היוזמה להשעות את ישראל מפיפ"א יכולה לפרק את הקואליציה

בניגוד למדווח בתקשורת הישראלית, היוזמה הפלסטינית להשעות את ישראל מהתאחדות הכדורגל העולמית (פיפ"א) לא נקברה, וההצעה תעלה לדיון שוב בכינוס מיוחד, שייערך ב-20 ביולי. ליוזמה הזו יש פוטנציאל מהפכני, כי היא עשויה לפרק בריתות ולערער על קווי החלוקה הפוליטיים המקובלים בחברה היהודית-ישראלית.

כדורגל הוא תרבות גלובלית, וההשתתפות בתחרויות הבינלאומיות עשויה לספק למעריצים תחושת לגיטימציה – במיוחד אם זו מוטלת בספק. בתרבות הישראלית ההגמונית שמור מקום מיוחד לכמיהה ללגיטימציה בינלאומית. ההתרפקות על ההצבעה על החלטת החלוקה באו"ם היא יסוד מכונן של הכמיהה הזו, אך אנו רואים את גלגוליה בעיסוק הנמרץ באירוויזיון ובעיקר בדפוסי ההצבעה על השירים, כמו גם ההיצמדות של הישראלים למסכים בעת אליפות העולם בכדורגל של נערים בני 17.

ללבנים בדרום אפריקה של תקופת האפרטהייד היו דאגות דומות. בשבועות שהובילו למשאל העם של 1992, שבו נקראו מצביעים לבנים להחליט על המשך תהליך סיום האפרטהייד, המפלגה הלאומית השתמשה בחזרתה ההדרגתית של דרום אפריקה לתחרויות בינלאומיות כדי לשכנע את המצביעים לתמוך במשא ומתן על פירוק האפרטהייד.

בהכללה גסה, ובהכרח פשטנית, המחנה הקרוי "שמאל-מרכז" ציוני שואף הרבה יותר להשתלבות של ישראל בכלכלה ובתרבות הגלובלית, לעומת קואליציית נתניהו. לכן, היעילות של הלחצים הבינלאומיים על הממשלה הנוכחית מוגבלת, ותרגומם לשינוי מדיניות עשויה להיות איטית יחסית. אך בתחום הכדורגל,  קווי החלוקה במאבקים התוך-יהודיים בישראל חורגים מהמערך המוכר משדה ההצבעה בבחירות ומהחיבה/שנאה לנתניהו.

בעוד שהכמיהה להשתלבות בתרבות הגלובלית מאפיינת יותר את הציבור החילוני-אשכנזי, שרובו מתעב את הממשלה הנוכחית, דווקא בתחום הכדורגל מחנה נתניהו זוכה לייצוג יתר. בסקר שערכתי ב-2021 מצאתי כי שיעור המזרחים הנוכחים במגרשי כדורגל גבוה ב-70% משיעור האשכנזים. כמו כן, שיעור המסורתיים שנוכחים במגרשי הכדורגל כמעט כפול מזה של החילונים, כמעט פי שלושה משיעור הדתיים, ויותר מפי שישה מהחרדים.

בעוד שישראלים יהודים מתנגדי נתניהו החלו לאחרונה להכיר בכך שהמלחמה בעזה חסרת תוחלת, כרוכה במחיר בלתי נסבל מבחינת חיי אדם ונזקים כלכליים, ומשרתת רק את האינטרס האישי של נתניהו ואת החזון המשיחי של שותפיו הפוליטיים – נראה שהם אינם מסוגלים לזעזע את יציבות הממשלה, ולכן גם אינם יכולים לסיים את המלחמה. לכן, היוזמה הפלסטינית להשעות את ישראל מפיפ"א היא בעלת חשיבות מיוחדת, ומספקת הזדמנות נדירה: זו הבטן הרכה של הקואליציה הנוכחית, ומהלך שיכול לתקוע טריז בין מרכיביה

ההכרה מחלחלת אצל ישראלים רבים: ללא לחץ בינלאומי כואב ויעיל המלחמה לא תסתיים, תושבי הצפון לא יחזרו לביתם, החטופים ישארו במנהרות עזה, והכלכלה תמשיך לדהור אל התהום. למרות החשיבות המובנת של לחצים כלכליים ודיפלומטיים, אל לנו לזלזל בחשיבות של סנקציות תרבותיות. החרמת נבחרת ישראל בכדורגל משדרת מסר שהעסקים אינם כרגיל, שיש מחיר לפשעים נגד האנושות שמבצעת ישראל בעזה ושמשטר אפרטהייד אינו לגיטימי.

בניגוד לחרם האקדמי הגובר והולך, שמטריד בעיקר את העשירון ההשכלתי העליון, הכדורגל נוגע למגזרים רחבים ומגוונים. להשעיית ישראל יהיה הד ציבורי חסר תקדים, שעשוי לאתגר את הברית בין החרד"לים למסורתיים, וליצור שותפות אינטרסים בין אוהדי כדורגל ממעמדות שונים.

זעקות על "אנטשימיות" יהיו כמובן התגובה האינסטינקטיבית של התקשורת ושל מרבית הציבור, אבל בטווח הארוך, כמו בדרום אפריקה, אנו עשויים לראות מנהיג ישראלי שמבטיח להחזיר את ישראל לזירת הכדורגל הבינלאומי, ובהרחבה – להחליף את הכיבוש, החזונות המשיחיים וחרדות ההשמדה בשגרת הבילוי בקרב משפחה וחברים, ובשאגות שמחה על שער שנכבש.

תמיר שורק מלמד היסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת פן סטייט