newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

המניפולציה הפוליטית שמאחורי הרגש המזרחי של מירי רגב

שרת התרבות התרגשה עמוקות מהצפייה בסרט "סאלח פה זה ארץ ישראל". אפשר להאמין לרגש שלה, אבל מה שהיא מסרבת להבין הוא שכעת, היא עצמה הממסד שהסרט מבקר

מאת:

אני רואה לא מעט חברות וחברים מזרחים שמשתפים בהתרגשות את הנאום של מירי רגב בכנס שדרות, בעקבות הצפייה ב"סאלח פה זה ארץ ישראל". אני מבינה אותם. יש משהו בנאום הזה שיוצא אותנטי מאד, לא נאום "מירי כפיים", היא משתנקת בכאב אמיתי כשהיא מדברת על הדור של ההורים שלה, על העוול שנעשה להם, על התמימות והמחיר הנוראי שלה. קל להתחבר אליה רגשית ברגע הזה. ובכל זאת, צריך לומר כמה דברים גם על תוכן הדברים וגם על הקונטקסט שלהם, והדברים קשורים כמובן.

העובדה שלרגב יש חיבור רגשי לסוגייה המזרחית לא אומר שהשימוש שהיא עושה בה איננו מחושב מאוד פוליטית, והוא תמיד כזה. אם הסרט של דוד דרעי מבקש לחשוף את שורשי הדיכוי המזרחי בראשית שנותיה של המדינה כדי לספק את הכלים לדיון ביקורתי על המצב המזרחי כיום, הרי שרגב שייכת לממסד שעלה לשלטון לא מעט על גב הטינה לאותן אליטות קולטות, אבל עשה מעט מאוד, אם בכלל, כדי לתקן את העוולות. זה כולל את רגב עצמה. יותר משהסרט של דרעי עוסק בפרסונות, הוא עוסק במנגנון. בממסד. רגב היא כיום חלק מאותו הממסד בדיוק, ולכן גם לא לגמרי ברור מי מושא הביקורת שלה, למי היא מפנה את דבריה ומיהו זה שאמור לפעול כיום לתיקון העוול. האם צריך לשלות את בן גוריון (אותו אגב רגב מעריצה לחלוטין) מקברו כדי שיתן דין וחשבון על פשעי מפא"י, או שאחרי עשרות שנים של שלטון ימין שרגב היא חלק ממנו אפשר כבר לדבר על כתובת ממסדית אחרת לטענות? שהרי גם זאת מניפולציה פוליטית: לדבר כביכול מעמדה אופוזיציונרית, כשאת יושבת בלב לבו של הממסד.

> כך מצליחה מירי רגב לתעתע בכולם

מזרחיות היא הרבה יותר מרק עוני ודיכוי

נוח לרגב למקד את הדיון בסוגיה המזרחית שוב ושוב באבות הרוחניים של "השמאל האשכנזי" שנואי נפשה. אבל היא אישה רבת כוח במפלגה אנטי-חברתית מובהקת, שקצה הקרחון של החיבור שלה והעומד בראשה לבעלי הון על חשבון האינטרס הציבורי נחשף כעת, וזה כנראה באמת רק קצה הקרחון. רגב גם לא מחזיקה ברקורד הצבעה חברתית, בלשון המעטה, ובעניין התרבות המזרחית היא דיברה הרבה יותר משעשתה.

וצריך לומר עוד משהו על החיבור בין הסוגיה המזרחית לסוגיה המעמדית: זאת רדוקציה מסוכנת ומניפולטיבית של השיח המזרחי. מזרחיות איננה רק עוני, פריפריה ודיכוי כלכלי. מזרחיות היא אופציה פוליטית. רגב מרבה לדבר בנאום הזה על החום המזרחי, על ריח הבישולים, על התמימות. זאת רומנטיזציה ילדותית, ובעיקר מחיקה של המזרחיות כאופציה פוליטית המאתגרת את האתוס שהיא מבקרת בנאום שלה, זה שהדיר את המזרחים מראשיתו.

היא מוחקת לא רק את המרד האמיץ של ואדי סאליב שחלק מדרישותיו באופן האינטואיטיבי ביותר היה ביטול המשטר הצבאי מעל האזרחים הערבים, ואת הפנתרים השחורים ושיתוף הפעולה שלהם עם מצפן, אלא גם את ראובן אברג'יל ושולה קשת וסמי מיכאל וסמיר נקאש ותפיסה מזרחית שלמה שמבינה את הפרוייקט המזרחי במובן רחב בהרבה מריח בישולים וחום ותמימות, כאופציה תרבותית ופוליטית ששואפת לחבר את ישראל למרחב שבתוכו היא מתקיימת. הפרוייקט של רגב, כמובן, הוא ההיפך הגמור במובן הזה.

לכן, כשרגב מדברת על הצורך "לדבר על העובדות", כשהיא רוצה שהילדים והנכדים שלה יכירו "את הסיפור האמיתי", כשהיא מבכה את מחיקת השפה של הוריה ובאותה נשימה מצביעה בעד שלילת המעמד של הערבית כשפה רשמית, אני יודעת שהיא רוצה שהילדים שלה יכירו אמת חלקית מאוד, מאולפת מאוד. חשיפת האמת על שורשי הדיכוי המזרחי – וכל האופנים שבהם הוא נמשך עד היום – היא חשובה מאוד, והלוואי שיותר אנשים מהמחנה שלנו היו מבינים את זה. אבל לא רגב היא זו שתהיה בשבילי נושאת הדגל של השיח הזה, גם אם היא נושאת נאום חזק שבאמת באופן נדיר הצליח לרגש אפילו אותי.

> למה ישראל גזלה מעיין מתושבי וולאג'ה? פשוט כי היא יכולה

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
המשורר האיראני נימא ניכנאם

המשורר האיראני נימא ניכנאם

"רציתי להכיר לקוראים באיראן שירה ישראלית עכשווית"

בתחילת החודש יצא לאור באיראן, בהוצאת ספרים רשמית, ספר של המשוררת הישראלית ללי ציפי מיכאלי. המתרגם הוא משורר איראני ממשפחה יהודית, שמתגורר כיום בדנמרק. הוא לא רואה בתרגום אקט פוליטי, אלא תרבותי בלבד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf