newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הסרט טנטורה פרץ את מחסום הפחד של משפחות הקורבנות

"לא הפסקנו ללמד את ילדינו על מה שקרה, אבל מעולם לא העזנו לדבר על זה. פחדנו מהמשטרה ומהשב"כ", אומר תושב פורידיס, במקור מטנטורה. בני המשפחות הקימו ועדה עממית שנאבקת על זכר הקורבנות

מאת:
החוף בטנטורה כיום (צילום: אורן זיו)

"אם במאי ישראלי מדבר על הנושא, מה מונע מאיתנו, בעלי המקום, לדבר?" החוף בטנטורה כיום (צילום: אורן זיו)

פעם אחר פעם, מוכיחות עובדות מהארכיון ועדויות של גורמים ישראלים כי הכחשת הנכבה היא אבסורדית, ולא ניתן להדחיק את הפשעים שאירעו במהלכה או להתעלם מהנרטיב הפלסטיני. העדות האחרונה לכך היתה סרטו של אלון שוורץ, טנטורה, שהציג עדויות של חיילים ישראלים שהשתתפו בטבח שהתרחש בכפר הפלסטיני הממוקדם דרומית לחיפה.

הסרט, שהוצג לראשונה בפסטיבל סאנדנס בארה"ב, והופק גם במימון ממשלתי, יוקרן גם בטלוויזיה בישראל. אחת מהשלכותיו הבולטות היתה חשיפת עובדות בפני הציבור הישראלי, שרבים מתוכו הכחישו את מה שקרה. השלכה בולטת פחות, אך לא פחות חשובה, היא שהסרט עודד את אנשי טנטורה – הבנים והנכדים של הקורבנות, לשבור את מחסום הפחד שירשו מאבותיהם, ולדבר.

"לא הפסקנו ללמד את ילדינו על מה שקרה בטנטורה, אבל מעולם לא העזנו לדבר על הפשעים והטבח שהתרחשו בציבור בכלל ובתקשורת בפרט. תמיד פחדנו מהמשטרה ומהשב"כ", אומר איחסאן אעמר, בן 67, במקור מטנטורה, שמתגורר כיום בפורידיס, כמו משפחות רבות מהכפר. "את הפחד הזה ירשנו מהאנשים שהיו עדים לטבח, ושנחשפו לכל האיומים ולניסיונות ההפחדה".

דודו של אעמר נהרג בטבח בטנטורה. אביו, שהיה אז בן 16, נאסר ל-20 חודשים. לדבריו, "ב-2015 נערכה צעדת השיבה באל-טנטורה, ואחריה התחלנו לארגן מדי שנה צעדה בכפר, בהשתתפות רוב בני טנטורה ורבים מאחינו מפורידיס, ג'סר אל-זרקא וכפרים אחרים. הפסקנו בגלל הקורונה. ולמרות זאת, לא העזנו לדבר על מעשי הטבח בפומבי עד שהוצג הסרט הזה. עבורינו הוא מה שפרץ את מחסום הפחד. אם במאי ישראלי מדבר על הנושא, מה מונע מאיתנו, בעלי המקום, לדבר?"

טנטורה היום (צילום: כמאל מסרי)

לא היתה כפר רגיל. טנטורה היום (צילום: כמאל מסרי)

והוא מספר: "טנטורה לא היה כפר רגיל. בכפרים השכנים לא התגוררו יותר מ-400 נפשות, ואילו אוכלוסיית טנטורה היתה 1,700 איש. היה במקום נמל קטן, מסחר, חקלאות. לכן הוא היה מטרה עבור הכוחות הישראלים, שחששו שיהיה נקודה להברחת נשק מלבנון, וגם מכיוון שהכפר התנגד.

"אבא שלי תמיד דיבר על השגשוג של הכפר, בכל ההיבטים והתחומים. ואז הישראלים באו והחליטו להרוס אותו. אבי נעצר בזמנו, ועבר בין כמה בתי סוהר. עצרו אותו שלושה ימים אחרי נפילת הכפר. סבתי עברה לפורידיס ושלחה לו הודעה שהיא בכפר השכן, כדי שלא ייסע ללבנון, לירדן או לכל מקום אחר אחרי שישתחרר מהכלא. למרבה המזל ההודעה הגיעה אליו והוא חזר אליה, בעוד רבים מבני המשפחה הפכו לפליטים במדינות ערב השכנות ובגדה המערבית".

על הטבח מספר אעמר: "אי אפשר לדבר על טבח אחד. יש לפחות שלושה מקומות שבהם יש קברי אחים. תועד טבח של 132 בני אדם, אבל מספר השהידים גדול יותר. אני מאמין שעקירת טנטורה לא היתה מקרית. למשל, פורידיס וג'סר אל-זרקא, תושביהם עבדו בחקלאות אצל היהודים ביישובים השכנים, מה שעזרו להם למנוע את עקירת הכפרים.

"לא הפסקנו לבקר בטנטורה. אבי חי בפורידיס שנים, מול הכפר הנטוש שלו, ולא היה יכול לחזור אליו. מלבד השגשוג, הדבר הבולט ביותר שאבא זכר הוא איך ראה אנשים נהרגים מול עיניו, ואיך עברו עליהם הימים הראשונים אחרי הנכבה, בקשיים, עוני, ללא מחסה".

לדבריו, "הדרישות של הוועדה העממית למעקב אחר נושא קבר האחים בכפר טנטורה (שהוקמה לפני כמה שבועות; ב"ז) הן מפורשות וברורות. אנחנו דורשים לגדר את שטח קברי האחים, שהפכו אותם לחניון. אנחנו גם דורשים להציב במקום אנדרטה לשהידים של טנטורה, ונמשיך להיאבק למען זכר טנטורה ולמען אדמותינו. כמה משפחות מטנטורה במקור הגישו בקשה לבית המשפט המחוזי לרשום את הקרקעות החקלאיות, שהמסמכים שלהן עדיין אצלנו".

הוועדה העממית למעקב אחר נושא קבר האחים בכפר טנטורה (צילום: באדיבות הוועדה)

הוועדה העממית למעקב אחר נושא קבר האחים בכפר טנטורה (צילום: באדיבות הוועדה)

כמאל מסרי, בן 58, גם הוא במקור מטנטורה ומתגורר כיום בפורידיס. הוא פעיל בולט במאבק של פליטי הכפר. הוא מעריך שלאחר הטבח ועקירת התושבים, עברו לפורידיס כ-1,200 בני אדם. רובם נרדפו על ידי הכוחות הישראלים, הוא אומר, ו"רק חלק נשארו בפורידיס".

מסרי מספר: "ההורים שלנו סיפרו לנו בזהירות על מה שקרה, איך דודי היה שהיד וגם סבא שלי. איך הכריחו אנשים לחפור את קבריהם. איך שמו עשרות אנשים בקברי אחים. סבי מצד אמא אמר שמספר ההרוגים הגיע ל-150 ושהוא קבר אותם. הוא אומר שלא רק החניון נמצא מעל קברים, אלא שיש עוד כמה קברי אחים.

"הסרט הזה אמנם עודד אותנו לדבר בפתיחות רבה יותר על הטבח, אבל הוא חשף רק חלק מהאמת. הוא לא חשף פשעים וזוועות נוספים שהתרחשו. וכל זה כי טנטורה התנגדה ולא נכנעה, ומכיוון שהיתה יעד אסטרטגי.

"אנחנו ממשיכים את הפעילות שלנו בוועדה העממית. במשך שנים הלכתי לטנטורה וצילמתי את הילדים והנכדים שלי. אי אפשר להפריד אדם מההיסטוריה שלו ומהאמת ההיסטורית, והרחוב הישראלי חייב להבין את זה.

"ההתעניינות גדלה בחמש השנים האחרונות"

"ללא ספק, ההתעניינות גדלה בחמש השנים האחרונות, אחרי צעדת השיבה וגם בזכות הרשתות החברתיות. הפחד הכריע אנשים במשך שנים, אבל הדור השלישי, לא רק אנשי טנטורה אלא גם בכל העם הפלסטיני, מסוגל יותר לדבר על העובדות וההיסטוריה", אומר סמי אל-עלי, פעיל פוליטי וחברתי מג'סר אל-זרקא, שהיה חלק מצוות התחקיר וההכנה להפקה של הסרט, וכיום חבר בוועדה העממית למען טנטורה.

לדבריו, "לדור הצעיר יש מודעות גדולה. עקורי טנטורה כאן, בגדה ובמדינות ערב, מקושרים אחד לשני בצורה נפלאה. ולא רק אנשי טנטורה מתעניינים, אלא גם אנשים רבים אחרים מפורידיס, מכל המשפחות".

לגבי הסרט, אומר עלי: "הסרט אישר את הסיפור הפלסטיני. הוא אישר את כנות העדויות של תושבי הכפר, שחיו את הנכבה וסיפרו לנו על זה לפני שנים. אבל הסרט גם מעלה סוגיות חדשות. קודם כל, הודאות של חיילים מחטיבת אלכסנדרוני, שהודו ישירות בפשעיהם, מכילות הכרה וגינוי, אבל למרבה הצער הם לא דיברו על חרטה.

"הסרט חושף גם עדויות שמאשרות כי היתה מדיניות של גירוש מצד דוד בן גוריון. הטבח התרחש לאחר הקמת מדינת ישראל, אחרי שהסתיים הקרב, ונראה כנקמה בכפר על התנגדותו ובגלל מיקומו האסטרטגי. הפציצו אותו מהיבשה והים, הסתערו".

עלי אומר כי "הסרט כולל גם עדויות של היסטוריונים ישראליים, שמוכיחים כי בנוסף למסמכים שהשגנו, היתה מדיניות של עקירה והרס של כפרים. גילינו התכתבויות שמוכיחות שהם בעצמם הודו שיש עבירה קשה, למשל בהתכתבות בין מפקד בפיקוד העליון עם מפקד המרחב.

"מצאנו גם דברים שאישרו שהיו ניסיונות להסתיר את הפשע, שעשו עבודת יחסי ציבור – בתמונות הארכיון הופיעו לוחמים שמסייעים לאנשי טנטורה ומעבירים אותם לפורידיס ונותנים להם מים, בסיוע השלטונות הבריטים והצלב האדום. הם אפילו הזמינו עיתונאים לתעד את זה".

בנוגע לעבודת הוועדה העממית, אומר עלי: "הצלחנו לזהות בעזרת מקצוענים ומומחים והשוואה בין תמונות לפני הטבח ולאחריו, שאחד המקומות עבר שינויים ברורים, ואפשר לראות משהו שנראה כמו חפירת תעלה. נכון לעכשיו, הדרישה שלנו היא הומניטרית בכל מובן. אנחנו מבקשים תיקון של העוול היסטורי, ונשיק תוכנית להצגת הסרט בערים ערביות שונות וקיום תערוכות של תמונות ארכיון. אנחנו לא עוצרים".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
פלסטינים במחנה נוסייראת אחרי ההתקפה הישראלית, ב-8 ביוני 2024 (צילום: חאלד עלי / פלאש90)

פלסטינים במחנה נוסייראת אחרי ההתקפה הישראלית, ב-8 ביוני 2024 (צילום: חאלד עלי / פלאש90)

"איך זה הגיוני להרוג 200 איש כדי לחלץ ארבעה אנשים?"

חיילים יוצאים ממשאיות סיוע, טנקים ומטוסים מפציצים, גופות בכל מקום, בתי חולים עמוסים בפצועים, ותחושה של אחרית הימים: כך תיארו במחנה נוסייראת את הפעולה הישראלית לחילוץ ארבעה חטופים. "אנחנו דם זול בעולם צבוע", אומרים שם

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf