newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

החרדים הביאו את ההפרדה המגדרית להילולה במירון, ושינו את פניה

במשך שנים ארוכות, ההילולה במירון היתה יריד צבעוני עם גוון יהודי-מרוקאי ברור. אבל בשנים האחרונות, הנוכחות החרדית התגברה, וההילולה הפכה מגודרת וממוסדת יותר. האם דווקא המיסוד הזה הביא את האסון?

מאת:

מירון שהכרתי בראשית שנות השמונים של המאה הקודמת הייתה שונה מאד ממירון הנוכחית. הילולת רבי שמעון בר יוחאי בל"ג בעומר היתה כבר אז אירוע רב משתתפים, אבל מספר החוגגים, שהתקרב ל- 100.000, היה כחמישית בלבד ממספרם בהילולות שקדמו לימי הקורונה.

היהודים המגרבים העתיקו את תרבות הקדושים ממרוקו להילולת שמעון בר יוחאי. אשה בהילולה במירון ב-2008 (צילום: חן לאופולד / פלאש 90)

היהודים המגרבים העתיקו את תרבות הקדושים ממרוקו להילולת שמעון בר יוחאי. אשה בהילולה במירון ב-2008 (צילום: חן לאופולד / פלאש 90)

ההמולה, הדוחק וחוסר הסדר, שהפכו לשיחת היום בעקבות האסון הכבד השנה, בלטו כבר אז, ובמובנים מסוימים יותר מאשר היום. באותן שנים ניתן היה להגיע ברכב עד למגרשי חניה מאולתרים בקרבת האתר, ומשאלה התמלאו, חנו רבים בשולי הכביש הראשי. בדרכם אל מתחם הקבר עברו החוגגים דרך יריד צבעוני, שקודש וחול שימשו בו בערבוביה ושהשתרע על קטע הכביש החסום לתנועה.  הנה כך תיארתי את היריד בעקבות ביקור במקום:

אנו חולפים בדרכנו על פני גן שעשועים מאולתר, מוצף באורות צבעוניים, בקתות של משחקי הימורים, סוסי פוני להשכרה, אוהל תצוגה של חברת 'המשקם', אוהל נוסף של תנועת הליכוד – 'המחנה לאחדות ישראל', תחנת הרשמה למשמר הגבול על גבי ג'יפ, טנק מצוות של חב"ד, ביתן דרוזי שמוכרים בו חפצי חן, פיתות דקות ולבנה ושלושה דוכני פיס.  דוכני החולין, שמרכולתם כוללת מגוון עצום של דברי הלבשה, מיני מאכל וחפצי בית, פוחתים והולכים ככל שמתקרבים לקבר, וכנגדם מתרבים הדוכנים המוכרים דברי קודש. שמן, נרות ותמונות של צדיקים מוצעים למכירה על כל צעד ושעל.

דוכני החולין ביריד הססגוני הזה נעלמו כמעט כליל בשנים האחרונות, והמרחב סביב האתר עוצב מחדש.  כיום מגיעים החוגגים ברכבם למגרשי חניה ענקיים הממוקמים הרחק מהאתר,  ממזרח וממערב, ומשם הם מוסעים אליו באוטובוסים ייעודיים (שאטלים). רשת משעולים, סלולים ומגודרים, מעלה את החוגגים אל מבנה הקבר וסביבתו, ובתוכה מסלולים נפרדים לגברים ולנשים ודרך עוקפת לכוהנים. התשתית סביב האתר כוללת נקודות מים, שירותים, תחנות עזרה ראשונה ואף מקום מוגדר לשחיטה כשרה. האזורים להקמת אוהלים הורחקו ונתיבים מוגדרים (ומגודרים) מוליכים אל אזורי ההדלקה של החצרות החסידיות, שם מוקמות טריבונות עבור החוגגים.

בצלו של האירוע המחריד השנה, הטענה שהפיקוח וההבניה במירון דווקא התגברו בשנים האחרונות עלולה להישמע מוזרה. ראוי על כן להציבה בהקשר רחב יותר.

מצאו תחליף במירון

לביקוריי הראשונים בהילולה, ביחד עם עמית למחקר, הנרי אברמוביץ, היתה מטרה מוגדרת: איסוף עדויות על חלומות ריפוי, שבמרכזם רבי שמעון בר יוחאי.  יעד מחקרי זה עלול להראות עתה אזוטרי למדי, אבל הוא צמח באופן אורגני מתוך האקולוגיה של ההילולה דאז, ואקולוגיה זו נבעה מהמבנה הדמוגרפי והעדתי של החגיגות ודפוסיהן התרבותיים.

רוב הבאים אז היו בני עדות המזרח, בעיקר יוצאי מרוקו, ואלה צבעו את ההילולה בגוון מוגרבי מובהק.  הקרבה לאסלאם המרוקאי, הרווי בפולחני קדושים מזה, ולתורת הקבלה מזה, הפכה את הערצת הצדיקים למרכיב מרכזי בזהותם של יהודי מרוקו, ואת רבי שמעון בר יוחאי – שמייחסים לו את חיבור ספר הזוהר, הטקסט הקנוני של הקבלה – לראש וראשון בפנתיאון הצדיקים. העלייה לארץ בשנות החמישים והשישים ניתקה את יוצאי מרוקו מצדיקיהם והניעה אותם למצוא תחליפים מקומיים. קבר רשב"י במירון היה הקורץ מבין התחליפים האלה.

החוגגים המזרחים העדיפו להגיע למירון במסגרות משפחתיות גדולות, ורבים מהם התמקמו לשהות של ימים אחדים בעיר האוהלים, שצמחה בחורשות סביב האתר.  כאן, בחיק הטבע, באווירה עולצת ונינוחה, הם בילו את זמנם בצוותא, היטיבו ליבם במאכלים מרוקאים מסורתיים ובשתיית מאחיה (עראק), זימרו וסיפרו בשבחי הצדיק, פגשו מכרים ותיקים, והגיחו לפקוד את קבריהם של רבי שמעון ורבי אלעזר בנו בבקשות לעזרה ובהודיות נרגשות על משאלות שהתמלאו.

את הכרת התודה ליוו בחלוקת מגשים עמוסי תקרובת לחוגגים מזדמנים. צלילי הניב היהודי של הערבית המוגרבית ושל המוזיקה המרוקאית נישאו באוויר, ורבים מהחוגגים התנאו בפריטי לבוש מסורתיים – הגברים בגלימה לבנה (ז'לבה) ותרבוש האדום (פזי) והנשים בשמלות ומטפחות צבעוניות. החוגגים מקרב הגרעין הקשה של נאמני רבי שמעון הקדימו להתמקם שבוע או יותר לפני ההילולה כדי לתקוע יתד קרוב ככל האפשר לציון הקדוש. רבים  הקימו אוהלי אירוח אופייניים למרוקו, שאחדים מהם קושטו, בצד תמונות של מנהיגי המדינה ונסי צה"ל ומפקדיו, בתמונות של מלך מרוקו מוחמד החמישי (שלפי אמונת היהודים הצילם מהשמדה במלחמת העולם השנייה).

באקולוגיה זו השתלבו חלומות הביקור של הצדיק באופן אורגני. היו חוגגים שסיפרו לנו כי הגיעו להילולה בעקבות חלום, שבו הצדיק הפגיע בהם לעשות כן, אך רבים יותר באו במטרה "לחלום את רבי שמעון" בשנתם במירון. חלומות מהסוג הזה, המשקפים מסורת רב תרבותית עתיקה של קבלת מסר מישות רוחנית ("על-טבעית") במקדשי ריפוי, מכונים בספרות המקצועית "חלומות ביקור".

הכינוי הולם באופן מושלם את הדפוס התרבותי, שהחולמים (שרובן היו חולמות) הכירו היטב.  מדובר בהדדיות: כשם שהמאמינים מגיעים לביקור (זיארה בערבית) אצל הצדיק ומחלים את פניו – כל פעולות החולין כולל הסעודות הן לכבודו – כך הוא בא לביקור גומלין אליהם בשנתם. לסובלים ממצוקות הוא מביא מזור – במגע יד, במתן ברכה או בהענקת מתת, כמו כלי, בגד  או מזון, שמשמעותה היענות לבקשה.

החרדים לא אהבו את הערבוב בין נשים לגברים בהילולה. חוגגים חרדים במירון השנה, לפני האסון (צילום: דוד כהן / פלאש 90)

החרדים לא אהבו את הערבוב בין נשים לגברים בהילולה. חוגגים חרדים במירון השנה, לפני האסון (צילום: דוד כהן / פלאש 90)

אני משער שהחלומות מהסוג הזה התמעטו בשנים האחרונות, פשוט משום שהאקולוגיה שביסודם השתנתה.  שנות השמונים המוקדמות היו תקופת הזוהר של ההילולות בדפוס הזיארה של ארצות האסלאם.  דפוס זה עורר לא מעט רתיעה בקרב הוותיקים שפקדו את מירון לפני העליות הגדולות. הנה כך כתב אחד מהם, יוסף הגלילי, בספר על מירון מתחילת שנות השמונים:

היכן הם הרקדנים של אז? איפה השמחה של אז, וההתלהבות והתרוממות הרוח של אז איה הן? במקום כל זאת נוצר מין גולם שקשה להגדירו, מין פיקניק המוני לא מאורגן, לפי מושגי המערב הפרוע, או כמין פנטאסיה [כך] מזרחית. כמין 'זיארה' של נבי רובין שבחולות יבנה העתיקה, או כפנטאזיאת [כך] נבי מוסה להבדיל בשנות העשרים למאה […] למירון עולים כמאה אלף איש כ"י [כן ירבו], רובם מקרב העלייה החדשה. והם לא זכו להתבשם מהאווירה עטופת הזוהר של אז, שהייתה מנת חלקם של זקני היישוב. עולים אלה חוגגים לפי מושגיהם, וכדרך שראו אצל שכניהם בארצות גלותם.

מבלי להיכנס לאופי האתנוצנטרי של הקובלנה, יש בה כדי להעיד כי ההילולה נשלטה אז על ידי מזרחים (או אם לדייק, "מערבים", שהרי רבים מהם באו מקצה מערב, אל-מגרב אל-אקצה). אולם בדור האחרון עברה הילולת מירון "חרדיזציה" שיטתית.

האשכנזים במרכז, המזרחים בשוליים

חסידים אשכנזים נהרו למירון גם קודם לכן, אבל הם היו מיעוט בין החוגגים. ההילולה הפגישה ביניהם לבין יוצאי ארצות ערב, אך לא חיברה ביניהם, משום שדפוסי החגיגה שלהם היו שונים מאד. החסידים האשכנזים בלטו מאוד בתלבושתם האחידה ובנוכחותם במרכזים הטקסיים של ההילולה, אך שהותם באתר היתה קצרה יותר, ובדרך כלל לא כרכה לינה במקום.

החסידים שמו פעמיהם ישירות אל מבנה הקבר, חוצים במהירות את אתרי הבילויים ההמוניים, המוקצים בעיניהם בגלל גילויי נהנתנות של חולין, והעדר הפרדה בין גברים לנשים. אחת התמונות הדרמטיות שאני נושא בזיכרוני היא של מלמד חסידי עם ילדי החדר שלו, הפוסעים בלב היריד הצבעוני בדרכם לקבר; הוא בוהה נכחו בתנוחה קפואה, והילדים מדדים אחריו בשורה, יד ימין של כל  אחד מהם אוחזרת בכתפו של הילד שלפניו וכף יד שמאל מכסה את העיניים.

החסידים נהגו כ"מומחים טקסיים". הם גדשו את האולם המרכזי, שבו נמצאים קברי רבי שמעון ורבי אלעזר בנו, את המרפסות והגגות של האתר ואת החצר הפנימית שלו, שהפכה לזירה המרכזית של שירה וריקודים אקסטטיים לכבוד הצדיק. לכאן גם הובאו רבים מבני השלוש, נישאים על כתפי אבותיהם המרקדים עמם ומוקפים במעגלי רוקדים של חסידים ותלמידי ישיבה, לביצוע טקס החָלָקֶה, התספורת הראשונה. הנשים שפכו את לבן באזור הנשי שבאולם הקבר והתבוננו בריקודי הגברים ובטקס החָלָקֶה מהאזורים המוקצים להן.

פערים אלה בין שתי קהילות החוגגים הניעו את קנת בראון, אנתרופולוג ידוע שעבד במרוקו בקרב יהודים ומוסלמים כאחד, לתאר את מירון דאז כמיקרוקוסמוס סמלי של החברה הישראלית על חוסר השוויון שבה: "החרדים ממוצא אירופי, במיעוט ואף על פי כן במרכז, שלטו בפעילות הטקסית של העלייה לרגל. המזרחים, אף שהם הרוב, נותרו בשוליים".

קריאה סמלית זו היא מפתה למרות פשטנותה, אך מכל מקום, הימים שבהם החרדים היו מיעוט במירון חלפו זה מכבר.  מרכזיותה של הילולת רשב"י בין פולחני הצדיקים בישראל רק הלכה והתעצמה בתחילת האלף השלישי, והחגיגות שם משכו לפני הקורונה כחצי מיליון מבקרים. מקומם של ישראלים ממוצא מזרחי, ושל יוצאי מרוקו וצאצאיהם בכלל זה, אינו נפקד מקהל החוגגים המגוון, אך האופי המוגרבי המובהק של דפוסי החגיגה המוקדמים נחלש מאד.

המדינה היא האמרגן העיקרי של האירוע במירון (צלום: דוד כהן / פלאש 90)

המדינה היא האמרגן העיקרי של האירוע במירון (צלום: דוד כהן / פלאש 90)

פיחות זה אינו מפתיע. התרומה של יוצאי מרוקו לפולחני הצדיקים נישאה על כתפיהם של בני הדור הראשון והשני להגירה, שנחשפו למסורות הצדיקים של ארץ המוצא בילדותם, והתאימו אותן אל הנוף ואל הקהילה המקומיים בישראל. תהליכי ההורשה של פולחנים עממיים אלו, שאינם מעוגנים בטקסט קדוש או במערכת ריטואלית מחייבת, פגיעים למדי בהעברה בין-דורית.

החסידים הופכים ממיעוט לרוב

לעומת פיחות זה בולטת העלייה השיטתית במספרם של החרדים במירון, אשכנזים ומזרחים כאחד. התחזקות הקבוצות החסידיות, הנהנות משגשוג חסר תקדים בישראל מזה, ותהליכי ההבניה והמיסוד של ההילולה מזה – שינו את פניה. התהליכים האלה כוללים הקפדה גוברת על הפרדה בין המינים באתר הקבר ובדרך אליו, פינוי בעלי חזקות ורוכלים מקרבת האתר והרחקת מתחמי הלינה והבילוי ממנו, תיעול החוגגים במסלולים מוגדרים לעלייה למתחם הקבר ואיסור על שחיטה מעבר למתחם מוגדר.

כל אלה מורים על אחיזה גוברת של הממסד המדינתי והדתי במירון ועל מאמציו למשמֵע ולעדן את הפולחנים הנוהגים לידם. ביטוי בולט לתהליך זה הוא הופעתה של מחיצה בכל הציונים הקדושים, מקבר רבי שמעון בר יוחאי בצפון ועד קברו של בבא סאלי בדרום. מחיצה זו, שברוב המקרים נהייתה לחומה אטומה ומוגבהת, מחלקת את אולם הקבר לעזרת גברים ולעזרת נשים.

לעולם לא נדע אם תהליכי ההבניה שתיארתי עיכבו את התרחשותו של האסון במירון או החישו אותו. למרות שהחלוקה המייאשת של המתחם בין הֶקְדֵּשִׁים, עמותות וחצרות אינה מאפשרת שליטה מרכזית יעילה, הטענה שמדובר במובלעת אקס-טריטוריאלית אינה מדויקת. המדינה אינה שולטת באופן בלעדי באתר, אך היא האמרגן המרכזי בהפקת האירוע בו.

בסופו של דבר האירוע ההמוני במירון מנוהל באופן רציונלי, כמבצע צבאי, בעבודת מטה רבת גופים, רובם מדינתיים. אך כמובן שגם החמ"ל היעיל ביותר לא יוכל להתמודד עם אילוצים הנובעים מהמשיכה האקסטטית של המאמינים למקום הקדוש, מבלי לנסות ולהפריד בין דת ומדינה בחיים הציבורים בחברה בישראל.

יורם בילו הוא פרופסור אמריטוס במחלקה לסוציולוגיה, לאנתרופולוגיה ולפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
חייבים להבחין בין ויתורים שאינם בלב הערכי לאלו שמהווים התקפה על עיקר העיקרים. תמר זנדברג ונפתלי בנט (אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

חייבים להבחין בין ויתורים שאינם בלב הערכי לאלו שמהווים התקפה על עיקר העיקרים. תמר זנדברג ונפתלי בנט (אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

חוק האזרחות: הצפרדע שעלולה לחנוק את השמאל הציוני

כניסתן של מפלגות שמאל לממשלה החדשה מחייבת ויתורים ופשרות, אבל תמיכה בחוק האזרחות תבהיר שאין לשמאל הזה קווים אדומים והכל נתון לסחר-מכר פוליטי. את החוק הזה אי אפשר לתקן או למתן. הוא רקוב מוסרית מהשורש

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf