לא עדתית ולא כלכלית: המחאה בעיראק היא קודם כל לאומית

המחאה בעיראק לא יוצאת נגד "הסדר הניאו-ליברלי", משום שזה מעולם לא הגיע למדינה. מה שמאפיין אותה הוא ההתנגדות למעורבות האיראנית, מיאוס בפוליטיקה העדתית, ולאומיות עיראקית המבוססת על סולידריות

מאת:
השאירו תגובה
א א א

מתחילת אוקטובר 2019 נערכות בעיראק הפגנות סוערות שמרכזן בבגדאד. עד כה נהרגו למעלה מארבע מאות עיראקים במחאה. ב-29 בנובמבר הודיע ראש ממשלת עיראק, עאדל עבד אלמהדי, על התפטרותו, אולם צעד זה לא תרם להרגעת המצב. אני מבקש לעמוד עמוד על שתי פרשנויות שגויות של התופעה ולהציע פרשנות פוליטית, חברתית ואידאולוגית שונה.

במאמר שפורסם ב"דה מארקר", אפרים דוידי רואה בהפגנות חלק ממחאה עולמית נגד "הסדר הנאו ליברלי". ההתיחסות להפגנות מבוליביה ועד עיראק כנובעות מגורם עיקרי אחד, מעלימה את הייחודיות של כל אחת מהמחאות. היא גם מתעלמת מסנטימנט עמוק אשר מניע אנשים לצאת מבתיהם ולעתים לסכן את חייהם.

עיראק לא חוותה, לצערה, את ה"סדר הנאו ליברלי" בכדי שתוכל למחות נגדו. המגזר הפרטי מצומצם, המגזר הציבורי עצום ורחוק מיעילות. שירותים בסיסיים כגון חשמל אינם מסופקים לצרכן במשך כל היממה. הכלכלה מוכפפת לצרכי המדינה השכנה איראן והאליטה הפוליטית מנותקת מהעם ומושחתת.

עימות הישיר בין המפגינים ל"מדינה העמוקה" של נתמכי איראן. מפגינים בכיכר תחריר בבגדאד, 25 באוקטובר 2019 (ויקיפדיה CC-BY-SA-4.0)

עימות הישיר בין המפגינים ל"מדינה העמוקה" של נתמכי איראן. מפגינים בכיכר תחריר בבגדאד, 25 באוקטובר 2019 (ויקיפדיה CC-BY-SA-4.0)

איראן על כוונת המפגינים

עיראק היא יצרנית נפט גדולה. הידיעה שההכנסות הפטרו-דולריות מובטחות, פעלה במשך עשורים רבים למנוע התפתחות משק כלכלי יעיל ו"נאו ליברלי". המפגינים אינם מוחים נגד ה"קפיטליזם" או מדברים בשבחה של מערכת מנוגדת ל"נאו ליברליזם". יש להניח כי מערכת קפיטליסטית נקייה משחיתות, המבוססת על יוזמה חופשית ועצמאות מדינית אמיתית, הייתה מטיבה עם המשק העיראקי.

בכמה ממאמריו של צבי בראל ב"הארץ", וכן אצל כותבים אחרים, מועלית הטענה כי ההפגנות הן מחאה נגד הממשלה והשחיתות הרבה. המפגינים, כך נטען, דורשים ממשלה של טכנוקרטים במקום הממשלה הנוכחית. מה לעשות שממשלת עבד אלמהדי, שהרכבתה הושלמה רק בספטמבר 2019 (!!), היא ממשלת טכנוקרטים ממש לפי ההגדרה בספר. כל אחד משריה הוא קודם כל מומחה בתחומו ולרובם אין מעמד פוליטי. לעתים מובלעת ולעתים נאמרת במאמריו של בראל הטענה כי מאחר שזו מחאה פנים עיראקית, היא איננה מופנית נגד איראן. והנה, ראש הממשלה מתפטר וההפגנות אינן פוסקות. קונסוליות איראניות בעיראק, לעומת זאת, משיכות לבעור.

לדעתי, נכון יותר לראות את ההפגנות כתופעה חברתית, פוליטית ואידאולוגית בתוך ניתוח המתבסס על עקרונות ה"נגד" שלהן והסנטימנט העמוק שהוא ה"בעד". הגדרה זאת יוצרת זהות להפגנות ולמפגינים, רובם צעירים בשנות העשרים לחייהם.

המפגינים יוצאים בעיקר נגד איראן. לאחר הדחת חיידר אל-עבאדי, ראש הממשלה המכהן שהיה המועמד המוביל להיות ראש ממשלה בשנת 2018, ומינוי עבד אלמהדי תחתיו, נשארה איראן הפטרונית הכמעט יחידה של השלטון בעיראק. הסנטימנט האנטי איראני בא לידי ביטוי בעבר ובמיוחד בהפגנות בצרה בקיץ 2018, בהן גם הוצתה הקונסוליה האיראנית בעיר. איראן נתפסת, בצדק רב, כמקור לשחיתות ולחוליים הרבים של המערכת העיראקית. משטרה פועל לדיכוי ההפגנות. חשוב מזה, איראן היא מקור המימון , ההנחיה וההשראה לכל אותם גורמים המהווים את ה"מדינה העמוקה" בעיראק: מיליציות שיעיות, שרותי ביטחון, פוליטיקאים בולטים ואנשי דת מעורבים בפוליטיקה. רבים בהפגנות רואים באיראן מדינה כובשת.

לאחר הכיבוש האמריקני ב-2003 אמצה עיראק מערכת פוליטית המבוססת על הדמוקרטיה הקונצנזוסיאלית: ראש הממשלה הוא לכאורה במרכז המערכת, והממשלה מבוססת על תמיכת רוב בפרלמנט נבחר. הבחירות נערכות פעם בארבע שנים. בחירות 2018 הובילו למשבר פוליטי שהסתיים בעסקה בין שני הגושים השיעים ובמינויו של עאדל עבד אלמהדי, שלא התמודד כלל בבחירות, לראש ממשלה. המשבר והעסקה העמיקו את תחושת המיאוס בציבור מהפוליטיקאים ומהדמוקרטיה הקונצזוסיאלית. אם יש בהפגנות בעיראק היבט גלובאלי חשוב , זהו המיאוס מהדמוקרטיה במודל הזה.

האליטה הפוליטית השולטת בעיראק מאז 2003 התבססה על אנשי האופוזיציה הגולה לסדאם חוסיין. כל ראשי הממשלה של עיראק משנת 2003 ועד היום הם אישים שחזרו למדינה לאחר גלות בת כמה עשורים במערב או באיראן. גם אם נצחו בבחירות כלליות, עובדה זאת הפכה אותם למרוחקים מהעם. המחאה היא גם מחאת העיראקים שנשארו בעיראק נגד הגולים החוזרים.

האליטה הפוליטית, בעידוד אמריקני ואיראני, חלקה את תפקידי השלטון לפי מפתח אתני ועדתי המכונה "מחאססה". הם הניחו כי הפתרון לבעיות השלטון בעיראק טמון בחלוקת תפקידים לכל מרכיבי האוכלוסיה, בדגש על שלושת המרכיבים החשובים: שיעים, סונים וכורדים. תפקידים בצמרת ומשרדי ממשלה הוקצו למרכיבים השונים, כאשר ההשתייכות העדתית והאתנית הייתה גורם מכריע בבחירת אדם לתפקיד. היו שהתייחסו לכך כאל "ביזנס אתנו-עדתי". הדעה הרווחת היא ששיטה זאת הובילה למינויים של אנשים לא ראויים ועודדה שחיתות. המפגינים מאוחדים בקריאה לבטלה.

עאדל עבד אלמהדי ונשיא איראן, חסן רוחאני

עאדל עבד אלמהדי ונשיא איראן, חסן רוחאני

להחזיר את עיראק לאזרחיה

המכנה המשותף האידאולוגי לרוב המפלגות בציבור העיראקי היה האסלאם הפוליטי במופעיו השיעי והסוני. השיעים אמנם דחו בדרך כלל את הדגם של ה"רפובליקה האסלאמית" בעיצוב מערכות הממשל, אולם ייחסו חשיבות לאסלאם במישור הפוליטי והציבורי או לחגים העדתיים-דתיים כמעצבי זהות חשובים. בזכותם, הפך הממסד הדתי השיעי, ה"מרג'עיה", לגורם מנחה חשוב בפוליטיקה. המפגינים, שאינם חילוניים במובן המערבי של המילה, מאסו באסלאם הפוליטי של המפלגות. הם רואים באסלאם, או בכל אמונה דתית אחרת, עניין אישי שלא אמור להיות קרדום לחפור בו. הם אינם מייחסים חשיבות רבה להגנה על חופש הפולחן השיעי למשל, אחד ההישגים הבולטים של המערכת הפוליטית לאחר 2003. הם בזים לאדיקות הדתית של אנשי השלטון. ביקורת רבה נמתחת  אפילו על מעמדה המוסרי של ה"מרג'עיה".

הסנטימנט העמוק שעומד מאחורי ההפגנות היא הלאומיות העיראקית המקומית. אפשר לקרוא לה פטריוטיזם (וטנייה). תחושה זאת נובעת מהרצון להשיב את הבעלות על המולדת. זו המשמעות האמיתית של סיסמת ההפגנות "רוצים מולדת" (نريد وطن), אשר נכון יותר לתרגם כ"רוצים להשיב את המולדת". המולדת נגנבה מה"עם" (שעב) על ידי איראן והפוליטיקאים עושי דברה. ה"עם" רוצה להשיב את השליטה עליה. כסנטימנט, תביעה זאת איננה באה לידי ביטוי בדרישות הפורמליות של המפגינים, אולם היא חשובה לאין שיעור מאותן דרישות.

כאשר המערכת המפלגתית, כמו בעיראק, איננה מבוססת על יסודות מוצקים כגון חוק מפלגות, היא מייצרת שחיתות שרק מגדילה את הפער בין המשטר לאוכלוסיה. בנקודת הזמן שקדמה לפרוץ ההפגנות שררה עוינות קשה בין האוכלוסיה למערכת השלטונית. ברוחו של לינקולן, העיראקים רוצים "שלטון של העם ולמען העם"

המפגינים דורשים עצמאות לעיראק. מאז 2003 עיראק לא באמת עצמאית. היא נכבשה על-ידי ארה"ב שגם עיצבה, במידה רבה, את המערכת הפוליטית שלה ונשלטת היום על-ידי איראן. הפוליטיקאים העיראקים מקבלים מימון מאיראן, סעודיה, מדינות המפרץ ותורכיה וכל אחת ממדינות אלה משתמשת בהם לקידום ענייניה. על אדמת עיראק מוצבים כוחות איראניים, תורכיים וכמובן אמריקנים. בעל הבית האמיתי הוא הגנרל האיראני קאסם סולימני, מפקד "גיס אלקודס" של משמרות המהפכה. "עיראק לעיראקים" היא, בהקשר הנוכחי, בעיקר קריאת תגר לחסידי הסולידריות השיעית חוצת הגבולות.

הלאומיות העיראקית בהפגנות היא על-עדתית. הרוב הגדול של המפגינים הם שיעים אשר מתקוממים נגד ממשלה בהגמוניה שיעית. השיח הדומיננטי מזמין ומעודד השתתפות של עיראקים מעדות אחרות בהפגנות. העדות האחרות, בעיראק הערבית, מגלות אהדה רבה למפגינים. בנקודה זאת בולטת השפעת השיח האינטלקטואלי שהתפתח בעיראק אחרי 2003: שיח השואף ליצור לאומיות עיראקית פלורליסטית ומכילה. שיח המתגאה בהיותה של עיראק מדינה פלורליסטית ויוצא נגד האסלאם הפוליטי וניסיונותיו להאחיד את האוכלוסיה. רבים מהמפגינים ספגו את השיח הזה ממרציהם באוניברסיטאות ומבטאים אותו, לצד אותם מרצים, בהפגנות.

החזון הפוליטי של המפגינים גם הוא חלק מתפיסת הלאומיות שלהם. הם דורשים שהמערכת הפוליטית החדשה תהיה קרובה יותר לעם, שקופה יותר, נקייה הרבה יותר. זו אחת מבעיות היסוד של דמוקרטיה קונצנזוסיאלית: היא הופכת בקלות לריטואל בחירות פעם בארבע שנים. נבחרי העם מתנתקים מבוחריהם מיד לאחר הבחירות ומתנהלים  על פי הגיון משלהם. כאשר המערכת המפלגתית, כמו בעיראק, איננה מבוססת על יסודות מוצקים כגון חוק מפלגות, היא מייצרת שחיתות שרק מגדילה את הפער בין המשטר לאוכלוסיה. בנקודת הזמן שקדמה לפרוץ ההפגנות שררה עוינות קשה בין האוכלוסיה למערכת השלטונית. ברוחו של לינקולן, העיראקים רוצים "שלטון של העם ולמען העם".

הסדנא היוצרת של הלאומיות הזאת היא כיכר תחריר בבגדאד. המפגן בכיכר, בשלל תצורותיו, מהווה ונתפס כביטוי לקהילה לאומית המבוססת על סולידריות. באמצעותו, העיראקים חוזרים להאמין ביכולתם להוות קהילה לאומית בת קיימא. נמצאים שם פשוטי העם, סטודנטים, אינטלקטואלים, צעירים ומבוגרים, גברים, נשים. לכל אחד יש תפקיד וכולם שם למען מטרה ורעיון. התקשורת החברתית מתעדת את הכל. הכיכר מייצרת גיבורים וסמלים חזקים: השהידים, התוק תוק, בניין ה"מסעדה התורכית" ועוד.

המאבק בעיראק עדיין רחוק מהכרעה. התפטרות ראש הממשלה מבליטה את העימות הישיר בין המפגינים ל"מדינה העמוקה" של נתמכי איראן. אם ינצח המחנה השני, עיראק תתרחק מחלום העצמאות הלאומית ותהפוך לגרורה איראנית. כך או כך, ההפגנות מוכיחות את קיומם של שני "פילים בחדר": עם עיראקי ורגש לאומי הפועל כגורם מחולל.

ד"ר רונן זיידל, חוקר עיראק במרכז דיין, אוניברסיטת ת"א.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
מארק צוקרברג (צילום: Friesehamburg, ויקימדיה CC BY-SA 4.0)

מארק צוקרברג (צילום: Friesehamburg, ויקימדיה CC BY-SA 4.0)

הגברים בוכים בפייסבוק, וצוקרברג מתגייס להגנתם

בעוד נשים נלחמות על זכותן לחיים ולהגנה מאלימות מינית, גברים נאלצים להילחם על זכותם לא להיעלב. זהו מאבק עיקש, שכולל שעות של לחיצה על "דווח על תגובה זאת". מרגש לראות שבהנהלת הרשת החברתית השכילו לזהות את האוכלוסייה שהכי זקוקה להגנה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf