העיתונאים בישראל בסכנה. נדרשת חקיקה כדי להגן עליהם

אנחנו נמצאים בעיצומה של מלחמה על העיתונות החופשית בישראל, ועל זכותם של העיתונאים לחיים ולביטחון, למימוש חופש העיסוק ולחופש הביטוי. לא פחות. זו אינה סיסמה חלולה – זו סכנה ממשית לדמוקרטיה.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מפיץ דברי הסתה שלפיהם תקשורת שמדווחת על ההפגנות נגדו היא תקשורת מגויסת. "ערוצים 12 ו-13 ממשיכים לשמש זרוע תעמולה להפגנות השמאל האנרכיסיטיות. הם עושים מאמץ נואש לשטוף את המוח של הציבור, במטרה להפיל ראש ממשלה חזק מהימין", הוא טוען.

ההסתה הזאת הובילה, כפי שראינו בשבועות האחרונים, לאלימות קשה מצד שוטרים ופעילים קיצוניים כנגד מפגינים ועיתונאים שמסקרים את ההפגנות בעת מילוי תפקידם.

אמנון אברמוביץ', פרשן ערוץ 12, הותקף על ידי משתתפים בהפגנת הימין נגד בג"ץ, ונאלץ לעזוב את המקום בסיוע שוטרים. צלם "הארץ", תומר אפלבאום, הותקף על ידי שוטרים כשניסה לצלם את ההפגנה נגד הסיפוח.

גם הצלם החרדי מאיר קקון הותקף על ידי שוטר במהלך סיקור ההפגנות נגד הסגרים שהוטלו על השכונות החרדיות. אבישי בן חיים מחדשות 13 הותקף על ידי מפגינים בסמוך למעון ראש הממשלה בבלפור.

לשורת תקיפות אלה נוספו במוצ"ש האחרון תקיפות משטרתיות כלפי כתב "הארץ" ניר גונטז' וצלם העיתון אוהד צויגנברג. וזו רק רשימה חלקית.

מי שתקף את העיתונאים אינם הליכודניקים ולא ישראל השנייה – זה ראש ממשלה אחד שיושב בבלפור, שמנצח על מקהלת המסיתים ושולח אחרים לעשות עבורו את העבודה המלוכלכת.

"עיתונאים תחת מתקפה: נייר מדיניות אופרטיבי עם יוזמות חקיקה להגנה על אנשי תקשורת" שפירסם מכון זולת – לשוויון וזכויות אדם, הציג שתי יוזמות חקיקה שחברת הכנסת מירב מיכאלי אימצה כדי להגן על עיתונאים.

היוזמה הראשונה קובעת שתקיפת עיתונאים בעת מילוי תפקידם תיחשב כעבירה פלילית. ולא רק זאת, בהצעת החוק מוצגת שורה של מקרים שייחשבו כתקיפת עיתונאי בנסיבות מחמירות, ובהם אלימות משטרתית כלפי אנשי תקשורת.

יוזמת החקיקה השנייה מוסיפה תיקון לחוק הטרדה מאיימת, שייקבע שיקול דעת מחמיר בעת שהיועץ המשפטי לממשלה בוחן קובלנות של עיתונאים על הטרדה מאיימת. בנוסף, בחוק מוצע מנגנון של פיצוי ללא הוכחת נזק אם הופר צו כאמור, במקרה של עיתונאי.

כשאין מה להציע, הולכים על הראש של העיתונאים

איך הגענו לרגע הזה שצריך לחוקק חוקים שמבקשים להגן על עיתונאים? מה שמתרחש היום לנגד עינינו הוא שיאו של תהליך שהחל עם כהונתו של נתניהו. בתקופה הזאת התקשורת הופרטה לדעת, והתנהלה כשופר של בעלי אינטרסים כלכליים ופוליטיים.

משה נגבי ז"ל, הפרשן המשפטי של קול ישראל, התייחס לכך בספרו "חופש העיתונות וחופש העיתונאי בישראל" (2011): "מוקד האיום על חופש העיתונות, וממילא החזית של המערכה על מימושו, כבר אינם בהכרח במדינה, ברשויותיה ובחוקיה. מוקד חלופי ורב עוצמה של איום על חירות העיתונות אותר בתוך ביתה פנימה, בעיקר בדמותם של הגורמים השולטים בה, קרי: הבעלים והמממנים של כלי התקשורת".

זה כמובן נכון, אך במקביל לתהליך ההפרטה והשתלטות על התקשורת של בעלי הון ובעלי אינטרסים כלכליים ופוליטיים, ניסה נתניהו להלך אימים על כל כלי תקשורת שסירבו להתיישר עם האינטרסים שלו.

המינויים המפורסמים שלו במשרד התקשורת נועדו להנציח דה-פקטו את שליטתו במשרד התקשורת. גם הניסיון שלו לקדם את "חוק התקשורת", ניסיון שנכשל, נועד לאפשר לראש הממשלה לקבל שליטה ללא מצרים בכל כלי התקשורת בישראל.

אם ההצעה היתה עוברת, היינו עדים לשליטה ישירה של פוליטיקאים בכל הערוצים המסחריים, בשידורי הכבלים והלוויין, בשידור הציבורי ובכל ערוץ חדש שהיה מוקם בישראל. זה היה מעמיד את ישראל בשורה אחת עם מדינות דיקטטוריות למהדרין, שבהן התקשורת אינה חופשית והתכנים המשודרים מוכתבים על ידי המשטר.

נתניהו לא בחל בשום אמצעי כדי לשלוט בתקשורת, להפחיד אותה, להכניע אותה ולהפוך אותה לצייתנית וממושטרת. והסיבה שהוא ניסה להשתיק את התקשורת היא כי אין לו כבר מה למכור לציבור.

ברור לנתניהו שאם לא הוא יכתיב את התכנים, את השידורים ואת הכתבות, כל מה שיישאר ממורשתו הן שנים מבוזבזות, תקועות, שבהן הוא השחית את זמנו וזמננו כדי לזכות בכמה כתבות חנופה ודמי סיגרים. כמה קטן, ככה נמוך.

אבל זה לא רק נתניהו. אנחנו זוכרים את האמירות של יו"ר הקואליציה דוד ביטן, "התקשורת בישראל חופשית מדי", או את של שרת התרבות והספורט דאז, מירי רגב, "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו? מה, נעמיד כסף ואז הם ישדרו מה שהם רוצים?"

בציטוטים האלה אפשר כמעט לשמוע את הדי דף המסרים של ראש הממשלה, אדם שמעולם לא בטח בכלי תקשורת שהוא לא יכול לסגור.

כותבי נייר המדיניות – אייל לוריא-פרדס, רכז המדיניות של זולת, ועינת עובדיה, מנכ"לית הארגון – מזכירים כי "בהקשר זה, חשוב לציין כי כל פרשיות השחיתות של נתניהו, שבגינן הוא עומד למשפט בימים אלה, קשורות לאובססיה המתמשכת שלו ושל משפחתו כלפי התקשורת והאופן שבו היא מסקרת אותו.

"בהקשר זה בולט במיוחד תיק 2000, שבמסגרתו הוצע לפי החשד שוחד לנתניהו מצד מו"ל 'ידיעות אחרונות' ארנון (נוני) מוזס, אשר במסגרתה ראש הממשלה יקדם חוק לצמצום פעילותו של 'ישראל היום' בתמורה לסיקור חיובי ב'ידיעות'.

"בולט גם תיק 4000, שבו נתניהו נחשד בקידום את האינטרסים האישיים שלו באופן הסיקור שהוא ומשפחתו מקבלים מאתר וואלה! בתמורה לכאורה להטבות שלטוניות לבעל השליטה בחברה – שאול אלוביץ'.

"האירועים המפורטים בכתבי האישום הללו מחזקים את הסברה שצלו של נתניהו מרחף באיום רב מעל גופי התקשורת המרכזיים בישראל, בעודם מנסים לבצע את עבודתם".

ראש ממשלה שתוקף כל יום עיתונאי אחר; ראש ממשלה שניסה למתג את עיתונאי השידור הציבורי כאויבים ואת הערוצים המסחריים המבקרים אותו כמפגעים בדמוקרטיה, ויצא בקריאה להחרים אותם – הוא ראש ממשלה פחדן והיסטרי שאינו ראוי לתפקידו.

האיש שרצה שיזכרו אותו כ"שומר ביטחון ישראל" מתגלה במשך השנים כמי שעסוק בעיקר בתדמית שלו, וברדיפה אובססיבית אחרי עיתונאים.

ההתנהלות של נתניהו בנוגע לתקשורת וההסתה שלו כנגד עיתונאים חושפת שאין קו שהוא לא חצה, ואין נורמה שלטונית שהוא לא השחית. האיש עשה קריירה מהסתה, שיסוע ועידוד אלימות בחברה הישראלית. וכשאין לך יותר מה להציע, כל מה שנותר לך זה ללכת על הראש של עיתונאים.

העיתונאים בישראל בסכנה. על חופש העיתונות והעיתונאים צריך להגן בחקיקה.

זהבה גלאון היא נשיאת מכון זולת – לשוויון וזכויות אדם, ולשעבר יו"ר מרצ