המוות שאחרי המוות

אלפי הלכודים בין שכבות הבטון הפכו כבר מזמן לשלדים הממתינים לחילוצם ולהבאתם לקבורה. הלוויה המונית של שרידי אדם שנמצאו בחורבות בנייני מגורים בעיר עזה, אוגוסט 2026 (צילום: פתחי איברהים / פלאש90)

חודש לאחר תחילת ההשמדה בעזה כתב המשורר המצרי מוסטפא אבראהים:

"איך אישן עמוק ואניח אטמים באוזניי? / והמשפחה הקבורה בביתה ואסור לאף אחד לגשת לגאול אותה. / כאילו שהאדמה מעליה אינה חלק מכדור הארץ."

הזמר אמיר עיד מדקלם את המילים על רקע המוזיקה של ההרכב "קאירוקי" וקורא לעולם להביט בנעשה. בשורה השנייה מופיע לכאורה פרדוקס: המשפחה כבר קבורה תחת הריסות ביתה ואין את מי להציל, ובכל זאת המשורר מבקש לגאול אותה.

אך הוצאת הגופות, כפי שכתבנו כאן לפני שנה, היא כשלעצמה הצלה. איש אינו יודע מה יהא על האלפים שנקברו תחת בתיהם מעבר לרצועת האימים שנקראת הקו הצהוב. לעומת זאת, מי ששפר עליהם גורלם ונותרו בצידו הנגיש של הקו הצהוב – קרוביהם יכולים לפחות להתקרב לעיי החורבות ולהתפלל לעילוי נשמתם או לבקרם. המוות והחשש לגורל הגוף אחרי המוות נוכחים במילים של משוררים עזתים ובשירים שנכתבו על-אודות עזה: הגסיסה האיטית תחת חורבות הבית, הקבורה תחת ההריסות, הפחד להפוך לגופה בלתי מזוהה. משוררים מותירים על גופם ועל גופי ילדיהם סימנים שיעמדו בפני ריקבון, ומייחלים להיקבר בפנים גלויות.

>>כשלמתים אין קבר זה כאילו לא חיו כאן מעולם

לפני שנה, כשכתבנו כאן על הקברים, התבוננו בדחפורים שמשטחים בניינים ותהינו מי קבורים בין גושי הבטון. היום אנחנו חוזרים למתים, צופים במסעות הלוויה שבהם נקברים בשבועות האחרונים עשרות שלדים וחלקי שלדים שחולצו מבין ההריסות, ומנסים להבין למה דווקא עכשיו ומה הדבר מלמד על התהליכים שעוברת החברה העזתית.

בחודש שעבר קרס בניין בן שבע קומות. כך, באחד הימים, בגלילה אגבית ולא בכותרת ראשית, קראנו על קומות על גבי קומות וביניהן עשרות לכודים והרוגים. גם הרחק מהלחימה הפעילה, ההפגזות האינטנסיביות ערערו את יציבותם של אלפי בניינים שעשרות אלפים חיים בהם. באותו שבוע חל גם יום הזיכרון לפיגועי 11 בספטמבר – רבי קומות ואנשים הדחוסים בקומות; רבי קומות שהופכים למטרה, ושהריסתם הופכת לסמל. תמונות הראווה מראשית השמדת עזה הציגו טילים שמפילים רבי קומות. אלפי הלכודים בין שכבות הבטון הפכו כבר מזמן לשלדים הממתינים לחילוצם ולהבאתם לקבורה.

בחודש שעבר גם יצאה נשיאת הצלב האדום, מיריאנה ספוליאריץ', בקריאה חריגה לאפשר הכנסת ציוד לחילוץ הגופות שעדיין קבורות תחת ההריסות ולבצע את הבדיקות הפורנזיות ההכרחיות לזיהוין. הציוד והחומרים הנחוצים לכך עודם אסורים להכנסה לעזה באמתלה של "דו-שימושיות". הצלב האדום שותף למאמצים אלה באינספור אתרי מלחמה ואסון בעולם. ניסינו לברר כיצד הם מתנהלים.

חופרים בציפורניים

בצלב האדום עובדים מומחים לפורנזיקה הומניטרית שמייעצים לצוותים באזורי אסון ומלחמה כיצד לחפש ולחלץ את שרידי המתים. בניגוד לפורנזיקה משפטית, שמטרתה להתחקות אחר עקבות הפשע, פורנזיקה הומניטרית מתמקדת בזכותן של משפחות וקהילות לדעת מה עלה בגורל יקיריהן ולהביאם לקבורה. על פי הערכות, כ-8,500 איש עדיין קבורים מתחת להריסות בעזה או שמקום קבורתם לא נודע. במקרים רבים המשפחות חופרות בעצמן ומנסות לאתר את השרידים. זכור היטב הסרטון שבו נראה מחמוד חמאד, משכונת סברה שבעיר עזה, משתמש במסננת בתקווה לאתר בין מה שנותר מביתו את שרידי אשתו, ילדיו ובתו שטרם נולדה.

זמן קצר לאחר הפסקת האש החלו צוותי הצלה לחפור באתרים גדולים יותר כדי לאתר את השרידים. המשימה מאתגרת מכמה בחינות. ראשית, הזמן שחלף מחק סימנים מזהים רבים, וקשה מאוד לזהות את השלדים ללא בדיקות דנ"א, מאגרי צילומי שיניים ומעבדה לביצוע הבדיקות. שנית, חילוץ בעקבות אירועים מרובי נפגעים דורש כלים מכניים שאינם זמינים ברצועה. ברבי קומות החילוץ גם מסוכן בשל חשש מהתמוטטות נוספת והימצאות נפלים בשטח, ולכן נעשה באיטיות ובזהירות. שלישית, השטח המצומצם למחיה מקשה על מציאת מקומות קבורה.

מה יעלה בגורל אלה שכבר חברו לעיסת ההריסות מעבר לקו הצהוב? פלסטינים ליד הריסות ביתם בשכונת תל אל-הווא שבדרום העיר עזה, אוקטובר 2025 (צילום: חליל כחלות / פלאש90)

הזיהוי מסתמך אפוא על ידע הקיים בקהילה ועל מידע הקשרי. בניגוד לשדה קרב, הנעדר קהילה וסימני ציון גיאוגרפיים, בסביבה עירונית ניתן לזהות את המשפחה שנהרגה ולעיתים להבחין בין בניה ובנותיה. לפעמים הם נקברים יחד בקבורה משפחתית. כאשר ידע כזה חסר, למשל כשאדם נהרג בצד הדרך, צוותי החילוץ מתעדים מידע שיאפשר לזהותו בעתיד. בבית קברות לאלמונים שנחנך ברצועה, כל אדם מקבל קבר משלו, אך גם בקבורה קבוצתית מקפידים להפריד בין שרידי הגופות. מקום מציאתם והחפצים או הבגדים המזהים שנמצאו איתם מתועדים, ונלקחות דגימות עצם לזיהוי עתידי. בני משפחה מבקשים מהרשויות עזרה באיתור יקיריהם, אך בעזה עדיין חסרים הציוד והתנאים הנחוצים לביסוס מפעל כזה.

עד שייווצרו התנאים, אם ייווצרו, מנסים בני עזה לחלץ את שרידי קרוביהם באמצעים הדלים שברשותם, לא פעם ממש בציפורניים. צוותים מיוחדים מכינים רשימות של מספר הדירות בכל כניסה בבניינים שאינם עוד ושל הנפשות שגרו בהן. בבוא היום אפשר יהיה להצליב בין פרטי זיהוי השלדים ובין רשימות הדיירים בבניינים שהופצצו. אם תיענה קריאתה של נשיאת הצלב האדום, יתאפשר גם לזהותם באמצעות בדיקות דנ"א.

צוותי ההצלה החלו לעבוד עם ההכרזה על הפסקת האש באתרים שנחשבו בטוחים יחסית, ובהמשך התקדמו לעבר האתרים המורכבים. לכן אנחנו רואים בשבועות האחרונים מסעות הלוויה המוניים של עשרות בני משפחה שנקברים יחדיו. אך מה יעלה בגורל אלה שכבר חברו לעיסת ההריסות מעבר לקו הצהוב? מדובר ביותר ממחצית הרצועה, שטח שבחלקו הגדול היה זרוע בבניינים שאינם עוד. דומה שזו שאלה מיותרת בזמן שמספר המתים מוסיף להאמיר ואין אופק לחיים. מה יש למתים להלין כאשר חייהם של מאות אלפים נראים כהתגשמותו של גיהינום?

ד"ר תאופיק דעאדלה ופרופ' ליאת קוזמא מלמדים בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית