מאחורי פנטזיית "המדינה היהודית" נחבא לאום ישראלי מוכחש
מערכת הבחירות היא הזדמנות להיזכר שבמדינת ישראל יש לאום ישראלי אזרחי. בהדרת הערבים מגיוס ובאפליה רשמית בבעלות על אדמות, הקהילה היהודית הישראלית מעניקה לעצמה זכויות יתר בשם לאום שאינו קיים, ומכחישה את הלאומיות הישראלית הפגומה שקיימת כאן דה פקטו
הבחירות הקרובות הן הזדמנות להיזכר בעובדה שבמדינת ישראל יש לאום ישראלי אזרחי, שקיומו מוכחש. ב-17 בספטמבר ייצאו אזרחי המדינה לבחור את נציגיהם לכנסת, והם יעשו זאת מכוח היותם לאום המדינה – כלומר הבעלים החוקיים של המדינה והריבון עליה.
לאום במשמעותו המודרנית הוא מושג פוליטי שמעביר את הבעלות מהריבון הישן, המלך, אל האזרחים. היסטורית, התפתחות המשטר הדמוקרטי שזורה בהתפתחות זו: גרעין הדמוקרטיה הוא החירות; כדי שתתקיים חירות, דרוש שוויון; וכדי שיהיה שוויון, דרוש שכלל האזרחים יהיו בעלי המדינה באופן שווה. אם אין שוויון בבעלות – גם אין שוויון זכויות, כפי שאין שוויון בין בעלים של נדל"ן, שרשאי לבצע כל דבר עם רכושו, לבין קרוביו או שוכריו.
מהצד השני נהוג לומר כי זוהי "מדינת לאום יהודית". זאת חרף ראיות נוספות, מלבד הבחירות, לקיומו של לאום ישראלי, שעליהן ראוי להתעכב. אפשר למשל להתבונן בעובדה המובנת מאליה, שהרוב המוחץ של היהודים ברחבי העולם אינם אזרחי המדינה. לכאורה הם שייכים ל"לאום היהודי", אבל מכיוון שהם אינם אזרחים הם אינם חלק מלאום המדינה, כלומר אינם בעלי המדינה בפועל (אף שהמדינה מתיימרת להיות "מדינת היהודים"). מתוקף כך, בניגוד לאזרחי ישראל הערבים, הם גם אינם רשאים להצביע בבחירות.
גם החוק הישראלי הוא ביטוי לריבונות אזרחית. כאשר שופט ערבי בישראל מעניש אותי, גזר הדין שלו תקף לגבי בדיוק כמו זה של השופט היהודי. הוא נציג של החוק הישראלי ולפיכך של הריבונות הישראלית, או הלאום הישראלי שאותו הוא מייצג. לעומת זאת, כששופט יהודי בארה"ב מכריע הכרעה משפטית, החלטתו לא חלה עלי כלל, מטבע הדברים, ואינה מתייחסת אל החוק שחל עלי. מה שמבחין ביניהם הוא לא המוצא, אלא הלאום של המדינה שאליה הם שייכים.
אפשר גם להזכיר את קיומו של "ביטוח לאומי". בני הלאום הישראלי הם הזכאים הבלעדיים לקבל את הביטוח שמעניקה להם המדינה ששייכת להם, כולל האזרחים הערבים. אלה מייצגים את הלאום הישראלי אף בספורט, כשהם משחקים בנבחרת ישראל בכדורגל במדי כחול לבן. העובדה היא שכל שנים עשר השערים שכבש השחקן וליד בדיר נספרו לטובת ישראל. ושוב כמו בעולם המשפט, כששחקן יהודי מבקיע גול במדי נבחרת בריטניה, אין זה נרשם לטובתנו (אם כי במצב המקרטע שלנו אנו בוודאי זקוקים לזה).
אבסורד פוליטי – אבל גם יהודי
מבחינות אלו ועוד רבות ישנו כאן לאום ישראלי. אבל בל ניתמם, כי ראיות אחרות מצביעות על ישות פוליטית יהודית. חוק השבות מבחין כאן בין "אזרחים בעלים" – יהודים שנקראים "אזרחים מכוח שבות", ו"אזרחים לא בעלים" – לא יהודים שנקראים "אזרחים מכוח ישיבה".
ליהודים המדינה מעניקה זכויות יתר שהופכות אותם לבעלים בשני תחומים מרכזיים, שמהם הערבים (בעיקר) מודרים: המונופול על הפעלת אלימות, כלומר גיוס לצה"ל, והבעלות על אדמות. לפי החוק הישראלי אין מניעה שהערבים יתגייסו לצבא, אבל על פי תקנה שמתחדשת בכל מועד גיוס הם לא מקבלים זימון לצו ראשון וגם לא מנילה. להוציא את הדרוזים והבדואים, שמצהירים על נאמנות ללאומיות היהודית, הדבר פוגע בזכותם הבסיסית של ערביי הארץ להגן על המדינה ששייכת להם בכוח הזרוע.
שנית, היהודים הם בעלי האדמות ברוב המוחלט של חלקי הארץ. כך קובעים בעיקרו של דבר חוק המקרקעין וחוק נכסי נפקדים. בנוסף, בתקנון קק"ל ישנה אפליה רשמית בהשכרת אדמות לערבים , ובהתאם, מאז קום המדינה קמו מאות יישובים יהודיים ואף לא יישוב ערבי אחד.
אבל נושאי הצבא והאדמות אינם מעידים על "לאום יהודי", אלא לכל היותר על לאום "יהודי-ישראלי". "מדינת לאום יהודית" פירושו שכל היהודים באשר הם, כלומר מכל רחבי הגלובוס, הם בעלי המדינה, תרחיש שהוא כאמור פנטזיה גמורה. זו לעולם לא תהיה "מדינת לאום יהודית", אלא לכל היותר מדינת הלאום של הקהילה היהודית המקומית, זו הישראלית.
אם כן זהו המצב: הקהילה היהודית המקומית מעניקה לעצמה זכויות יתר בשם לאום שאיננו קיים, תוך שהיא מכחישה את הלאומיות הישראלית הפגומה שקיימת כאן דה פקטו. היא גם מספרת לעצמה שהמשטר שלה שוויוני בזמן שהיא עצמה מבדילה, כאמור, בין "בעלים" ל"לא בעלים", ומתעלמת מכך שבעלות כרוכה בזכויות. מכאן שהתפישה הזאת, הנקראת על פי רוב ציונות, היא גם בלתי צודקת בעליל וגם מתבססת על שקר – לא קיים "לאום יהודי", ולעולם גם לא יתקיים.
האם אחרי כל זה יכול להתעורר איזשהו ספק שאין דבר כזה "מדינה יהודית ודמוקרטית"? הדבר יהיה אפשרי רק אם יש דמוקרטיה שאין בה בעלות שווה, מה שכאמור סותר את הרעיון הדמוקרטי. אך האבסורד אינו רק פוליטי, אלא גם יהודי.
שכן ראשית, היהדות הרי מתבטאת באורח חיים, ולכן מדינה לא יכולה להיות יהודית, רק אדם יכול להיות יהודי. שנית, מדינה זה מושג פוליטי והיהדות היא א-פוליטית לחלוטין – לא נמצא בה דיונים פוליטיים על צביון מדיני כלשהו. לכל היותר נמצא בה חלומות באספמיה על הקמת מלכות דוד החדשה, אגדות דתיות שבינן לבין פוליטיקה אין שום קשר. בוודאי שלא נמצא בה ביהדות שום רמז לכך שהיהודים צריכים להיות בעליה של מדינה כלשהי, בוודאי לא כגוף אזרחי, כלומר – לאום. רעיון זה הומצא רק בעידן המודרני.
מכאן שמצדדי הביטוי "מדינה יהודית ודמוקרטית" הולכים נגד היהדות ונגד הדמוקרטיה. כאתאיסט אני אדיש להמשכה או אי המשכה של היהדות כמו גם של דתות עתיקות שנותרו רק בספרי ההיסטוריה, אבל האבסורד הוא שאלה שכן חפצים ב"מדינה יהודית ודמוקרטית", הם אלה שאינם מעוניינים בשום דבר יהודי. דומני שאני מכבד את היהדות יותר מהם, ולו משום שאיני מנסה לעוות אותה.
הבחירות הקרובות במדינת היהודים יהיו שוב סדק שבו הלאום הישראלי יתבטא בגאון. אולי בבחירות הבאות יהיה כדאי לדון במה שחשוב באמת: סוף החלום הציוני ותחילת החלום הישראלי.
יקיר אדלמן הוא פובליציסט שחי בתל אביב
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן