הכחשת ההגמוניה האשכנזית הופכת את המחקר בישראל לבדיחה

בכנס של האגודה ללימודי ישראל (אל"י) חוקרים "מזרחים" עסקו ב"מזרחיות", אבל איש לא עסק ב"אשכנזיות". הסירוב של החוקרים להכיר במציאות יוצר תופעה של אינפנטיליות ואשכנזיות. אינפנטיליות שמתבטאת בשאלה: האם יצחק תשובה אשכנזי

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כמו נושאים רבים וחשובים אחרים בחברה הישראלית, קיומה של האשכנזיות כהגמוניה מוכחש תדיר ומוטל בספק באופן קבוע. כבעבר כן עתה, ההכחשה והספק הללו מופיעים הן בדיון היומיומי והן בדיון האקדמי. בדיוני "פרלמנטים של ימי שישי" וברשתות החברתיות ניתן לשמוע ולקרוא תגובות הכחשה קבועות. בדרך כלל, תגובות אלה מתמצות בשאלה הרטורית: "האם (יצחק) תשובה אשכנזי?"

כידוע, יצחק תשובה נולד בטריפולי שבלוב, אולם מדיניותו הכלכלית עונה לדפוס של קפיטליזם חסר רסן ונצלני, המאפיין את האשכנזיות כפרקטיקה פוליטית-כלכלית וחברתית בישראל. תשובה הוא רע למזרחיות. תשובה רע לשלטון החוק האזרחי-והדמוקרטי. תשובה הוא נגד זכויות אזרח ואדם של אזרחים. תשובה הוא חלק מהאשכנזיוּת כשיטת שלטון.

"האם תשובה אשכנזי?" היא תגובה המבקשת להכחיש את האשכנזיות כהגמוניה. אפשר אולי להבין אותה כשהיא מושמעת ב"פרלמנט של יום שישי", אבל מפתיע ומאכזב לשמוע הכחשות דומות בחוגים אקדמיים. האכזבה נובעת מכך שהמחויבות האינטלקטואלית-דיסציפלינארית של חוגים אלה אמורה להיות דיון היסטורי, פוליטי-כלכלי, חינוכי ותרבותי בדבר קיומן של הגמוניות חברתיות.

העובדה שמזרחי כזה או אחר עלה למעלה לא יכולה לבטל את ההגמוניה האשכנזית. יצחק תשובה (משמאל) עם יוסי מימן (צילום: דוד ועקנין / פלאש 90)

העובדה שמזרחי כזה או אחר עלה למעלה לא יכולה לבטל את ההגמוניה האשכנזית. יצחק תשובה (משמאל) עם יוסי מימן (צילום: דוד ועקנין / פלאש 90)

מציאות הגמונית זו היא פועל יוצא של אי-שוויון מבני, של אי-צדק מערכתי ושל אלימות חברתית. על קיומה של מציאות הגמונית זו בכל התחומים והרבדים שמניתי (כלכלי, שיחני, תקשורתי, תרבותי, אקדמי, חינוכי, משפטי, פוליטי, ועוד) נכתב רבות וקצרה היריעה מלפרט. המחקרים של מרכז "אדוה" הם מקור מחקרי מעולה להיכרות עם מציאות זו, עם מאפייניה ועם התוצאות ההרסניות שהיא מניבה.

אם כך, השאלה "האם תשובה אשכנזי" אינה מעמידה בספק את קיומה ההגמוני של האשכנזיות. שאלה רטורית זו היא למעשה חלק מהארסנל של פוליטיקת ההכחשה. מטרתה היא השתקה חברתית.

אשכנזים עוסקים בנושאים ה"חשובים" באמת

זו בדיוק היתה האכזבה שחוויתי בכנס ה-35 של האגודה ללימודי ישראל (אל"י) שבו השתתפתי ונערך במכללת כנרת בשבוע שבין ה-24 ל-26 ליוני 2019. האגודה מתכנסת בישראל אחת לשנתיים. מקום המפגש נקבע על פי האירגונים האקדמיים המתנדבים לארחו. לכנס השנה הגיעו 523 חוקרים/ת מ-97 ארצות.

כמובן, לא נכחתי בכל המושבים וההרצאות בכנס (סך הכל היו 143 פאנלים בשלושה ימים), ולכן קשה לקבוע דעה מקפת. ולמרות הסתייגות זו, אין אני יכול לומר דברי ברכה או שבח על כנס האגודה בשנה זו. במיוחד במה שנוגע לדיון במזרחיוּת ובאשכנזיוּת כתופעות פוליטיות של אי-שוויון. אפשר לומר בביטחון רב כי הדיון באל"י בנושא של מזרחיות התפתח והתקבע זה מכבר לדרגה של "מצוות אנשים מלומדה". את הטקס הזה עושים באורח מלא. הכנס הזה, כמו כנסים אקדמיים דומים רבים, שילם מס שפתיים אקדמי לנושא המזרחי. המארגנים/ת יכולים לציין ולפתור את שאלת ״המזרחיות״ באמצעות: ״היו כמה פאנלים שדנו בנושא״, בעודם דוהרים לנושא "החשוב באמת".

נראה כי "מזרחיות" הפכה למרכיב אורגני של חלוקת עבודה אתנית באגודה. מזרחים מטפלים במזרחיות. אשכנזים עוסקים בנושאים "חשובים". בפאנלים העוסקים בהיסטוריה של יהודים לא-אירופאים, רק מזרחים מדברים על מזרחיות. אך ורק הם והן. על פי היגיון זה, מזרחיות היא בעיה של מזרחים; מזרחיות אינה קשורה לאשכנזיות; ושתיהן אינן קשורות לפלסטיניות. כל אחת חיה בכלוב, שהישראליות העכשווית יצרה בשבילה. פנים מנותק מחוץ, כלכלה מנותקת מפוליטיקה, ציונות מנותקת מאתניות, זכויות היהודי והציוני מנותקות מזכויות האדם.

באקדמיה הישראלית נוצרה מעין חלוקת עבודה: מזרחים חוקרים "מזרחיות", חוקרים אשכנזים חוקרים את הדברים "החשובים". חדר לימוד באוניברסיטה העברית (צילום: מיכל פטאל / פלאש 90)

באקדמיה הישראלית נוצרה מעין חלוקת עבודה: מזרחים חוקרים "מזרחיות", חוקרים אשכנזים חוקרים את הדברים "החשובים". חדר לימוד באוניברסיטה העברית (צילום: מיכל פטאל / פלאש 90)

מזרחיות הפכה לנושא "נישה". אין דיון במזרחיות כנושא "כללי", "אזרחי" או "פוליטי" ובוודאי שלא כנושא עקרוני, מרכזי ומהותי להוויה הישראלית. המזרחיות אינה נידונה כנושא הקשור לכלכלה פוליטית, לחלוקת עבודה ומשאבים חברתיים, לסדרי עדיפויות, ולסוגיות מגדר ותרבות באופן משולב ומשלב. מזרחיות זכתה לתיוג "עדתי". רק חוקרים/ת "עדתיים" מתעסקים בה. מזרחיות נמצאת בגטו אינטלקטואלי כפוי.

השתקה נמרצת וכפויה

על פי סדר היום של כנס האל"י, רק ל"מזרחים" יש "מזרחיות". השאר הם "ישראלים". התבנית ההופכית, האשכנזיות על נגזרותיה, נעדרת, שקטה ומובנת מאליה. האשכנזיות היא קו אפס, הבלתי מסומן והטבעי שלעולם אינו מובחן. אשכנזיות היא הכלל, ומזרחיות היא החריג, ועל כן רק "מזרחים" מדברים על ה"מזרחיות". מזרחיות הינה נושא שחוקר/ת אשכנזי השומר את נפשו ירחק ממנו. סגרגציה אינטלקטואלית זו היא ההופכת את העיסוק במזרחיות באל"י למס שפתיים ולמצוות אנשים מלומדה. היא גם, בעיקר, ובאופן מתמשך, הופכת חלק מהמחקר על ישראל וישראליות לבדיחה המשכפלת את עצמה מבלי דעת.

למועדון העלית האשכנזית נבחרים רק מכחישים מוכשרים. אלה, בתורם, במיוחד אם הם "בני עדות המזרח" (למותר לציין שאין עדות אשכנז, כי אין כזה דבר אשכנזיות), משמשים כמכשיר הצדקה רב כוח

עיקרון ברזל בהבניה החברתית של האשכנזיות כמוסד חברתי הוא הכחשה נחרצת את עובדת קיומה של האשכנזיות כמציאות פוליטית. זהו שקט מאולץ וכפוי. עיקרון יסוד זה מאפשר את התפתחותה של אפיסטימולוגיה של בורות. נוצרת פרשנות שבה העובדה הפוליטית מספר אחת של החברה הישראלית – הגמוניית האשכנזיות – מוכחשת, מסולפת, והטוענים לקיומה מוקעים ודבריהם מעוותים. החלת השקט לגבי המובן מאליו היא מלאה וכפויה. ההכשרה של האשכנזיות פועלת הן במישור האונטולוגי (אין כזה דבר אשכנזיות, אין הוויה כזו), והן האפיסטמולוגי (ממילא, אם אין חיה כזאת אין ידיעה או הכרה הנדרשות להבין אותה).

קיומה ההיסטורי של העובדה הפוליטית המרכזית בחברה הישראלית מוכחש באופן פוליטי באמצעות מסווה של טיעון אקדמי פוזיטיביסטי. על פי הטיעון הזה, קיומו של אינדיבידואל – יצחק תשובה או מרים סיבוני-רגב או דוד לוי – מוצג כתגובה פוזיטיביסטית מכרעת וניצחת כנגד טיעונים היסטוריים ופוליטיים, הטוענים לקיומה של הגמוניית האשכנזיות. כלומר "הצלחה" של אינדיבידואל ממוצא מזרחי מבטלת באבחה אחת את הצורך להכיר בקיומה של התופעה הקרויה אשכנזיות ולהבין את מאפייניה, ובעיקר את היותה ההגמוניה בכל המישורים המכריעים בחיים האזרחיים בישראל.

"מזרחיות" נתפסת כחריג, ולכן רק מזרחים אמורים לעסוק בה. הפגנה של הקשת הדמוקרטית המזרחית

"מזרחיות" נתפסת כחריג, ולכן רק מזרחים אמורים לעסוק בה. הפגנה של הקשת הדמוקרטית המזרחית

המושג "דמוקרטיה אתנית" מקבל את המצב הקיים

שמרנות תיאורטית פוזיטיביסטית דומה מופיעה במושג שגור אצל מספר חוקרים בכירים שהופיעו בכנס. הדמוקרטיה בישראל מוגדרת על פי חוקרים אלה כ"דמוקרטיה אתנית". טענתם הראשית היא כי "דמוקרטיה אתנית" היא אמנם דמוקרטיה "לקויה", אך גמישה וחסינה. על כן, הם נוטים להסכים שהגדרה זו אינה מאפשרת שינוי אזרחי, באמצעים דמוקרטיים, של ההגדרה היהודית-ציונית של ישראל. הם גם נוטים להסכים כי דמוקרטיה אתנית מונעת את התפתחותה של תרבות אזרחית. אך עיקר תשומת ליבם של חוקרים אלה מופנה להשלכות של הגדרה זו על פלסטינים אזרחי ישראל.

לטענתם, באורח פרדוקסלי תורמת הגדרה זו לסולידריות הפנימית של אזרחי ישראל היהודים והפלסטינים בתוך קבוצות נפרדות. האחרונים מקבלים "חבילת תגמולים", המתורגמת ליצירת סטטוס קוו. כל התופעות האלה, כך נטען, מבטיחות מחד את שרידותה של הדמוקרטיה האתנית בישראל ומאידך את מעמדם המשני אבל הבטוח של הפלסטינים אזרחי ישראל.

דמוקרטיה אתנית היא הגדרת מצב פוזיטיביסטית, המאשררת את עליונותה של ההגמוניה היהודית (ציונית) בחברה הישראלית. טענות אלה מקובלות על חוקרים המחזיקים בגישה זו. אך מאחר שהמושג "דמוקרטיה אתנית" מקבל את ההגדרה היהודית והציונית של האזרחות, היא גם מאשררת הגדרה יהודית, גברית ואשכנזית של המציאות. עצם המושג "דמוקרטיה אתנית" מעלים את קיומן של נשים ושל יהודים מזרחים, לעיתים מזומנות ציונים, כאזרחים ואזרחיות מסוג ב'. כאן מתבטאת שמרנותה של עמדה זו.

בקיצור נמרץ, הגדרה ציונית-יהודית של האזרחות מצמצמת את המישור הפוליטי לרמה שבה אלוהים, יהודי וציוני, מהווה את המרכז הפוליטי. האזרח והאזרחית הופכים למשניים. הגדרה זו מעניקה יתרונות פריבילגיים לגברים – יהודים ואשכנזים. זאת באופן קבוע ושאינו משתנה. אופן שהוא אנטי-נשי, אנטי-מזרחי ואנטי-אזרחי. למרות השלכותיו האנטי דמוקרטיות של מושג זה, חוקרים אלה מאששים ומחזקים את תוקפו של המושג ״דמוקרטיה אתנית״ בישראל כפתרון "סביר". גם כאן אין האשכנזיות נחשפת ומוארת. היא נתפסת כנתון מובן מאליו, הגמוני ולא מסומן.

ההכחשה את האשכנזיות חזקה כל כך שבקרוב נצטרך לקיים פאנלים על הסוציולוגיה של הזחיחות האשכנזית. ספריה באוניברסיטה העברית (צילום: אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

ההכחשה את האשכנזיות חזקה כל כך שבקרוב נצטרך לקיים פאנלים על הסוציולוגיה של הזחיחות האשכנזית. ספריה באוניברסיטה העברית (צילום: אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

רק מכחישים מוכשרים זוכים לקידום

עיקרון ברזל הכחשתי זה מכתיב גם את פעולותו של מנגנון סלקציה נוקשה במיוחד של פוליטיקאים/ת ואינטלקטואלים/ת. מנגנון בחירה זה מופעל ביתר שאת כנגד אלה שאינם "בשר מבשרה" של ההגמוניה. למועדון העלית האשכנזית נבחרים רק מכחישים מוכשרים. אלה, בתורם, במיוחד אם הם "בני עדות המזרח" (למותר לציין שאין עדות אשכנז, כי אין כזה דבר אשכנזיות), משמשים כמכשיר הצדקה רב כוח. הם הופכים לעלה תאנה חברתי המסתיר – בכל מאודו – את קיומה של ההגמוניה. "נבחרים" אלה נבחנים וממוקמים על פי העוצמה והמורכבות של הכחשתם. מנגנון סלקציה זה הוא אחד מהכלים המושחזים ביותר של דיכוי חברתי בישראל.

השלכה נוספת של עיקרון ההכחשה היא מסע אקדמי פתלתל ומעניין, שעל פיו מזרחיות אינה רצויה כתרבות, אך היא קיימת כסגנון. הטענה היא כי מזרחיות הובאה "לכאן" (ישראל) "משם" (ארצות ערביות). המזרחיות נתפסת כתרבות נייחת והומוגנית. אין היא משתנה בהיסטוריה. "המזרחיות" הופכת למשתנה בלתי תלוי. משתנה המסביר כמעט לבדו את ה"הכל": המשך הכיבוש, שלטון הליכוד, הצפיפות בדרכים, תרבות הכסאח, האלימות ברחובות, לכל אלה אחראית "המזרחיות". את כולם ילדה ומסבירה "המזרחיות" הכל-יכולה שבאה מ״שם״, אך פועלת ״כאן״. זהו משתנה שלעולם אינו משתנה אך הוא מסביר את כל השינוי.

פיתוח המזרחיות הופך לעבודת אמנות. המפתחים הראשיים הם אידיאולוגים/ת אשכנזים. הם בדרך כלל אקדמאים, גברים ואשכנזים. בדיסציפלינה שבה התמחיתי, בסוציולוגיה, החל מסע עגום זה בשמואל אייזנשטדט, דרך קרל פרנקנשטיין וכלה בעוז אלמוג. אשכנזים יודעים טוב יותר ממי שהם מכנים "בני עדות המזרח" את משמעותה של המזרחיות. מי שמכונה מזרחי לא צריך לומר דבר. על המזרחי מוטל, מקסימום, ללמוד את התורה שמסבירה לו את מזרחיותו, ולהעביר את המסר הלאה. האשכנזי התורן במשמרת התרבותית ו/או האקדמית יודע טוב ממנו מה יש לומר על המזרחיות בכל רגע נתון.

לימודי ישראל: מתפיסה פורצת דרך לשמרנות

הכנס של אל"י המשיך לפעול לפי סגנון פעולה זה, סגנון שאני קורא לו אינפנטיליות ואשכנזיות, ומתבטא בהעדר מעודכנות כרוני ושימור נוקשה של אינטרסים עמוקים. זה מצער במיוחד כי כשהאגודה ללימודי ישראל (אל"י) התחילה לפעול בצפון אמריקה לפני 25 שנה, היא נתפסה כצעד נחשוני, אמיץ ומאתגר אינטלקטואלית. לימוד החברה הישראלית, על ההיסטוריה והסוציולוגיה שלה, באמצעות מחקר חברתי תקף, מבוסס עובדתית ואמין – נתפס ונראה, בזמנו, כיעד ראוי.

מאז האגודה גדלה וצברה תאוצה, אבל יוזמות אינטלקטואליות רבות נותרו תקועות על שרטון ההצלחה הראשונית. נראה כי עם הזמן, ובעיקר עם צבירת ״מעמד״ והון אמיתי וסימבולי, הפכה פעולתה של האגודה למרופדת בשכבת שומן של שמרנות כבדה. חוסר הנכונות להשתנות, מאבק עיקש בהתעדכנות, הסתגרות מפני תיאוריות ופרשנויות חדשות. למרות שהתנאים השתנו וממשיכים להשתנות. האגודה מגיבה אליהם בתגובה ילדותית, קבועה ומיושנת. לכן אני מגדיר את התופעה כאינפנטיליות ואשכנזיות.

בחברה גזענית כמו החברה הישראלית, לא רק המזרחים והשחורים מוגזעים. גם האשכנזים. הפגנת המחאה של יוצאי אתיופיה נגד הרג סלומון טקה בשבוע שעבר (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

בחברה גזענית כמו החברה הישראלית, לא רק המזרחים והשחורים מוגזעים. גם האשכנזים. הפגנת המחאה של יוצאי אתיופיה נגד הרג סלומון טקה בשבוע שעבר (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

קבעון אינפנטילי זה מגיע כשהוא עטוף ברובד זחיחות אשכנזית עמוק. שמירת סף דקדקנית, חששנות מכל מה שלא נראה כמוהם, סלידה מכל טיעון נחשוני המביע דרישה או רצון להתחדשות. כל אלה משולבים בנטייה קבועה להאדרה עצמית ולהתבצרות. נטיות אלה דוחפות את האגודה לניוון מהיר. בקרוב יצטרכו לקיים פאנלים על הסוציולוגיה של הזחיחות האשכנזית.

במשטר חברתי של גזענות – גם הלובן הוא הגזעה

גם התנהלותה האירגונית של האגודה רחוקה מלהיות דמוקרטית ושוויונית. מי מיוצג והיכן? כיצד נבחרים/ת מקבלי ההחלטות? מה הם הנושאים ה״ראויים" לידיעת הקהל המהווה את אוכלוסיית האגודה? התשובות לשאלות אלה ואחרות נקבעות על פי ובאמצעות הליכים של "היכרות אישית", "טייס אוטומטי אירגוני" ו"חברות ארוכת שנים". התבגרות אירגונית – הדרך היחידה להתגברות על אינפנטיליות מוסדית – מחייבת חשיבה ופעולה זהירה לגבי שוויון, ייצוג, מגוון ורלוונטיות תיאורטית. אך חשובה מכל היא אימוצה של עמדה אוהדת לקהלים וטיעונים חדשים.

בספרה על ההבניה החברתית של הלובן אומרת רות פרנקנברג, כי הגזעה של אפרו-אמריקאים ו"צבעונים" אחרים, והשררת הגזענות פירושה שכולם מוגזעים. במשטר חברתי של גזענות, כפי שהשחורות מוגזעת, גם הלובן הוא הגזעה. לבנים ושחורים מוגזעים. בישראל פירושה של תובנה זו היא כי קיומם של מזרחים ושל המזרחיות מחייבים את קיומם של אשכנזים ושל האשכנזיות.

מכאן מופיעה גם האינפנטיליות של האשכנזיות והנטייה המבנית שלה לשמרנות וריאקציה. היא חייבת להיאבק נגד שינוי חברתי, המאיים לערער ולזעזע את קיומה המובן מאליו והלא מסומן באומר ובמעש. האשכנזיות חייבת לכן להילחם בתהליכים של התפתחות היסטורית. היא לא רק חיה במציאות אלטרנטיבית; היא פועלת לממש מציאות אלטרנטיבית זו כמציאות חברתית. שמרנות וריאקציה הן ליבת האינפנטיליות של האשכנזיות.

מאיר עמור הוא פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת קונקורדיה שבמונטריאול, קנדה. חי שם ונושם כאן (תודה מעומק לב לגלעד מלצר על הדיאלוג המתמשך ביננו)

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

אישה בזנות בדרום תל אביב (צילום: פלאש90)

"מי שחושבת שזנות מעצימה לעולם לא תעצים את עצמה דרכה"

ברקע המחלוקת סביב החוק לאיסור צריכת שירותי זנות, מצביעות שורדות זנות על הבעייתיות המוסרית בנורמליזציה של התופעה ובהצגתה כפרקטיקה מעצימה של התנגדות. "שיקומו נא אשכנזיות עשירות וימכרו את גופן לסוטים מטורללים כמחאה"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf