על קרפדות, פשיזם, ופרטי הזוועה שם נמצא אלוהים

כותב אורח: ג'אד נאמן

בספרו "זמן הקרפד", מתאר התסריטאי דלטון טרמבו את מעללי ג׳ו מקארתי בתקופת מסע ציד המכשפות שהנהיג הסנטור נגד אלה בין יוצרי הוליווד שנחשבו בעיניו קומוניסטים או חברים לדרך שלהם. מדוע "זמן הקרפד"? בצרפת, לפני שהתחוללה פרשת דרייפוס, הסופר אמיל זולא כתב רשימה בשם ״הקרפד״. לפני קריאת עיתוני הבוקר הוא יורד לשוק, קונה קרפד ובולע אותו חי על קרביו וכרעיו. לאחר המנה הראשונה, קריאת עיתוני הבוקר היא כסף קטן.

בהיסטוריה, כותב טרמבו, יש תקופות כאשר בני אומה תומכים באופן כפייתי בכל מסורת מרושעת, מטאטאים ובועטים כל מיעוט שלא הולך בתלם ומסרב להסכים עם הצהרת שרי הממשלה כי הקרפד החי הוא מאכל תאווה. ארה״ב ידעה תקופות כאלה. מדינת ישראל צועדת במסלול דומה. חדשות לבקרים אנו מתוודעים לעוד ועוד חקירות נגד אירגוני זכויות אדם שפעילותם צנינים בעיני ממשלת בנט-נתניהו. כאשר המציאות כוזבת, לבקש קצת אמת אנחנו פונים אל הסרטים. הקולנוע, מאז ומעולם היה נייר לקמוס של רוח הזמן ושל החברה.

> הפתרון שמציע משרד החינוך לילדים הבדואים גרוע כמעט כמו הבעיה

בבוקר רכבות טרנספורט, בערב בחיק המשפחה

סרטו של ארז פרי ״החקירה״ עלה לאחרונה לאקרנים בסינמטקים ברחבי הארץ. הסרט מציג פרשייה דוקו-בדיונית ומתווה מסלול המאפשר לחשוב מחדש על מהותו של משטר אפל. פולין, פוסט-מלחמת העולם השנייה. גרמני נאצי, קומנדאנט מחנה ההשמדה אושוויץ נעצר. שופט-חוקר פולני דובר גרמנית מתיישב מולו ושואל את השאלות. פילם נואר, בלש חוקר, כל אפיוני הז׳אנר, מעיל גשם, כובע, מבט קשוח-חומל, יורד אל מרתף הזיכרון של רודולף פרדיננד הס – המפקד הראשון של אושוויץ.

״החקירה״ הוא סרט אנטי-דרמה. הכול מתקמט לנגד עינינו – המלים המדוברות, התמונות המצולמות. חדר משרד, קירות עשויים לבנים ללא טיח, טייפרקורדר סלילים, מכונת כתיבה ידנית, נייר מכתבים, ספל אמייל, שולחן עץ מלבני, חלונות מסורגים. בעיקר פנים לא רגועות של החוקר אל מול פניו האטומות ומבטו המנותק של הנאצי. יש גם מגפן, מכשיר עלילתי המקדם את פעולת הגיבורים בנוסח היצ׳קוק – טבעת נישואין של הנאצי אותה מגיש לו החוקר בתחילת החקירה ואותה הוא מוריד מאצבעו בחדר המתים. הטבעת מייצגת את העולם האזרחי, משפחה, אשתו ילדיו, שם מימש הנאצי חיים הכפולים. ביום היו לו רכבות טרנספורט, המתה של יהודים בחדרי גזים ושריפת הגוויות בקרמטוריום. בערב חדווה בחיק המשפחה. ״האם האמנת שהאסירים האמינו כי העבודה משחררת?״ שואל הבלש. הנאצי מתאר את האכזבה: ״באושוויץ הפכתי לאדם שונה… חדלתי להאמין באדם… לבשתי מסכת אבן…״.

מדי פעם, כמו מחט לתוך ווריד, מוחדר לסרט נוף עגמומי של אדמת פולין רוויית דם יהודים. פסטורלי, חורש ירוק, גשם מטפטף אל שלולית, פרות לבנות רועות באחו, סוסי איכרים צוהלים בפאתי היער. הבלש נוהג לו במכונית אמריקנית פוסט מלחמת העולם השנייה, נוסע לצפות באסירים מועסקים בהקמת גדר תיל. החקירה יורדת לפרטים, השגרה במחנה ההשמדה, הימלר פה והיטלר שם, הטילו מורא והס לא היה מסוגל לסרב. היה גם החינוך בבית בילדותו ונעוריו – שם למד לציית לאביו. הציות לפיהרר היה טבעי. בסוף החוקר מתעצבן ומוריד את חפירה על אחד האסירים.

כוחו של הסרט נובע מסוד הצמצום, שמירה מכל משמר על דיוק ועל חיסכון בתנועות ובג׳סטות. פני פוקר בנוסח המפרי בוגארט או גארי קופר. גם הפריים הקולנועי לא זז. שוט וריוורס שוט. הפילם-נואריות מודגשת באמצעות פסי תאורה, קווים אלכסוניים מתוחים לנוכח פריימים סימטריים להפליא. רגעים קצרים של פורקן, שתיית כוס וודקה זוברובקה על דלפק של באר מקומי, ארוטיקה מינימליסטית. עירום של הנאצי מתקלח, עירום של אהובת הבלש במקלחת, סצנת סיבון השיער, מטען השואה מתורגם לחנה ארנדט, פרטי פרטים של הזוועה שם נמצא אלוהים. אלוהים שותק – פרימו לוי הוא מורה הנבוכים של אלוהים ועל כך הוא מקבל כותרת הקדשה בסיום.

המוזיקה הקלאסית מבטהובן עד ואגנר מפוררת עד דק את התקווה שיש לאן לברוח. הסבריו של הנאצי על התלות המוחלטת שלו, כך הוא מתוודה, במנהיגים שניהלו את חייו בשלט רחוק, הם התמרור שמציב לנו הסרט. אם זה הטרור הנאצי ואם זו ״ועדת הסנט לחקר התנהגות לא-אמריקנית״ בנוסח סנטור מקארתי, מעל כל אלה מתנוסס הדגל השחור של אי-החוקיות ומביטה מפלצת הדה-הומניזציה. להביט במראה? עדיף לבוא לסרט.

ג'אד נאמן, במאי ומפיק סרטים, חוקר קולנוע ופרופסור בבית הספר לאומנויות הקול והמסך במכללת ספיר‫. חתן פרס ישראל לקולנוע התשס"ט 2009.

> הכיוון של המהפכה התקשורתית תלוי בעיקר בנו, הצרכנים