הסכמה גורפת: 92% מהצעירים הפלסטינים סבורים שאוסלו נכשל
לפי הסקר, הרחבת ההתנחלויות ומניעת שיבת הפליטים הם הביטויים העיקריים של הכישלון. רק רבע מהצעירים תומכים בפתרון שתי המדינות. המדינה העתידית בעיני הצעירים צריכה להיות מדינת רווחה שתבטיח זכויות שוות ודמוקרטיה
באוגוסט 2021 פירסם בדיל, מרכז המידע לזכויות השיבה והתושבות הפלסטיניות, נייר עבודה שכותרתו "תפיסות הצעירים הפלסטינים בנושא הסכמי אוסלו – הצלחות, כישלונות וחלופות". חלקו הראשון של פרסום זה סוקר את הסכמי אוסלו ואת השינויים שחוללו בשטח. חלקו השני מוקדש לניתוח של ממצאי סקר שביצע המרכז בקרב פלסטינים בני 35-18, וחלקו האחרון מוקדש לסיכום ולהמלצות.
הסקר דגם 695 צעירים וצעירות, 58.4 אחוזים מהם גברים ו־41.6 אחוזים נשים, שגילם הממוצע 27.4. גילם של 39.7 אחוזים מהמשתתפים בסקר היה בין 30 ל־35. 42.9 אחוזים מהמשתתפים היו תושבי הגדה המערבית, 19 אחוזים התגוררו במדינות ערב, 16 אחוזים ברצועת עזה, 13.7 אחוזים בישראל, 5.3 אחוזים בירושלים, ו־2.3 אחוזים במדינות זרות שאינן ערביות. 56.8 אחוזים מהנסקרים הם בעלי תואר ראשון, ול־20.9 אחוזים תואר שני.
חוקרי בדיל מציינים כי 92.7 אחוזים מהנסקרים סבורים שהסכמי אוסלו נכשלו, אך התמונה מורכבת יותר כאשר בודקים לעומק את דעותיהם בעניין טיבו של כישלון זה ובעניין זהותם של האחראים לו באזור ובעולם.
החוקרים בודקים תחילה את הפלח הזעום (7.3 אחוזים, להלן: "פלח ההצלחה") של הנסקרים הסבורים שהסכמי אוסלו נחלו הצלחה. הצוות מציין ש־39 אחוזים מבין הנסקרים בפלח זה הם תושבי רצועת עזה, "אף שהם אלה שסבלו הכי הרבה מאז שיצא הסכם אוסלו לדרך." ההסבר האפשרי לכך, לדברי חוקרי בדיל, הוא שייתכן שתושבי עזה מייחסים להסכמים את השיפור בתנאי החיים בגדה המערבית, בעוד שרצועת עזה הידרדרה למצב קטסטרופלי.
במילים אחרות, ייתכן שהצעירים בעזה רואים את הרשות הפלסטינית בגדה, שהוקמה בעקבות הסכמי אוסלו, כחלופה עדיפה לשלטון חמאס ברצועה. לעומתם, רוב צעירי ירושלים והצעירים הפלסטינים החיים במדינות מערביות אינם מייחסים להסכמי אוסלו כל הצלחה.
רוב הנסקרים ב"פלח ההצלחה" אומרים שהצלחת ההסכמים התבטאה בהקמתה של הרשות הפלסטינית וההכרה בפלסטין כמדינה משקיפה שאינה חברה באו"ם. בה בעת, רובם אינם סבורים שהקמת הרשות העניקה לפלסטינים ביטחון. הגורמים הבאים המקושרים להצלחה הם השיפור בכלכלה וברמת החיים (מן הסתם הכוונה למצב בגדה). רוב נסקרי "פלח ההצלחה" הם גברים, וחוקרי בדיל משערים שזה משום שהם חלק הארי מכוח העבודה במנגנונים השלטוניים הפלסטיניים שהוקמו בעקבות ההסכמים.
הנימוקים לכישלון
רובם של 92.7 האחוזים הסבורים שהסכמי אוסלו נכשלו ("פלח הכישלון") אומרים שהכישלון מתבטא בהרחבת ההתנחלויות, בהחרמת אדמות ובנישול פלסטינים מרכושם. מקום גבוה ברשימה תופסות גם ההזנחה וההתעלמות המתמשכות מזכויות הפליטים הפלסטינים.
את המקומות הבאים ברשימה תופס הגידול באפליה נגד הפלסטינים, היעדר ביטחון אישי וחוסר הסיכוי לשלום עם ישראל. במקום נמוך יותר נמצאת שלילת ההגדרה העצמית מהפלסטינים. חוקרי בדיל גורסים שההסבר לכך שמפעל ההתנחלויות נתפס כגור העיקרי לכישלון היא התמיכה הגדולה שההתנחלויות נהנו ממנה בשנים האחרונות בישראל ובממשל האמריקאי בימי הנשיא טראמפ. החוקרים סבורים שהרקע לחשיבות שניתנה לבעיית הפליטים קשור לאפליה נגד הפליטים הפלסטינים בלבנון ולעובדה שרבים מהפליטים הפלסטינים בסוריה נאלצו לעזוב אותה בעקבות מלחמות האזרחים.
הנסקרים נשאלו מהו השינוי הגדול שהתחולל בשלוש השנים האחרונות בזירה. 93.8 מהם הצביעו על הנורמליזציה ההולכת וגוברת של ישראל עם מדינות ערב, 74.8 אחוזים הצביעו על התמיכה הבינלאומית הגוברת בישראל, ו-73.4 אחוזים הצביעו על כך שהאפשרות להקמת מדינה פלסטינית ריבונית הפכה פחות סבירה. 63.7 אחוזים הצביעו על היחלשות אחדותו של העם הפלסטיני.
לדברי חוקרי בדיל, הממצאים הללו מעידים על כך שהנשאלים "סבורים שהסכמי אוסלו לא רק שנכשלו בהשגת מטרותיהם, אלא אף שירתו את הפרויקט הציוני-ישראלי בפלסטין… 28 שנים לאחר החתימה על הסכמי אוסלו מתבררת ההשפעה הקטסטרופלית של ההכרה הפלסטינית בישראל כישות טבעית ובעלת זכות קיום בשטח. ההכרה הזאת סללה את הדרך לנורמליזציה הערבית עם ישראל, שסיפקה צידוק להתנערות מהמחויבות הערבית לסוגיה הפלסטינית ולזכויות העם הפלסטיני".
התפקיד הבעייתי של הקהילה הבינלאומית
הנחקרים התבקשו להעריך את התפקיד שמילאו האו"ם, הקוורטט, האיחוד האירופי, הליגה הערבית וארה"ב בנוגע לכיבוד זכויותיו הלגיטימיות של העם הפלסטיני, מידת יישומם של ההסכמים בין פלסטין וישראל ומידת הצלחתו של כל גורם לכפות על האחראים להפרת זכויות האדם של הפלסטינים לתת דין וחשבון על מעשיהם.
בין שמונים לתשעים אחוזים מהנשאלים השיבו שהגורמים האלה מילאו תפקיד לא־אפקטיבי או כלל לא־אפקטיבי, במיוחד במה שנוגע לכיבוד זכויות העם הפלסטיני והמאמץ ליישם את ההסכמים. הדעה השלילית הזו היתה חזקה במיוחד לגבי תפקידה של ארצות הברית, ובמידה פחותה לגבי האיחוד האירופי והליגה הערבית.
לדברי החוקרים, האיחוד האירופי והליגה הערבית נתפסים כחסרים את הרצון להיאבק נגד ארצות הברית לטובת הפלסטינים, והאו"ם נתפס כחסר השפעה. החוקרים מציינים כי התשובות האלה הן השתקפות של הפער העמוק בין יחסה הספקני של החברה הפלסטינית למעורבות הבינלאומית בסכסוך ובין הסתמכותה הבלעדית כמעט של הנהגת אש"ף על גורמים בינלאומיים בניסיונה לפתור אותו. הדבר מסביר גם מדוע גופים עממיים אינם מציעים תוכניות מדיניות חלופיות.
בתשובה לשאלה "אילו מהפתרונות נראה לך כמסגרת המדינית הכללית המתאימה ביותר לפתרון הסכסוך?" סימנו 48.5 אחוזים מהנשאלים את פתרון המדינה האחת, 26 אחוזים את פתרון שתי המדינות, ו־25.5 אחוזים מעוניינים בפתרון "אחר". חוקרי בדיל מסבירים שהשאלה הוצגה לא כדי לבדוק את היקף התמיכה בפתרון שתי המדינות, אלא כדי לקבל אינדיקציה נוספת למידת הצלחתם או כישלונם של הסכמי אוסלו.
הביטוי "פתרון אחר" מתייחס לרעיונות אחרים, דוגמת רעיון המדינה הפלסטינית מהים עד הירדן בכל שטח פלסטין המנדטורית/ההיסטורית. תומכי התפיסה הזאת נחלקים לקבוצה המקבלת את נוכחותם של היהודים במדינה זו כאינדיבידואלים, ולקבוצה המעדיפה שהיהודים בישראל ישובו למדינות שמהן הגיעו (הם או הוריהם). משום כך, החוקרים מחשיבים את התומכים בפתרון ה"אחר" לתומכים בפועל במדינה אחת, גם אם שוררת ביניהם מחלוקת בעניין מעמדם של היהודים במדינה הפלסטינית הרצויה. לפיכך, טוענים החוקרים, שיעורם של התומכים בפתרון המדינה האחת עומד למעשה על כ־74 אחוזים.
החוקרים מעלים כמה סיבות אפשריות לתמיכה הרחבה ברעיון המדינה האחת. במקום הראשון עומד כישלונם של הסכמי אוסלו להשיג את הקמתה של מדינה פלסטינית בגבולות 1967. עניין שני הוא חיסול התקווה למדינה פלסטינית עצמאית בגדה המערבית וברצועת עזה בעקבות שליטתה של ישראל ומעורבותה בכל תחומי החיים במרחבים האלה ובעקבות מפעל ההתנחלויות.
החוקרים מציינים גם שהתוצאות מראות שרוב הצעירים הפלסטינים אינם רואים אפשרות למימוש זכויותיהם במסגרת פתרון שתי המדינות, ובמיוחד הכוונה לזכות השיבה. 92.4 אחוזים מהם השיבו שההזנחה של זכויות הפליטים היא מסממני הכישלון הבולטים של הסכמי אוסלו, משום שהיו הסכמי ביניים והותירו את בעיית הפליטים לטיפולו של הסכם הקבע.
איך רוצים לראות את המדינה העתידית
המשתתפים התבקשו לדרג את מאפייניה הרצויים של המדינה העתידית לפי חשיבותם. שלושה נושאים קיבלו עדיפות אצל יותר מ־91 אחוזים מהנשאלים: מדינת רווחה המבטיחה מינימום של רמת חיים, דיור, בריאות, חינוך ותעסוקה; מדינה המבוססת על רעיון האזרחות וכיבוד זכויות האדם ללא הבדל דת, גזע, מין או אחר; דמוקרטיה עם ריבוי מפלגות, בחירות במועדים קבועים והחלפת שלטון ללא שפיכות דמים.
במרחק גדול אחרי שלושת הנושאים האלה דורגה הדרישה להפרדת הדת מהמדינה עם 68.5 מהנשאלים. חוקרי בדיל טוענים שהדירוג משקף את המצב שיצרו הסכמי אוסלו, שבו המגזר הממשלתי הפלסטיני נהנה מפירות ההסכם, בעוד שזכויותיהם של מגזרים אחרים נפגעו. מעניין לציין שהנשים שהשתתפו בסקר העניקו להפרדת הדת מהמדינה ולאזרחות חשיבות גבוהה משנתנו לה הגברים (פערים של 10-5 אחוזים בין המינים).
בפרק המסקנות טוענים החוקרים שהפלסטינים מטילים היום ספק אם ישראל התכוונה להביא לסיום הסכסוך ולהשכנת שלום בעת שחתמה על הסכמי אוסלו. לדבריהם, הצעירים הפלסטינים מאמינים שההסכמים נכשלו גם משום שאפשרו לישראל להמשיך להתנחל באין מפריע ולזכות בהישגים דיפלומטיים שונים, וגם משום שלא התאפשרה כלכלה פלסטינית עצמאית שכן ישראל לא העבירה לרשות את הסמכויות הדרושות והטילה מצור על רצועת עזה ומגבלות תנועה בגדה המערבית.
חוקרי בדיל מוסיפים שהסכמי אוסלו הגדילו בצורה משמעותית את האי־שוויון הכלכלי במשק הפלסטיני, במיוחד בקרב מעמד העובדים. תלותה של הרשות בכספי תרומות יצרה מדיניות כלכלית ניאו־ליברלית המגדילה את החוב הלאומי ואינה מעודדת צמיחה. כתוצאה מנסיבות אלה, החברה הפלסטינית מתאפיינת גם בהתרחקות מפוליטיקה: 150,000 פקידי הרשות וכ־130,000 הפועלים העובדים בישראל מתקשים להיות שותפים לפעולה נגד ישראל העלולה לסכן את פרנסתם.
"על רקע זה ניתן לומר שהמטרה שעמדה בבסיסו של תהליך השלום לא הייתה השכנת שלום, אלא הארכת תוחלת החיים של התהליך עצמו, באופן שיאפשר לעורר אותו בכל עת שמתעורר הצורך בכך", כתבו החוקרים. "הדבר אפשר לישראל, ועדיין מאפשר לה, להפוך את המציאות הלא־חוקית ברמה הבינלאומית לעובדה בשטח. תהליך אוסלו הפך את הכיבוש, שהקהילה הבינלאומית רואה כבן־חלוף, לכיבוש ארוך טווח ונצחי."
להתנער מהסכם אוסלו
לאור המצב, חוקרי בדיל קוראים להנהגה הפלסטינית ולקהילה הבינלאומית להתנער כליל מתהליך אוסלו. הם ממליצים גם להתחשב בדעותיהם של צעירי פלסטין ולאמץ גישה מבוססת זכויות אדם לפתרון הסכסוך. לדבריהם צריך להפסיק "לנהל את הסכסוך" ולטפל בשורשיו, תהיה אשר תהיה הדרך שתיבחר כדי לעשות זאת.
הבחירה של מרכז בדיל להתמקד בצעירים הפלסטיניים מובנת מאליה: הצעירים הם עתידה של כל חברה אנושית. אולם ראוי לציין שברוב המקרים הצעירים אינם נמצאים בצמתי קבלת ההחלטות, במיוחד כאשר החברה שבה הם חיים אינה דמוקרטית ושלטונה מושתת על ארגונים הירארכיים.
מעניין לציין שסקרים אחרים מהתקופה האחרונה בדקו את דעותיהם של הפלסטינים בני קבוצות גיל שונות באותם נושאים (ראו למשל סקר מכון מולד מנובמבר 2020 וסקר פלסטיני-ישראלי משותף למרכז הפלסטיני למדיניות ולמחקרים ברמאללה ולתוכנית לניהול סכסוכים וגישור באוניברסיטת תל אביב מאוקטובר 2020). בסקרים אלה ובדומים להם נמצאו בקרב הפלסטינים שיעורי תמיכה של 40 אחוזים ומעלה בפתרון שתי המדינות. אם משלבים את התוצאות הללו עם המחקר של בדיל, אפשר להסיק כי שיעורם של הצעירים בקרב התומכים בפתרון שתי המדינות נמוך.
נראה שברוב הסקרים, למרות מקצועיותם של הסוקרים, קשה להפריד בין דעתם של הנשאלים על המצב ובין מידת תקוותם לשינוי. הרצוי והמצוי משמשים בערבוביה, גם כשהשאלות מנסות להפריד ביניהם. אולי זה משום שהמצב בשטח אינו תואם אף מצב רצוי, בין שמדובר בהסכם הביניים של אוסלו, ובין שמדובר בחלומות על שיבה מסיבית של פליטים פלסטינים, על שיבה של היהודים למדינות אירופה או למדינות ערב, או על אוטופיה של מדינה שוויונית לפלסטינים ולישראלים.
האירוניה הגדולה היא שלמרות המצב המדיני העגום, צעירי פלסטין אינם מתקוממים בקנה מידה רחב. המחקר אומנם מציע הסברים לכך, אבל התוצאה היא שהנהגת הרשות הפלסטינית הרעועה והמפוצלת, הנאחזת ב"פירורים" שנותרו מתהליך אוסלו, נותרה שחקן משפיע ביותר על ההתפתחויות בצד הפלסטיני.
עמיר טאובר כותב בפרויקט אופק, שיתוף פעולה בין מכון ון ליר בירושלים, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם. הפרויקט מנגיש לקהל קוראי העברית תוכן מעובד מאתרי תקשורת, מגזינים, מרכזי מחקר ומידע וכתבי עת אקדמיים בערבית.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן