העימותים בי-ם: הרציונל הישראלי הכושל יוליך אותנו שוב להסלמה

העימותים בבוקר יום שישי בהר הבית/חרם א-שריף אמורים להבהיר למי שטרם הבין זאת, שגל האלימות וההרג ההדדי של השבועות האחרונים עלול להפוך לנרחב בהרבה.

למרבה הרווחה, אחרי עימותי הבוקר, ובניגוד להתנגשויות בהר בעבר הלא רחוק, המשטרה נמנעה מלהטיל הגבלות כל כניסת מתפללים לאל-אקצא בתפילת הצהריים. החלטה זו – לקח שנלמד רק אחרי כישלונות משטרתיים חוזרים ונשנים – איפשרה לתפילת הצהריים להתקיים כסדרה.

ובכל זאת, מהתבוננות בדינמיקה של ההסלמה בשבועות האחרונים, אפשר לזהות שהיא מתפתחת באותם דפוסים מוכרים מהעבר, ולהסיק מסקנות, שחבל שלא הסקנו בפעמים הקודמות.

עבור חלק ניכר מהציבור הישראלי, הסיפור הוא שרשרת פיגועים פלסטינים, תוצאה של הקנאות הדתית של חודש הרמדאן. פה ושם יהיו פרשנים שיקשרו את מה שאירע בהר הבית ביום שישי לפרובוקציית "נקריב טלה בהר הבית"  של ארגון "חוזרים אל ההר" – הטרלה שלכאורה היא הדבר העיקרי שגרם לצעירים פלסטינים להגיע להר כדי "להגן אל אל-אקצא".

שני ההסברים הללו שגויים, משום שהם מתעלמים מתפקידה של המדינה ושל כוחות הביטחון שלה בהידרדרות. נקבל לצורך העניין ששליחת הצבא אל לב אוכלוסייה פלסטינית, כדי ללכוד ולהרוג מבוקשים, נעשתה בתגובה לרצח ישראלים. במקביל, הממשלה הקפידה להעביר מסרים בדבר הימנעות מסגר על הגדה המערבית, הגדלה של מספר ההיתרים לפועלים פלסטינים ובידול בין ג'נין "בירת הטרור" לאזורים אחרים בגדה המערבית.

מסרים אלו אמורים אולי להרגיע את השטח הפלסטיני, ובוודאי מייצרים לגיטימציה בקרב הציבור הישראלי לפעילות הצבאית שבה נהרגים עוד ועוד פלסטינים.

גם התנהלות המשטרה בשער שכם ברמדאן הנוכחי שונה באופן ניכר מהפעולות האלימות שבהן נקטה לפני שנה: ויתור על ענישה קולקטיבית, הימנעות מתקיפת עוברי אורח וריסון יחסי בשימוש בכוח – כל אלו מקנים למדינה ולכוחותיה לגיטימציה להפעיל כוח "כשאין ברירה".

דווקא בגלל הדברים הללו, יותר קל לזהות הפעם מה לא השתנה ברציונל הפעולה הישראלית, ולהבין איך הרציונל הזה מוליך אותנו – שוב – להסלמה.

מרכיב עיקרי אחד ברציונל הזה הוא "העברת הלחימה אל שטח היריב". הפשיטות הצבאיות לא נועדו הרי אך ורק ללכידת מבוקשים. הן אמורות להרחיק את ההתנגשות האלימה מהערים הישראליות, ובנוסף לתת לציבור הישראלי את התחושה שלצבא יש פתרון.

הבעיה היא שאין באמת יריב משמעותי ומובחן שאפשר "להעביר את הלחימה" לשטחו. בהיעדר צבא פלסטיני – או סתם תשתית משמעותית של החמאס – עצם הימצאות כוחות צבא בעיר פלסטינית לא באמת מונע ממישהו עם רובה לצאת ממנה ולהגיע לתחומי הקו הירוק. להפך אפילו, הפשיטות הצבאיות וההרוגים הפלסטינים הרבים, עלולים לשמש מניע לפעולת נקם.

רציונל כוחני שנכשל שוב ושוב

כאן נכנס המרכיב השני של התפיסה הישראלית: פערי הכוחות העצומים לטובת ישראל מבטיחים שהפלסטינים הם אלו שייאלצו לשלם את המחיר הגדול יותר, ובסופו של דבר "לא תהיה להם ברירה" והסבב הנוכחי יוכרע.

המאבק נגד הצבת המגנומטרים בהר הבית/חרם א-שריף ב-2017 הוא מקרה מובהק שבו הגישה הזו הנחתה את ההתעקשות הישראלית. במשטרה אמרו אז לנוכח המחאה המזרח ירושלמית ההמונית (שרובה הגדול היה לא אלים) כי לפלסטינים לא תהיה ברירה, והם יצטרכו להתרגל למגנומטרים. כידוע, המאבק ההוא הסתיים דווקא בוויתור ישראלי.

דוגמה אחרת היא התעקשות המשטרה לפני שנה להמשיך לחסום את מדרגות שער שכם, גם כשהתברר לילה אחרי לילה שהשימוש בכוח משטרתי נכשל שם.

גם אם מדובר ברציונל כוחני, וכזה שהשבועות האחרונים מזכירים את מחיר הדמים הנורא שלו, הרי שלאוזניים ישראליות נדמה שמבחינה מעשית הוא אמור להצליח בהכרעת הצד הפלסטיני. מדוע אם כן לא חסרות דוגמאות לכך שהוא נכשל, וגם בפעמים שבהן הוא בסופו של דבר מצליח הדרך לשם עוברת בהסלמה אלימה ממושכת, שהציבור הישראלי משלם עליה מחיר שכלל לא ציפה לו?

העימותים בהר הבית/חרם א-שריף בשישי האחרון מראים עד כמה מימוש העקרונות שאובחנו למעלה – העברת העימות לשטח היריב, לגיטימציה להפעלת הכוח הישראלית, והכנעת הפלסטינים בעזרת הכוח הישראלי העודף –פחות קל מכפי שאולי נדמה למקבלי ההחלטות בישראל.

במזרח ירושלים, ועל אחת כמה וכמה בעיר העתיקה ובהר הבית/חרם א-שריף, המשוואה של פער הכוחות פחות פשוטה. המוני חוגגים בשער שכם ועשרות אלפי מתפללים במסגד אל-אקצא הם כוח בלתי אלים, שאינו מוכן שיגזלו ממנו את המנהגים הבסיסיים של הזהות הקהילתית, הדתית והלאומית שלו.

כשמשטרת ירושלים מנסה לעשות זאת – בין אם מתוקף החלטה שרירותית שלה ובין אם בתגובה לאלימות של חלק קטן מאותו ציבור – היא מכניסה את עצמה לעימות שלא בטוח שתנצח בו, ועוד פחות סביר שהניצחון יהיה שווה את מחירו.

מאחר שישראל שולטת בכל העיר, ודווקא משום התלות ההדדית הגוברת משנה לשנה בין חלקיה הפלסטיניים והישראליים, בירושלים אין באמת "שטח יריב" שאליו אפשר להעביר את ההתנגשות.

מה שראינו בשישי בבוקר הוא שהניסיון הישראלי להעביר את העימות "אל שטחי היריב" בגדה, הביא אותו דווקא אל הבירה של מדינת ישראל. יתר על כן, ירושלים תלויה בדיוק באותם פלסטינים מזרח ירושלמים שצריך לכאורה להכריע. אי אפשר לשבש את חייהם בלי לשבש את חיי העיר כולה.

הלגיטימציה נשחקת

מכיוון שהר הבית/חרם א-שריף והעיר העתיקה הם מקומות הומי אדם, כוחות יס"מ ומשמר הגבול הנכנסים לעימותים במקומות אלו עושים זאת תוך שהם מפעילים אלימות קשה, שאינה מבחינה בין מפרי סדר לכלל הציבור. כך נשחקת הלגיטימציה להפעלת הכוח הישראלי.

כשלוקחים בחשבון את החשיבות והכוח המאחד של אל-אקצא והעיר העתיקה לכלל העם הפלסטיני, קורס גם הרעיון שאפשר לבודד אזור "בעייתי" ולהעניש רק את מי שנמצאים בו: פשיטה של המשטרה נגד מפירי סדר בהר הבית/חרם א-שריף מחייבת את חסימת הכניסות אליו. כך מתחיל חיכוך מסביב להר הבית עם מי שרוצים להגיע אליו.

כדי לשלוט בסיטואציה, המשטרה מציבה עוד מחסומים בסמטאות העיר העתיקה ובכניסות אליה. אבל גם שם יש המוני אנשים, שחופש התנועה שלהם משתבש, ולכן זירת העימותים רק מתרחבת. אירועים אלו משודרים – בטלוויזיה וברשתות החברתיות – בזמן אמת לכל בית פלסטיני. לכן במקום שהפעלת הכוח המשטרתי תביא לשליטה בסיטואציה, האלימות רק מתפשטת.

למשטרה יש די ניסיון בשביל להבין את הנזק שמחוללות פעולות כוחניות שלה בהר הבית/חרם א-שריף. ישראל אמורה כבר להבין שעימותים כאלו לא מביאים שום הישג.

כן, למשטרה היה מספיק כוח בשביל להכריע את מי שהתבצרו בהר הבית/חרם א-שריף. כ-150 פצועים פלסטינים ומאות עצורים, כשמנגד נפצעו קל שלושה שוטרים, והעימות הוכרע. למרות כל אלו, השחרור המהיר של מאות העצורים בתמורה ל"הרגעת" החמאס מסיים את ההתנגשות הזו בעוד הישג לארגון הפלסטיני.

המשטרה טוענת שהפשיטה של שישי בבוקר נעשתה בלית ברירה. העובדה שהעימותים הסתיימו בבוקר ולא התפשטו, מייתרת לכאורה את הצורך להמשיך לעסוק בפרטים הנקודתיים. אבל לו היינו עושים זאת, ייתכן שהיה מתברר שהטענות על יידוי אבנים אל רחבת הכותל אינן נכונות, ושקריאות לאומניות בהר הבית לא דווקא מחייבות פשיטה של כוחות משמר הגבול.

כך או כך, כולנו יודעים שאנחנו לא קרובים לסיום האירועים האלימים. אירועי יום שישי הם הזדמנות – עוד הזדמנות – לראות את התפיסות השגויות שמנחות את הפעלת הכוח הישראלי מול האוכלוסייה שהיא כובשת כבר 55 שנה.

אביב טטרסקי הוא חוקר ב"עיר עמים"