העיתונאית שחשפה את הכיבוש הישראלי בחייה, וגם במותה

"במשך שנים שירין פעלה לחשיפת הכיבוש על ידי הסיקור שלה בשטחים הכבושים. אפילו במותה, היא חשפה אותו". כך הספידו אתמול עיתונאים פלסטינים את העיתונאית שירין אבו עאקלה – "אל קדיסה" (הקדושה) כפי שהגדיר אותה אחד מהם – שנהרגה אתמול מירי במחנה הפליטים ג'נין, ירי שכל העיתונאים הפלסטינים משוכנעים שחיילים אחראים לו.

שירין יונס, היום עיתונאית ברדיו א-נאס, חיכתה אתמול עם עשרות עמיתים ועמיתות במשרדי אל-ג'זירה ברמאללה להגעתה של גופתה של אבו עאקלה. "פגשתי את שירין בשטח בשנת 2001, במהלך האינתיפאדה השנייה, ביום השנה הראשון לתחילת האינתיפאדה", היא סיפרה. היא היתה כתבת באל-ג'זירה ואני הייתי ב-ANN (ערוץ חדשות ערבי שנסגר בינתיים, ב"ז). "הסיקור העיתונאי שלי התמקד בתוך הקו הירוק ובירושלים, בעוד ששירין עבדה יותר בגדה המערבית הכבושה, אבל נפגשנו במהלך הפלישות, ובאירועים רבים בירושלים".

יונס תיארה כיצד שמעה על מותה של אבו עאקלה. "בגלל המציאות שאנו חיים בה התרגלתי לא להיות מופתעת מכלום, ולצפות שכל רגע יגיעו חדשות רעות", היא אומרת. "התעוררנו ליום רגיל, לפני שהגיעה הידיעה ששירין נפצעה. בהתחלה לא הבנתי על איזה שירין מדברים, אחר כך פניתי לקולגות והתברר שחברתי ועמיתתי שירין נפצעה. היא אף פעם לא נעדרה מכל האירועים בשטחים הפלסטיניים הכבושים".

למרות שאבו עאקלה היתה מפורסמת מאוד, אומרת יונס, היא לא עשתה מעצמה עניין. "מה שהבדיל את שירין מאחרים הוא שהיא היתה ביישנית וצנועה", נזכרת יונס. "את הביישנות שלה אפילו ניתן היה לזהות לפי טון הדיבור שלה, ואת הצניעות שלה כל מי שפגש אותה יכול היה להרגיש. היא כיבדה את כולם והתנהגה בחביבות רבה עם עמיתים, ובעיקר עם עיתונאים צעירים בתחילת דרכם. היא לא השתנתה ולא התנשאה גם לאחר שהפכה לאחת הכתבות המפורסמות, בניגוד להרבה עיתונאיות ועיתונאים".

אבו עאקלה, אומרת יונס, היתה זהירה מאוד. "גם הפעם היא לבשה את כל ציוד המגן, כולל קסדה ואפוד מגן, ועמדה במקום בטוח, רחוק מהעימותים, ככה אמרו לי הקולגות שלי", אמרה יונס. "החיילים ראו אותה. בסרטונים שהופצו לאחר מכן ראו שיש חייל שיורה על כל מי שניסה להתקרב אליה, לאחר שנפגעה. לא היו חילופי אש במקום. בדרך כלל אני נזהרת מלנקוט עמדה במהירות, אבל במקרה, הזה הרצח של שירין על ידי הצבא הישראלי מאוד ברור".

בצילומים שהגיעו מרמאללה נראו עמיתיה של אבו עאקלה מאל-ג'זירה – ואליד אל-עומרי, ג'בארה אל-בודירי, אליאס כראם ואחרים – בוכים בכי מר כאילו איבדו בן משפחה. כל העיתונאים שהיו עם שירין חזרו על אותם ביטויים: "היא לא דיווחה על האירועים, אלא חיה אותם, היא נכחה בבתי האסירים ובבתי השהידים, היא עמדה איתם כאילו היא בתם, כאילו הקדישה את חייה למטרה זו". בסרטון אחר נראתה אישה מבוגרת ממחנה הפליטים בג'נין, בוכה, ומספרת שכאשר ישראל פלשה למחנה בשנת 2002, אבו עאקלה שוטטה איתה בין הגופות וניסתה לעזור לה למצוא את גופת בנה. "תמיד הרגשנו שהיא אחת מאיתנו", אמרה.

העיתונאי ודיע עואודה עבד עם אבו עאקלה ברדיו מונטה קרלו ובאל-ג'זירה, ונפגש איתה פעמים רבות. "היא היתה נחושה להשמיע את קולם של חסרי הקול, קולם של המדוכאים", אמר עואודה. "פגשתי אותה לראשונה במחנה הפליטים ג'נין במרץ 2002, ביום שבו פלשה אליו ישראל כחלק ממבצע חומת מגן. הכרתי עיתונאית נדירה, ששילבה בין נאמנות לעם שלה לבין נאמנות למקצועה, מודל לסיקור עיתונאי מעמיק, היא שלטה גם במילה הכתובה וגם בעבודה הטלוויזיונית".

"אל-קדיסה" (הקדושה). ככה הגדיר מוחמד דראגמה, אחד העיתונאים הפלסטינים הבכירים בגדה המערבית, את אבו עאקלה, שנולדה בשנת 1971 בבית לחם, גדלה בירושלים, למדה הנדסה  באוניברסיטה, אבל הלכה בעקבות לבה ולמדה עיתונאות. "עבדתי איתה במשך שנים ברדיו מונטה קרלו ובאל-ג'זירה, והיום אני מרגיש שאיבדתי חלק מהנשמה שלי. אני לא מאמין שהיא נרצחה. תנחומיי לכל הגברים והנשים המכובדים והאמיצים שעומדים מול הכיבוש והעוול ונושאים את דגל האמת. שירין תישאר תמיד בליבי".

במלאת 25 שנה לייסודה של אל-ג'זירה, סיפרה אבו עאקלה על החוויות שעברה באינתיפאדה השנייה. "לעולם לא אשכח את היקף ההרס, וגם לא את התחושה שהמוות נמצא במרחק קצר", העידה אז. "לא ראינו את הבית שלנו, סחבנו מצלמות ועברנו במחסומים צבאיים ובכבישים משובשים. ישנּו בבתי חולים או בבתים של אנשים שלא הכרנו, ולמרות הסכנה התעקשנו להמשיך לעבוד. ברגעים קשים התגברתי על הפחד, בחרתי בעיתונות להיות קרובה לבני האדם. לא קל לשנות את המציאות, אבל לפחות הצלחתי להעביר את הקול הזה לעולם".