המכון לאסטרטגיה ציונית תומך בהשארת מבקשי המקלט בארץ

לא כל יום אני מוצא את עצמי מסכים עם אנשי המכון לאסטרטגיה ציונית, מכון שהוקם על ידי ישראל הראל, שהיו"ר הנוכחי שלו הוא יועז הנדל, ובין עמיתיו בהווה ובעבר נמנים משה יעלון, משה ארנס, נתן שרנסקי וישראל אומן.

לכן די הופתעתי לגלות שאני מסכים כמעט עם כל נייר העמדה שפרסמו במכון לפני כחודש, ושלא ממש משך תשומת לב ציבורית (המסמך המלא כאן בפורמט PDF). מפתיע למדי, ומשמח, שמסמך של מכון שכל כך מזוהה עם הימין מכיר לא רק בכך שלא ניתן לגרש את מבקשי המקלט מסודאן ומאריתריאה, אלא גם בכך שיש לדאוג לרווחתם כשהם נמצאים בארץ, לצד פיזור גיאוגרפי של מבקשי המקלט ושיקום של דרום תל אביב. [עדכון-תיקון, 29.8: בתגובה לפרסום הפוסט הזה ראו אנשי המכון לנכון להבהיר שמדובר בעמדה שמייצגת רק את כותב המסמך ולא את המכון כולו].

כותב המסמך – ניר עמרן, דוקטורנט במחלקה ליישוב סכסוכים באוניברסיטת בר אילן – מפרט באריכות את ההיסטוריה של אמנת הפליטים, ומתייחס לחוסר הרלוונטיות שלה לעידן הנוכחי. לצד זה הוא מזכיר שאת תושבי סודאן שהגיעו לישראל לא ניתן לגרש שכן לישראל אין יחסים דיפלומטיים עם סודאן (אך פחות מפרט על המצב הנורא בארצם שהוביל אותם לכאן), וכן שהאו"ם פרש הגנה קבוצתית על מבקשי המקלט מאריתריאה, אותה הוא מגדיר "ארץ אוכלת יושביה", מה שמונע את גם את גירושם של אלה. יחד, הסודאנים והאריתראים מהווים את הרוב הגדול מבין 65 אלף מבקשי המקלט שהגיעו לארץ עד השלמת בניית הגדר עם מצרים ב-2012.

בסוף המסמך מפרט עמרן את מה שלדעתו מתחייב כתוצאה ממצב זה, בניסיון לשמור הן על אופייה היהודי של המדינה, הן על שלומם ובטחונם של תושבי דרום תל אביב, והן על זכויותיהם של מבקשי המקלט ומעמדה של ישראל בעולם.

> לשרוד את הנורא מכל ואז להיענש על זה

הפגנת מבקשי מקלט בתל אביב בשנה האחרונה (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

הכלים שהוא מציע מבוססים על ההנחה שרוב מבקשי המקלט נשארים בארץ, ולכן יש להסיר מעליהם את המגבלות שאוסרות עליהם לעבוד כחוק, לשקול הגבלת ייבוא מהגרי עבודה אחרים ולקלוט את מבקשי המקלט לענפים שבהם דרושות ידיים עובדות, ולהעניק לכל מבקש מקלט סל סיוע שכולל שירותי רפואה, רווחה וחינוך. עוד קובע מסמך המכון לאסטרטגיה ציונית שאת החולים ומי שאינם מסוגלים לעבוד אפשר לשכן במחנות פליטים בתנאים טובים ולדאוג לשיקומם שם.

לצד צעדים אלה מדגיש הכותב כי חובה על המדינה להקל על המצוקה של תושבי דרום תל אביב, שנגרמת מריכוז חלק גדול מאוד ממבקשי המקלט באזור זה מבלי היערכות מתאימה של תשתיות. עמרן מציע מדיניות שתעודד פיזור של מבקשי המקלט במקומות עבודה ומגורים ברחבי הארץ, וכן השקעה משמעותית בתשתיות ובשירותי הביטחון עבור תושבי נווה שאנן והשכונות הקרובות.

עוד קובע המסמך שעזיבה מרצון של מבקשי מקלט חייבת להיות למדינות שבהן באמת יזכו לחוף מבטחים (ולא לגירוש למדינות המוצא שלהם, כפי שקרה כמה וכמה פעמים בגירושים קודמים), ושעל ישראל לקדם פעילות במישור הבינלאומי כדי לעודד "צדק חלוקתי" בין מדינות העולם לטיפול במבקשי מקלט ובפליטים.

דבר אחד שהוא לא מציין, בהקשר הבינלאומי, הוא הצורך של הקהילה הבינלאומית לזהות את הגורמים להיווצרות התופעות שגורמות לאנשים לברוח מארצותיהם בהמוניהם – בין אם מדובר במשטרי דיכוי שסוחרים עם המערב (כולל ישראל) ובין אם מדובר בעוני, צמא ורעב.

מכל מקום, האג'נדה של המכון לאסטרטגיה ציונית כפי שעולה מהמסמך הזה לדעתי יכולה להיות מוסכמת בקלות על כל הכוחות המעורבים בסוגיית מבקשי המקלט – הן מבקשי המקלט עצמם, הן תושבי דרום תל אביב (שעיקר הקמפיין שלהם תמיד התמקד בצורך בביטחון ובמשאבים ובתשתיות, לצד דרישה לפיזור מבקשי המקלט), והן כל הגורמים הפוליטיים שפועלים בנושא. זוהי פחות או יותר האג'נדה שגם כוחות שמאל כמו עיר לכולנו מקדמים מזה זמן רב, וטוב לראות שגם ימנים כמו אנשי המכון יכולים להצטרף אליה.