המלכה מתה, אבל הקולוניה חיה ובועטת

בישראל אוהבים לחשוב על המנדט הבריטי בתור היסטוריה, ועל שליטתו של מלך אנגליה כאירוע חולף, טרום הקמת המדינה. יהודים שמחזיקים בדעות ליברליות מתבדחים לעתים כי הם מייחלים "שיוחזר המנדט הבריטי", כאילו שבתקופת שלטונם של הבריטים בפלשתינה-ארץ ישראל נוצרו התשתיות היעילות של ישראל – רכבות, מפות, סטטיסטיקה, חשמל, מחצבים, דיכוי שביתות עובדים וחקירות בעינויים – ומאז הכל רק מידרדר.

בדיחה או לא, הקולוניאליזם הבריטי אינו מורשת או נחלת העבר במרחב של ישראל-פלסטין. זהו אחד המרחבים האחרונים בעולם שבו המנגנונים הביורוקרטיים, המשפטיים והפוליטיים עדיין פועלים ישירות על בסיס העקרונות המארגנים של הקולוניאליזם הזה.

אחד ממאפייני הקולוניאליזם הזה הוא השילוב של היררכיה גזעית ואלימות קשה כלפי נתינים שאינם אירופאים עם עיסוק כמעט אובססיבי בלגיטימציה פוליטית ונורמטיביות משפטית. אפשר לקרוא לזה אובססיה ל"שלטון החוק".

מאז ימי חברת הודו המזרחית – שהיתה הראשונה להשתמש בחקיקת חירום כדי לקבוע עונש מוות וגירוש – המשמעות של האובססיה הזאת היתה שכל עוד יש מראית עין של פרוצדורה, או "חידוד נהלים" בעגה המקומית, ניתן להצדיק כל אלימות כלפי אוכלוסייה נתינה, בתירוץ של "סיכון ביטחוני".

הטשטוש בין "סיכון ביטחוני" לסיכון פוליטי התרחש בניסיונות הכושלים של השלטון הקולוניאלי להצדיק את היד הקשה שבה נקט נגד הילידים ה"עוינים".

בשנים האחרונות, היסטוריונים של האימפריה הבריטית מכל צבעי הקשת הפוליטית מבינים שקולוניאליזם וליברליזם, כולל חשיבות "שלטון החוק" כערך עליון, אינם ניתנים להפרדה. אך בעוד שבעולם מנסים להיפטר מהמורשת הקולוניאלית ולחשוב על דה קולוניזציה של הפוליטיקה, החברה, ואפילו הכלכלה, כאן מתעלמים מכך שהקולוניאליזם הבריטי נותר כצורת חשיבה עיקרית, שממשיכה לעצב את חייהם של אזרחים, תושבים ונתינים במרחב של ישראל-פלסטין.

הבריטים בקולוניות הבינו די מהר שאינם יכולים להחזיק בשליטה על עמים נתינים באמצעות כוח הזרוע בלבד, ולכן אימצו שיטות ניהול אוכלוסייה מתקדמות, כולל סיווג של אוכלוסיות שונות וקביעה איזו אוכלוסייה היא סיכון ביטחוני. זהו העקרון המארגן הראשון של הביורוקרטיה הקולוניאלית: הפרדה שיטתית בין אוכלוסיות, ואז יצירה של פרקטיקות שלטוניות נפרדות עבור כל אוכלוסייה.

כלי מרכזי נוסף שבו השתמשו הבריטים היה הגבלות תנועה: הכרזה על שטח צבאי סגור; מעצרים מנהליים; מניעת יציאה מהקולוניה או מנפה אחת לאחרת; ומשטרי היתרים, שמנעו, הגבילו והאטו תנועה של אוכלוסייה. מערכות המעקב שלהם הפכו לא רק שוטרים וחיילים למקורות שליטה ומודיעין, אלא גם מורים, פקידי דואר וצוותים רפואיים.

כשמסתכלים על הרשות המבצעת בישראל כיום, אפשר לזהות כמה מהעקרונות המארגנים של הביורוקרטיה הבריטית בקולוניות. הם באים לידי ביטוי ביתר שאת בהתיישבות העובדת ובהתנחלויות. הראשון הוא ההיררכיה הגזעית: בהתחלה בין אירופאים לילידים, ובהמשך בתוך הקבוצות על פי מידת "התרבות" שלהם.

העיקרון השני הוא גמישות ניהולית, כלומר ניהול על ידי הפקידים בשטח ולא על ידי חוקי הפרלמנט. השלישי הוא סודיות. הרביעי – פרסונליות: זהותו של אדם קובעת את החוק או את הפרקטיקה שתופעל עליו, ההיפך הגמור משוויון בפני החוק. החמישי הוא יצירת חריגים: צורת השליטה מתבססת בפועל על אוסף של חריגים, שמשתנים ללא הרף באופן שגרתי, הפוך מתכנון לטווח ארוך.

מהמנדט ועד להחלטה על ששת הארגונים

בישראל חושבים על היחסים עם הקולוניאליזם הבריטי בשני אופנים. הראשון הוא דרך הפריזמה של השנתיים האחרונות של המנדט הבריטי, שבהן שלושת הארגונים היהודיים הכריזו על מאבק צבאי בשלטון הבריטי, וזה כינה את המאבק "טרור".

האופן השני הוא דרך אחד הכלים המרכזיים של הרשות המבצעת בישראל – חקיקת חירום. נוטים לשכוח שגם הבניית היחסים בין יהודים לפלסטינים כיחסים של היררכיה גזעית, וגם תוכנית החלוקה, נולדו מתוך רצון אימפריאלי לנהל את הסכסוך תוך כדי המשך השליטה וההשפעה.

אין ספק שתקנות ההגנה (שעת חירום) הן הלב הפועם של המשטר בישראל. ואין ספק גם שביטולן הוא צעד חיוני בדרך לכינונו של משטר דמוקרטי. בפועל, תקנות ההגנה עיצבו את הממשל הצבאי על הפלסטינים בין 1949 ל-1966, ואת האזרחות של פלסטינים בישראל.

גם התשתית הארגונית של הכיבוש של 1967 מבוססת על תקנות ההגנה – שחתכו מהן את המילים "הוד מלכותו" והדביקו במקומן את הביטוי "המפקד הצבאי של האזור" כבר ב-1963, כהכנה של הפרקליט הצבאי הראשי דאז, מאיר שמגר, לכיבוש הגדה המערבית.

חוק המאבק בטרור הפך את הכלים המשפטיים הקולוניאליים, שהיו בשימוש 80 שנה, לחקיקה ישראלית ראשית. הגיון קולוניאלי – שהופך סיכון פוליטי לסיכון ביטחוני – הניע את ההחלטה של שר הביטחון, בני גנץ, להכריז על שישה ארגוני זכויות אדם וקהילה ופלסטינים כארגוני טרור.

פניה של מלכת אנגליה המנוחה אינן ניבטות רק מתוך חקיקת החירום. ניתן לראות אותן גם במשטר שרוב העיסוק שלו הוא בהפרדת אוכלוסייה, ובפרקטיקות שונות עבור אוכלוסיות שונות, במרחב אחד, שעליו שולטת ממשלה אחת, ללא גבולות קבועים של ריבונות.

יעל ברדה היא חברת סגל במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית וחוקרת אורחת בבית הספר קנדי לממשל באוניברסיטת הרוורד. מחברת הספרים הביורוקרטיה של הכיבוש ו-Living Emergency: Israel’s permit regime in the Occupied West Bank