העימות בבאב א-רחמה מפיח תקווה בקרב תנועות המקדש

בחודש פברואר האחרון פתח הווקף המוסלמי מחדש את מבנה השער באב א-רחמה (שער הרחמים) לתפילת מוסלמים. לכאורה, עניין פנימי של הווקף, אולם עם התנגדותם החריפה של תנועות המקדש ופוליטיקאים יהודים, העניין הפך מהר מאוד לסוגיה פוליטית.

כאשר בוחנים את המאבקים בהר הבית/חראם א-שריף, ניתן לראות כיצד המאבק על פעילותו או סגירתו של מסגד קשור בטבורו למטרה של תנועת המקדש להקים בתי כנסת על ההר.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

הווקף לא יכול ליזום שינויים פיזיים במתחם. כל שנותר לו זה להכשיר מבנה עתיק לתפילה. פעולה שלא משנה כהוא זה את קדושת ההר. מתחם התפילה בבאב א-רחמה

מכל שערי העיר העתיקה של ירושלים, שער הרחמים/באב א-רחמה הוא אולי הייחודי ביותר. זהו השער היחיד המוביל ישירות להר הבית/חראם א-שריף, והיחיד שחסום. השער קשור למסורות יהודיות, נוצריות ומוסלמיות. מצדו המזרחי, השער תחום בבית קברות מוסלמי הנקרא גם הוא באב א-רחמה, ומצדו המערבי, השער כולל מבנה המחולק לשתי קומות, אולם וחדרים, והוא חלק ממתחם השער.

מועד הבנייה של שער הרחמים לא ברור. יש הטוענים שהשער נבנה בתקופה האומאית, במקביל לבניית כיפת הסלע ואל-אקצא, במאה השביעית לספירה. יש הטוענים שהשער בצורתו הנוכחית נבנה בתקופה הצלבנית, זאת על סמך סגנון העיטורים שמקיף את קשתות השער. אחרים טוענים שהשער נבנה בתקופות מוקדמות יותר, ייתכן אפילו בימי בית שני, ויש הטוענים שהוא נבנה בתקופות מאוחרות יותר. מועד סגירת השער אף הוא לא ידוע. עדות של עולי רגל יהודים מהמאה ה-12 מאששת את ההנחה שכבר אז השער היה סגור, אולם מסורת אחרת מספרת שבית הקברות המוסלמי באב א-רחמה הוכשר כבר במאה השמינית לספירה על מנת למנוע מהמשיח היהודי להיכנס דרך שער הרחמים להר הבית, ומאז הוא סגור.

ככל הנראה לא היהודים הם שהדאיגו את השליטים המוסלמים אשר סגרו את השער, אלא הנוצרים. המסורת הנוצרית מזהה את השער כמקום כניסתו של הקיסר הרקליוס עם הצלב לכנסיית הקבר, לאחר שחרור ירושלים מידי הפרסים בשנת 629. שער הרחמים הוא השער היחיד בתוך חומת העיר העתיקה ומאפשר כניסה להר הבית/חרם א-שריף. השליטים המוסלמים הבינו שסגירת השער תגן  על מתחם הר הבית/חראם א-שריף.

ביהדות, שער הרחמים מזוהה, כאמור, עם המקום ממנו עתיד להיכנס המשיח לירושלים. חסימתו מחזקת את המסורת שרק הגאולה תאפשר את פתיחתו מחדש. חשיבותו במסורת היהודית הפכה אותו לסוג של אתר עליה לרגל לתנועות בית המקדש השלישי. קבוצות היהודים העולות להר הבית, נוהגות במהלך הביקורים שלהן במקום ללכת עד למתחם שער הרחמים וקוראות להקמת בית כנסת במקום. הרעיון לקדם מתחמי תפילה בהר הבית, מבוסס על האפשרות להפוך מבנים קיימים למקומות תפילה ובתי כנסת. תקדים לכך ניתן לראות בגדה המערבית, בעשרות מתחמי קודש מוסלמים (אף שבשפה השגורה הם מכונים קברי שיח' שמם הנכון הוא מקאמים) שהפכו בשנים האחרונות למקומות תפילה ליהודים. המתחם הראשון והחשוב ביותר בו נעשה שינוי שכזה הוא מערת המכפלה שכבר ב-1967 הוחלט לאפשר בה תפילת יהודים.

מקווים להפר את הסטטוס-קוו. יהודה גליק בסיור על הר הבית, ליד מסגד אל-אקצא, 2009 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

אף שבשיח הציבורי התבססה התפיסה כי על פי הסטטוס קוו יהודים אינם יכולים להתפלל בהר הבית, כבר ב-1967 הקימה ישראל בית כנסת במתחם. מיד לאחר מלחמת ששת הימים, הפקיעה מדינת ישראל את מבנה המחכמה (אל תנקזיה), מבנה מהתקופה הממלוכית (מאה 14) אשר נמצא בצמוד לשער השלשלת, אולם חלקו המזרחי נמצא כמה מטרים בתוך מתחם הר הבית/חרם א-שריף. המחכמה משמש כנקודת משטרה ובסיס למשמר הגבול. בשנות השישים, בלחץ הרב שלמה גורן, אחד החללים במתחם הפך לבית כנסת בכמה מחגי ישראל. זהו בית הכנסת היחיד שנמצא בשטח הר הבית/לראם א-שריף, גם אם הוא משמש רק מספר ימים בשנה והוא בשטח הנמצא באחריות ישראלית מלאה מאז 1967, ניתן להתייחס אליו כמקום תפילה בשטח הר הבית.

בשנת 1999 החל הווקף המוסלמי להכשיר חללים תת קרקעיים מתחת למסגד אל-אקצא ובפינה הדרומית-מזרחית של מתחם הר הבית/חרם א-שריף. חללים אלו מוכרים כמסגד אל אקצא התחתון ומסגד אל-מרוואני. במהלך העבודות הוצאו מאות טונות של אדמה ונעשתה פגיעה חסרת תקדים בשכבות הארכיאולוגיות. בצדק, נטען אז, שהווקף הורס עתיקות ללא פיקוח ותיאום עם הגורמים המקצועיים. הווקף טען, גם אם לא באופן רשמי, שאחת הסיבות להקמת המסגדים הוא החשש מהתוכנית הישראלית להקים בית כנסת מתחת לאל-אקצא. נראה שמאז ועד היום, הפחד מהקמת בתי כנסת ומקומות תפילה בהר הבית/חרם א-שריף, מלבה את המתיחות בהר כל פעם מחדש.

יתכן שהחלטת הווקף המוסלמי לחזור ולהכשיר את המקום כמסגד, נעשתה בין השאר כדי להקדים תרופה למכה. נראה שגם הפעם, עם העלייה במתיחות בין תנועות המקדש לווקף המוסלמי, המענה נותר זהה: להקים מסגד נוסף במתחם. אולם בניגוד לעבודות שנעשו בשנת 1999, היום הווקף המוסלמי חלש יותר ואילו תנועות המקדש התחזקו.

בעוד שבמשך השנים ישראל הוציאה מהר הבית את הגורמים המוסלמים הקיצוניים, החל מהתנועה האסלמית וכלה בקבוצות המוראביטון והמורביטאת, מהצד היהודי, הקיצוניים התגברו והתחזקו. נגדם ממשלת ישראל לא פעלה אלא סייעה בפועל לחיזוק נוכחותם במתחם.

הווקף לא יכול ליזום שינויים פיזיים במתחם. כל שנותר לו זה להכשיר מבנה עתיק לתפילה. פעולה שלא משנה כהוא זה את קדושת ההר, כי הרי כל מתחם הר הבית משמש לתפילה מוסלמית, בטח בימי שישי ובחודש הרמדאן. מנגד, לתנועות המקדש יש אינטרס לעימות. מבחינתן האירועים בבאב א-רחמה הם הזדמנות לשינוי הסטטוס קוו ולכן הן משתמשות בכוחן הפוליטי כדי ללחוץ על המשטרה והממשלה להגיב בתקיפות בתקווה להגיע לעימות שבסופו ישונה הסטטוס קוו לטובתן.

סבב המתיחות הנוכחי שם על פני השטח את הסוגיה האמיתית שממנה נובעים המתחים על הר הבית. לא שאלת הריבונות על ההר עומדת בלב המחלוקת, אלא האם המקום יהפוך למקום תפילה יהודי לצד מוסלמי. ככל שכל צד מגייס לצדו טיעונים בני אלפי שנים ורצון דתי שרק מתעצם, הדרך לעימות קרובה מתמיד.

יונתן מזרחי הוא ארכיאולוג ומנכ"ל ארגון עמק שווה.