האם הסכם הפיוס הפלסטיני טוב להליך השלום?

כותב אורח: אשרף עג׳רמי

זו לא הפעם הראשונה שהתנועות הפלסטיניות הגדולות פת"ח וחמאס מגיעות להסכם פיוס. יש לא מעט סקפטיות לגבי הצלחת התהליך, אחרי הכישלונות הרבים שהיו לכל ההסכמים. הפעם יש לרבים את ההרגשה שזה רציני, ושיש אפשרות גדולה שזה יצליח.

להרגשה הזו יש הרבה סיבות: השינוי בהנהגת חמאס זו הסיבה העיקרית – בבחירות האחרונות בתנועה נבחרה הנהגה צעירה, מורכבת מאנשים בעלי כריזמה והשפעה גדולה. ביניהם האסירים המשוחררים, שיחיא סנוואר – מנהיג חמאס בעזה היום – הוא אחד מהם. ההנהגה הזו הביטה על המציאות ברצועת עזה והגיעה למסקנה ששלטון חמאס נכשל: תנאי החיים בלתי סבירים, המצב לא יכול להימשך הרבה זמן, ואולי יגיע לפיצוץ. למנהיגים הללו יש מחשבה פטריוטית ופרגמטית כלפי האוכלוסייה ברצועה.

> הפיוס הלאומי: חמאס ופתח מבשלים בעזה שינוי גדול

בכיר חמאס איסמעיל הניה מחווה תנועת ניצחון במהלך השיחות לקראת הסכם הפיוס עם פת"ח במצרים, 19 בספטמבר 2017 (צילום: עבר רחים חטיב, פלאש90)

כמו כן, המצב באזור הערבי השתנה בצורה משמעותית אחרי הכישלון של מה שנקרא "האביב הערבי". אחרי העליה של האסלאם הפוליטי ,יש ירידה ואפילו תבוסה של ממש לזרמים האלו, במיוחד אחרי הנפילה של משטר "האחים המוסלמים" במצרים, הכישלון של תנועת "אלנהדה" בתוניסיה, וההתפתחות בסוריה בעקבות ניצחון הנשיא בשאר אסד ובנות בריתו רוסיה ואיראן.

הסכמה לשתי מדינות

הבעיות האזוריות משפיעות אף על המדינות שתמכו באסלאם הקיצוני בסוריה ובמקומות אחרים – כמו במצרים – ובראשן קטאר. גם לטורקיה יש קשיים עם ארצות הברית, עם הכורדים, ואף עם האיחוד האירופי שמסרב לצרף אותה לאיחוד. הציר הדומיננטי באזור כעת מונהג על ידי מצרים, הנסיכות המאוחדות וסעודיה – ויש משמעות גדולה ביותר לתפקידה של מצרים.

שינוי נוסף ומשמעותי מתרחש בזירה הבינלאומית עם בואו של דונאלד טראמפ לבית הלבן. הנשיא האמריקאי לא מתפשר עם האסלאם הפוליטי, ולא מנסה לתפור ברית עם התנועות האסלאמיות כפי שעשה ממשל אובמה שקדם אליו. להפך, הוא רואה באלה אויבים שצריך ללחם בהם, ולתמוך במשטרים שנלחמים בהם. בפסגת ריאד בסעודיה הצהיר טראמפ על ארבע ארגונים ברשימת הטרור שלו, וביניהם חמאס. זה כנראה הדליק האור האדום אצל התנועה, וגרם לה לחשוב מחדש על נושא הלגיטימיות הבינלאומית. הלגיטימיות הזו עוברת כמובן רק דרך ההנהגה הפלסטינית בראשות הנשיא מחמוד עבאס, ודרך הזרם המתון בעולם הערבי בהסכמת ארצות הברית.

חמאס כנראה קיבל החלטה אסטרטגית למסור את השלטון ברצועה לרשות. הוא חפץ לשמור על כוחו בצד מבלי להתערב בשלטון, ורק לשמור על האינטרס של הפקידים – מה שיבוא על פתרונו בוועדה שהוקמה כדי לטפל בנושא. ההחלטה הזו התקבלה על בסיס הכישלון בשלטון בעזה, והחשש של חמאס שהמצב יתפוצץ ואז הוא יאבד הכל. לכך כאמור נוספו השינויים הגדולים באזור ובעולם. בגלל זה נראה כי הפעם הפיוס יצליח. התנהגות חמאס בדיונים בקהיר והגמישות שלו מעידים שיש בעצם החלטה חד משמעית, למרות כל הסקפטיות שנותרה מניסיון העבר.

הפיוס הפלסטיני יכול לתרום הרבה לתהליך השלום. אם ישראל תקבל החלטה ללכת לפתרון מדיני, ולסיים הסכסוך על בסיס שתי מדינות על קווי 1967. הממשלה הישראלית מדברת כל הזמן על הפילוג הפלסטיני כתירוץ לא להתקדם בתהליך המדיני, באה בטענות כלפי הנשיא מחמוד עבאס שהוא לא מייצג כל הפלסטינים, וטוענת שהיא אינה יכולה לסגת מהגדה משום שחמאס ישתלט עליה בכוח ויסכן את הביטחון הישראלי.

עכשיו יש תהליך של פיוס, בעיקר סביב הסכמה כוללת על פתרון של הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967. על זה חתם חמאס – כלומר על פתרון שתי המדינות. אם ממשלת ישראל תומכת בתהליך שלום שמבוסס על פתרון שתי המדינות, עליה לתמוך בפיוס הפלסטיני ובחזרת הרשות לעזה – ולא רק להסתפק בשתיקה או באמירות שליליות המפקפקות בתועלת התהליך, בגלל התחשבות בעמדה האמריקאית והמצרית. צריך לעודד כל התפתחות חיובית בעניין הזה, ולא להמר על כישלון או לטרפד את המהלך.

אשרף עג'רמי היה בעבר השר לענייני אסירים ברשות הפלסטינית.

> חמאס ודחלאן עוקפים את עבאס בדרך לעיצוב היום שאחרי