הסכנה: נתניהו מנצל את הקורונה כדי לפתוח פתח לריגול אחר אזרחים

זכויות אדם לא נמדדות בעיתות שגרה, שכן אז אין הן דרושות. מה הטעם לחופש המחאה כאשר איש לא מפגין? לחופש הביטוי כאשר אדם מבטא רק דברים נוחים לאוזן? או לזכות לפרטיות כאשר לאף אחד אין עניין בחייך הפרטיים? זכויות אדם נבדקות בעיתות משבר.

פיגועי ה-11 בספטמבר בארה"ב, לדוגמא, היו כאלה. הם חוללו משבר בעולם הפרטיות בארה"ב. ממדינה שבה ביתו של אדם הוא מבצרו קמה מדינת מעקב מודרנית, שכללה איכונים סלולריים, האזנות, צווי חרש וסתר, והכל כדי למנוע פיגוע נוסף.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, במסיבת עיתונאים בירושלים, ב-12 במרץ 2020 (צילום: אלכס קולומויסקי)

איש לא יודע כמה פיגועים באמת נמנעו בזכות הצעדים הדרקוניים שהתקבלו בארה"ב, אבל דבר אחד ברור: אלפי אנשים הוחזקו במעצר, עונו, נחטפו והובאו למתקנים סודיים בשם המלחמה בטרור.

כך גם קרה עם אזרחי ארה"ב, שהחלו לגלות כי האח הגדול הפך לגדול מדי: סוכני חרש הגיעו לספריות כדי לבדוק מי שאל ספרים הקשורים לעולם הכימיה. לספרניות המסכנות, מה לעשות, היה אסור להגיד למבקרי הספריה אם חיטטו להן ברשומות כבר. לכן, הן מצאו פתרון יצירתי: הן כתבו "סוכנים פדרליים טרם הגיעו לכאן היום, בדוק אם השלט הזה נמצא כבר מחר" כדי לגלות זאת.

כעת תוקף אותנו משבר מסוג אחר. אנו בעידן וירוס הקורונה – של אויב שאינו אנושי, שלא יודע גבולות וחוקים ושלא ניתן להעמיד אותו למשפט.

קשה מאוד להתמודד עם הטענות מנגד. מצד אחד נמצאת המערכת הקוראת לעצירת אורחות החיים שלנו, לכניעה לנגיף בצורה מושלמת, עצירת הכלכלה, התרחקות אחד מהשני, והפעלת אמצעי אכיפה דרקוניים. בצד השני לא עומדים אנשים שמארגנים מסיבות הדבקה המוניות, אלא אזרחים שחרדים שהדרישות האלה הגיעו מאוחר מדי, ושהן בבירור אינן מידתיות. אף אחד אינו תומך בזכויות נגיפי הקורונה. אבל בהחלט יש כאלה, ואני ביניהם, שמבקשים לעצור רגע ולתכנן.

מה היו הצעדים שעליהם הכריז ראש הממשלה, בנימין נתניהו, אתמול? לא לגמרי ברור. הוא דיבר על "הצלבת מאגרים" ועל איכונים סלולריים. צייצנים אחרים התחילו לדבר על זיהוי פנים ועל טכנולוגיות מתקדמות נוספות. אך התשתית החוקית כאן רעועה.

ההצלבה הראשונה היא קלה, ודובר עליה: להצליב את מאגר השבים לישראל עם מאגר המדווחים על בידוד עצמי. כאן ברור שמדובר בנושא שהפגיעה בו בפרטיות קיימת – אך שולית. כלומר, לא נראה שיש כאן מעקב מתמד, חיפוש, או משהו דומה. ההמשך הוא קצת יותר בעייתי, בלשון המעטה.

חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – נתוני תקשורת) הוא החוק שמאפשר למשטרה לבצע מעקב סלולרי אחרי אדם (איכון). הוא התקבל אחרי ביקורת ציבורית קשה, וקובע פרוצדורה מאוד קשיחה: בית המשפט רשאי לתת צו לקצין משטרה למטרות של הצלת חיי אדם, גילוי עבירות, גילוי עבריינים או חילוט רכוש, וזאת רק אחרי ששוכנע שהדבר מבוצע בצורה שאין בה פגיעה שעולה על המידה הדרושה באדם. למשטרה אסור להעביר את הנתונים האלה לאף גורם אחר.

מהי העבירה שעליה רוצים לקבל את הצו עכשיו? במקרה הנוכחי, מדובר בפקודת בריאות העם – הפקודה שמסמיכה בידוד. כבר כאן, התשתית לחיוב בבידוד קצת רעועה.

צו הקורונה שהוצא מכוח החוק מטיל חובת בידוד גורפת על כל מי שחזר מחו"ל, וזאת בניגוד להוראת החוק שקובעת כי בידוד יוטל על "אנשים שיש עליהם חשד כי היו בזמן האחרון נתונים להידבקות". כלומר, מראש התשתית החוקית לבידוד הביתי היא רעועה. אבל לא רק זה, אלא שהפקודה מעניקה את סמכויות החקירה והטיפול לרופא מחוזי ומשרד הבריאות, ולא למשטרה, כך שלא ברור בכלל איך מידע יכול לעבור בין הרשויות.

אדם במסיכה מחשש לקורונה בשדה התעופה בן גוריון, ב-10 במרץ 2020 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)

נמשיך בנושא החקירה. כאן יכולות להיות שתי אפשרויות שראש הממשלה לא התייחס אליהן בנאומו: האם הוא עומד להשתמש באיכון מלא ותמידי על כלל המבודדים כדי לבדוק אם הפרו את הבידוד, או שמא הוא הולך להשתמש בכלים הטכנולוגיים כדי לאתר מסלול של חולים ולהצליבם מול אנשים שיכול להיות שבאו עמם במגע. האפשרות האחרונה היא ראויה ומבורכת. האפשרות הראשונה אפשרית משפטית, אך דורשת חותמת גומי מצד מערכת בתי המשפט שתאפשר זאת.

לפי חוק נתוני התקשורת, שופט יצטרך לתת צו גורף שיאפשר מעקב לתקופה של 14 יום אחרי כל אדם שנמצא בבידוד, תוך שמירת המידע. שופט שיאשר דבר כזה יידע שהוא נותן יד תקדימית למעקב הרסני. לא רק שהאמון באזרחים אבד, ומעתה כולם חשודים אלא אם יוכח אחרת, אלא שהדבר יאפשר גם שימושים אחרים.

אם כבר עוקבים, מה מונע משוטר להכניס לשם את הטלפון של האקסית שלו? או למכור את הנתונים אחר כך לחברות תרופות או צדדים שלישיים אחרים?

פרט לכך, ראש הממשלה טען בנאומו כי "האמצעי הזה נוסה בטיוואן, כנראה בהצלחה יתרה". אלא שניתוח של האמצעים שננקטו בטיוואן מראה ששם לא הגיעו לאמצעים דרקוניים כמו אלה שהוא מציע.

כתב העת JAMA פירסם את כל האמצעים שהופעלו בטייוואן, וניתן לראות כי המעקב הסלולרי שם היה באמצעות "צ'ק אין" אקטיבי של המבודדים ודרך מכשירי טלפון ממשלתיים. כך, נראה שמה שמנסים למכור לנו כ"תוצרת טיוואן" הוא בכלל ריגול תוצרת ישראל. ואת הלוקש הזה אסור לנו לקנות.