטול מהם את אזרחותם. או, גרוע מכך, הנחה שהם נאבקים על אזרחותם במדינה מתוך הזדהות גדולה עם ערכיה, סמליה וזהותה. שתי ההנחות האלה פגומות מוסרית ופוליטית כאחד – ומהוות בעיקר כשל מהותי בהבנת מושג הדמוקרטיה.

בדמוקרטיה מהותית, אזרחותו של אדם אינה תלויה בזהות הלאומית או האתנית שלו. הגיע הזמן שנפנים שבמדינת ישראל חיים שני קולקטיבים לאומיים שונים, ושניהם זכאים לא רק לזכויות אזרחיות שוות אלא גם להכרה בזהות הלאומית שלהם.

מאז ימי המשטר הצבאי ועד היום, ישראל מנסה בהתמדה לעשות קרימינליזציה של הזהות הפלסטינית של אזרחיה הערבים, ובמקביל לעגן את מעמדם הנחות גם בתוך "הדמוקרטית והיהודית". אפילו אם באופן תיאורטי היינו יכולים לחשוב על יצירת זהות לאומית אחת כוללת שמכילה בתוכה את שתי קבוצות הלאום השונות במדינה, הרי ישראל עצמה מסכלת אפשרות זו בעצם הגדרתה כמדינת הלאום של העם היהודי. אז עם איזה דגל בדיוק מצופים האזרחים הפלסטינים להזדהות?

על פי סעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת, כפירה בהגדרתה של מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית פוסלת אדם או רשימה מהתמודדות לכנסת. כלומר החוק הישראלי עצמו מונע מהאזרחים הפלסטינים להיאבק למען כינונה של דמוקרטיה מהותית במדינה שבאזרחותה הם מחזיקים, ובה בעת פועל באופן אלים למחוק את זהותם הלאומית.

במשך יותר מ-70 שנה, הפלסטינים מיישמים את עיקרון ה"צומוד" לא רק ביחס לאדמות שמהן ישראל מנשלת אותם בסיטונות, אלא גם ביחס לזהות שהיא מנסה להכחיד. הנפת הדגל הפלסטיני היא ביטוי למאבק הזה.

לדמוקרט יהודי לא אמורה להיות כל בעיה לעמוד לצד הדגל הזה בהפגנה. הכרה בדגל הזה ובזהות הלאומית של נושאיו אינה רק ביטוי של סולידריות, אלא צעד הכרחי עבור כל מי שמבקש להמיר את האתנוקרטיה היהודית בדמוקרטיה מהותית.

אם שמאלנים טובים לא מסוגלים להבין את העובדה שאזרח פלסטיני יכול גם להניף את דגל פלסטין, שמבטא את זהותו הלאומית, וגם לדרוש שוויון זכויות על בסיס הרעיון הדמוקרטי וזכויותיו הבלתי מותנות כאזרח, מה לנו כי נלין על גנץ ונתניהו?