newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

העליהום על המורות הוא התקפה על מדינת הרווחה

המורות בישראל עובדות יותר שעות מאשר מורות ב-OECD, העומס המוטל עליהן גדול יותר והן מרוויחות פחות. האמת העגומה שמתגלה במבחנים היא אך ורק באשמת הממשלה והמדיניות החברתית-כלכלית שלה

מאת:

המעמדות העליונים בחברה "משלמים" על החינוך הממלכתי פעמיים: פעם אחת הם מממנים (באמצעות המסים) את שכר הלימוד של הילדות והילדים מהשכבות החלשות, ופעם שנייה הם נדרשים לשלוח את ילדיהם ללמוד יחד עם כולם. זה המקור, כך להבנתי, להכפשה והביקורת על מערכת החינוך הממלכתית בכלל, ועל ציבור המורות בפרט.

מורות מפגינות בתל אביב, ב-30 באפריל 2020 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

מורות מפגינות בתל אביב, ב-30 באפריל 2020 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

בהתאם, נציגי הציבור הפריבילגי בכנסת, מיש עתיד וימינה, פועלים לפירוק החינוך הממלכתי. ממשלות הימין בישראל, לפחות מאז ימי השרה לימור לבנת (2001), חוסמות ביד אחת את צוותי החינוך מלגלות ולממש את המקצועיות הפדגוגית שלהם; וביד שנייה, לנוכח "התוצאות העגומות", הן מפריטות ומפרקות את המערכת הממלכתית.

כעת מצאו להם המצדדים בהפרטה דגם חדש לפירוק הממלכתיות, והם דורשים להעביר את סמכויות משרד החינוך לרשויות המקומיות. הרשויות – ש"באופן טבעי" יש בהן הפרדות שכונתיות של אנשים על פי דתם, מוצאם, תרבותם ומעמדם הכלכלי – יממשו את החזון האנטי-חברתי שבו ילדינו ילמדו רק עם ילדים כמותם וברמתם.

הביקורת השקרית על מערכת החינוך

השימוש במבחנים סטנדרטיים (חיצוניים לבית הספר) יוצר מצג שווא. רבים מפרשים את הפערים המתגלים במבחנים ככישלון של מערכת החינוך: היא לא מצליחה לקדם את התלמידים החלשים, שציוניהם מתבררים כנמוכים מאוד; והיא מעכבת את התלמידים המצטיינים, שנאלצים ללמוד יחד באותן כיתות עם החלשים מהם.

זה מצג שווא, משום שהציונים של התלמידים במבחנים הסטנדרטיים אינם מעידים על איכות מערכת החינוך, אלא דווקא על איכות המערכת הכלכלית-חברתית. כבר בשנות השישים של המאה הקודמת התגלה במחקר כי "לבית הספר יש השפעה מועטה על הישגי הילד, שאינה תלויה ברקע ובהקשר החברתי שלו".

כל הילדות והילדים לומדים דברים רבים וחשובים בבתי הספר. אולם בית הספר לא יכול להתגבר על החסך שאתו מגיעים הילדים ממשפחות מוחלשות לגיל חינוך חובה; או עם התמיכה החלשה שהם מקבלים מהבית במהלך שנות הלימודים. מכאן שהאשם המרכזי בציונים הנמוכים ובפערים הגדולים נמצא במדיניות הכלכלית של הממשלה, ולא באיכות מערכת החינוך.

הביקורת השקרית על המורות

הממשלה, ובמיוחד משרדי האוצר והחינוך, מתחמקים מאחריותם לאמת המתגלה במבחנים, ומפנים את האשמה כלפי ציבור המורות. לרשותם עומד כוח תקשורתי אדיר, והעובדה שמדובר בקבוצת עובדים מגדרית נשית רק מקלה על המלאכה.

משבר הקורונה רק העצים את הדברים. זה התחיל עם האשמת המורות שהן הסקטור היחיד שמסרב להיכנס "מתחת לאלונקה", המשיך עם קמפיין שקרי על כך שהמורות מסרבות להתחסן ובכך מסכנות את בריאות הילדים, והסתיים השבוע בדרישות מופרכות שעליהן לוותר על חופשת הקיץ.

לפני שבוע, לשם דוגמה, השתלחה עירית לינור במורות ישראל מעל דפי "ישראל היום". היא כתבה: "שכר המורים גבוה מהממוצע במשק […] המורים עובדים פחות שעות ממקביליהם ב-OECD, אבל זו לא בעיה כי הם מרוויחים יותר". הכותבת לא הציגה מקור לנתונים, ומערכת העיתון פירסמה אותם כאילו מדובר באמת לאמיתה. הכל כמובן שקר וכזב.

על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, השכר הממוצע של כלל השכירים במשק לשנת 2018 היה 10,474 שקל בחודש, בעוד השכר הממוצע של העוסקים בחינוך היה 8,150 שקל בחודש – 22% פחות!

על פי נתוני OECD העדכניים (ראו תרשים), מורות ישראל נדרשות ליותר שעות הוראה בכיתות. למשל, בבית הספר היסודי הממוצע למדינות אירופה הוא 738 שעות הוראה בשנה, הממוצע במדינות הארגון הוא 778 שעות, והממוצע בישראל הוא 835 שעות (כאן, לוח D4.2).

על פי אותו מקור (לוח D3.2), השכר השנתי הממוצע של מורה מתחילה בחטיבת ביניים הוא 22 אלף דולר, לעומת 35 אלף דולר בממוצע במדינות הארגון ו-36 אלף דולר בממוצע מדינות אירופה. כלומר המורות בממוצע המדינות מרוויחות כ-44% יותר! לאחר 15 שנות ותק הפער בשכר מצטמצם מעט לכדי 36% יותר.

לזה צריך להוסיף את עומס העבודה. המורה באירופה, שעובדת פחות שעות בכיתות ומשתכרת יותר, נדרשת להתייחס ל-21 תלמידים בממוצע בכיתה בחטיבת הביניים. בממוצע מדינות הארגון יש 23 תלמידים בכיתה, ובישראל 28 תלמידים (לוח D2.3).

שורה תחתונה: אין שום בעיה עם מוסר העבודה של המורות. הן עובדות יותר שעות, בעומס יותר גדול, ומרוויחות פחות. חפשו לכם אשמים אחרים.

מהלכי הפרטה ופירוק החינוך

בשביל להדגים את מדיניות הימין של שרי החינוך, אזכיר בקצרה כמה דוגמאות: שרי החינוך לימור לבנת וגדעון סער קידשו (יותר מאחרים) את מדיניות המבחנים הסטנדרטיים. מבחנים אלה פועלים תמיד (כפי שהוסבר לעיל) לטובת התלמידים הבאים מבתים מבוססים. המבחנים מחלישים את המוחלשים עוד, ומנתבים אותם למגמות לימוד נחותות.

לא רק זאת, המבחנים מעקרים את המקצועיות של המורות והמורים, שכן הם חייבים ללמד את התלמידים בהתאם "לחומר" של המבחן, ולא לפי הצורך המשתקף, על פי הבנתן, בכיתות.

שרי החינוך גדעון סער ונפתלי בנט פעלו גם לצמצום ההעדפה המתקנת הניתנת למוחלשים. הראשון הגדיל את סבסוד תשלומי ההורים בחינוך לגיל הרך דווקא להורים מהשכבות החזקות; והשני צמצם את מספר התלמידים בכיתות, דווקא בבתי הספר המשרתים אוכלוסיות ממעמד חברתי-כלכלי גבוה.

ביניהם היה שר החינוך שי פירון. הוא אמנם ניסה (ולא הצליח) לצמצם את היקף המבחנים הממיינים, אולם מצד שני הוא הגדיל את תקרת תשלומי ההורים עד מאוד. בכך הוא איפשר לבתי ספר של אוכלוסיות מבוססות לסגור את שעריהן בפני תלמידים מאוכלוסיות מוחלשות.

המולך החדש: הרשויות המקומיות

הפצת "האמת" השקרית על כישלונם של בתי הספר ומוסר העבודה הירוד של המורות, מעוררת שוב ושוב את חסידי הפרטה. הם חוזרים ומבטיחים לתקן את החינוך באמצעות "שיטת השוברים". על פי שיטה שטנית זאת, המדינה נותנת לכל הורה שובר שווה ערך לתקציב שנתי של תלמיד, וההורים בוחרים לאיזה בית ספר הם ישלחו את ילדיהם.

הכישלון המוחלט של השיטה במקומות שבהם ניסו אותה, למשל בשוודיה, בניו זילנד או בצ'ילה, לא עוצר בעדם. אפשר להבין מדוע: כך יוכלו ההורים ממעמד חברתי-כלכלי גבוה לסגור את בתי הספר שלהם בפני כל "האחרים", ולחנך את ילדיהם רק עם מוכשרים ופריבילגיים שכמותם.

בדרך להפרטה השלמה, עורר משבר הקורונה אפשרות חדשה: להעביר את האחריות על החינוך לרשויות המקומיות. בוודאי שיש בכוחן של הרשויות לתרום לניהול החינוך בשטחן. כתבתי כאן על הצלחתן של המועצות האזוריות להתאים פתרונות יצירתיים לסגר הבריאותי. אבל מכאן ועד פירוק משרד החינוך הדרך ארוכה.

אחת הישיבות האחרונות של ועדת החינוך בכנסת הנוכחית עסקה ב"העברת סמכויות חינוך לרשויות המקומיות". לא פלא שהדיון התקיים לבקשת פורום קהלת, הגוף המוביל בישראל את קמפיין פירוק המדינה. ואכן, רוב רובם של הדוברים בישיבה צידדו בעמדתם: מערכת החינוך הממלכתית כשלה, ולכן יש לחסל אותה.

רק קול אחד ברור וצודק נשמע בישיבה לטובת החינוך הממלכתי, קולה של יפה בן דוד, יו"ר הסתדרות המורים. ראשית, הרשויות המקומיות הן גופים פוליטיים ולא (בהכרח) ממלכתיים: "לא כולם עושים את זה, אבל יש ראשי ערים שעושים פוליטיקה בתוך בתי הספר. רוצים את המנהל הזה כי הוא מקורב, כי הוא תמך, ולא רוצים את המנהל האחר למרות שהוא טוב, כי הוא לא תמך".

שנית, הרשויות המקומיות אינן דומות מבחינת יכולתן הכלכלית: "ומה יקרה לרשויות שלא יהיו להן תקציבים, לרשויות שיהיו חלשות? יחלישו אותן יותר". ושלישית, החינוך התיכוני מופקד כבר כיום בידיהן של הרשויות המקומיות, ולא ניכר שהישגיו גבוהים יותר מאלה של החינוך היסודי.

לא רק זאת, רשויות רבות מגיעות למסקנה שהן אינן יודעות לנהל את החינוך: "ותראו מה קורה. מרבית מהרשויות מפעילות קבלני משנה. הן מעבירות את החינוך לרשתות. ואז מה קורה? עם כל הכבוד, הרשתות מקבלות הרבה כסף על נושא של התפעול של כל המערכת".

יפה בן דוד זיהתה נכון. הרשויות לא יעילות יותר מהממשלה בשום היבט. "זה נראה לי כאילו זה מכירת חיסול פה", הוסיפה. "זו אחריות של המדינה. בשום פנים ואופן לא להפריט את החינוך הציבורי". אני מסכים.

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
בית ספר בית ג'יז. כיום מצפה הראל (צילום: רנין ג'רייס, באדיבות: זוכרות ذاكرات)

בית ספר בית ג'יז. כיום מצפה הראל (צילום: רנין ג'רייס, באדיבות: זוכרות ذاكرات)

עדים דוממים: בתי הספר בכפרים הפלסטיניים הנטושים

כמו הסיפור הציוני, גם הסיפור הפלסטיני אינו רק איבה ומלחמות. בתי הספר הפלסטיניים, שעומדים עדיין על תילם ברחבי הארץ, מעידים על סיפוריהם של ילדים שזוכרים כיצד ציירו בננות וגנבו תאנים. אין צורך לפחד מהסיפורים, רק לפתח את שריר האמפתיה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf