ההכרעה האסטרטגית הניצבת בפני הפלסטינים בישראל
אל מול ההתחזקות העקבית של הימין הקיצוני ותהליכי ההדרה, הציבור הפלסטיני בישראל מתמרן את דרכו על הציר שבין שיח של זהות לשיח של זכויות. אבל המציאות דורשת הכרעות
כותב אורח: מרזוק אלחלבי
למרות ריבוי התנועות והמפלגות, ישנם שלושה זרמים מרכזיים בפוליטיקה הפלסטינית בישראל. זרמים אלה חוצים גבולות וניתן לראות את ביטויים בארגונים השונים, באורחות החיים ויותר בפרקטיקה היום יומית ובשיח הרווח. הגבולות בין הזרמים השונים התחדדו לאור התפתחויות פנים חברתיות, ארציות ואזוריות.
הזרם המרכזי הוא זה המנסה בכל כוחו לשלב באופן יצירתי בין הווייתו הישראלית ובין הווייתו הלאומית, בין עברו וזכרונו הקולקטיבי כחלק מ"עם הנכבה", לבין צורכי היום יום וההזדמנויות הטמונות הן בהווה והן בעתיד. זרם זה מקדם בשנים האחרונות את שיח הזכויות על חשבון שיח הזהות.
זרם שני שמאס בהדרה, בקיפוח, בשיח השיסוי הגזעני ובהמשך עוולות הכיבוש והסירוב הישראלי העיקש להסדר ולו בדמות שתי מדינות, חוזר לשיח שכולו זהות, שיח של טרום המדינה. שיח של מאבק קיומי ולא של זכויות, המקדם את ה"קיומי" על פני השיח ה"יומי".
הזרם השלישי ממעט לדבר וממשיך להשתלב לו בהווייה הישראלית, על ההזדמנויות שהיא מציעה, בלי לשאול שאלות או להיות צד בדיונים ובפולמוסים ציבוריים. זרם זה רואה בעיר היהודית את עתידו ומימוש עצמו. חוגים של הזרם הנ"ל מתפקדים למפלגות ציוניות, מנסים לשפר עמדות כלכליות וליהנות ממוביליות שההוויה הישראלית מציעה.
> גם הימין וגם ה"שמאל" טועים בגישתם לפתרון הסכסוך
התעלמות ממסדית וחולשה פנימית
אינני רוצה לדבר על זרמים אלה במונחים מפלגתיים, אם כי ארגונים פוליטיים שונים מבטאים בצורה זו אחרת את שלושת הזרמים. אלא שזו תהיה טעות אם ננסה לראות את הדינמיקה הפנים ערבית בישראל דרך הפריזמה של הארגונים הפוליטיים בלבד, ולו בשל העובדה ששיעור ההצבעה בחברה הערבית עומד מזה שלוש מערכות בחירות בסביבות ה-60%. קרי, 40 אחוז ואף יותר אינם משתתפים בבחירות כלל מטעמים שונים. אי אפשר להשמיט אותם מדיבור על תמורות פנימיות בחברה הערבית פלסטינית בישראל. כמו כן, נטעה אם נמשיך לדבר בלשון משיחית, אופטימית או פסימית או אופסימיסטית כפי שרצה אמיל חביבי המנוח. רק ניתוח אסטרטגי יאפשר לנו להבין את התהליכים והאפשרויות העומדות בפני ציבור זה על שלושת זרמיו. את זה אנסה לעשות בשורות הבאות.
אנו נמצאים כעשור וחצי אחרי אירועי אוקטובר 2000, בהם רצחה המדינה ביוזמתה את אופציית האזרחות לגבי הפלסטינים בישראל, וכעשר שנים אחרי "מסמכי החזון" (ארבעה מסמכים, בהם ניסו האליטות הערביות בישראל לשרטט את העתיד הרצוי להם ביחסם עם המדינה, להגיד מה הם רוצים מהחיים שלהם כאן). המסמכים שיועדו ליצור דיאלוג בין הערבים לבין המדינה הוסרו מסדר היום במחי יד. הממסד אותת שהוא דוחה אותם, והממשלות התעלמו מהם כליל, מלבד חודשים אחדים בהם ניצל הממסד את פרסום המסמכים כדי להעצים את מסע הדה-לגיטימציה הגזעני נגד הערבים והמנהיגות הנבחרת והמייצגת אותם. במידה רבה, הרוב היהודי כפה על אזרחי המדינה הערבים שיח של זכויות; לא רק לאומיותם הייתה נושא למתקפות חוזרות ונשנות, גם אזרחותם והלגיטימיות שלהם כאזרחים ובוחרים הוטלו בספק. יתירה מכך, הם תויגו באופן שלילי כאילו הם חלק מהנוף שהשתקף במראה המזרח תיכונית ככל שהאביב הערבי התרחק מנקודת התחלתו. הם הוכנסו מעל כורחם ברוב המקרים אל הפריים של דאע"ש, של אלימות וטרור, הרג ערבים בידי ערבים, אנשים שאין להם אלוהים, בזים לחיי אדם ושאר דימויים שחורים משחור.
גורמים אחרים הוסיפו קשיים אחרים על הערבים בישראל: חולשת המרכז הפלסטיני והערבי בכלל, השיפור הניכר במצב האסטרטגי של ישראל לעומת המרחב הערבי, היחלשות השמאל בישראל והצטמצמות המרחב הדמוקרטי, כל אלה לא מקלים על הערבים בישראל. הם נראים מצטדקים, נסוגים לעמדת מגננה, מקבלים על עצמם את שיח הזכויות שנכפה ע"י הממסד. אלא שהם לא עשו עד כה הכרעות בנדון ומקווים שיוכלו להישאר עמומים על-ידי ריבוי הבחירות (הזרמים).
סבורני, כי הם ימשיכו להתנהל בלי להכריע כל עוד זה אפשרי, אלא שהדבר בלתי אפשרי בטווח הנראה לעין. כי הרוב היהודי ובעיקר חוגי הימין ימשיכו ללחוץ אותם לקיר. אם הממשלה תחליט משום מה, דבר שיכול ליפול בכל רגע, להוציא את בל"ד מחוץ לחוק כפי שעשתה לתנועה האסלאמית, הפלג הצפוני, תתקשה הרשימה המשותפת להתעלם. יהיה עליה להחליט, אם תישאר בכנסת או שחבריה יתנו גט לבית המחוקקים הישראלי. אלא שקשה לעשות כן מסיבות רבות. מה אם חלק גדולה מהאזרחים הערבים יעברו בהמוניהם לרשימות יהודיות כדי להמשיך ליהנות מההוויה הישראלית? האם יהיה חכם מצדם להותיר ריק פוליטי כה גדול? כלומר בכל פעם שהמנהיגות הערבית תנסה להחליט על כיוון אסטרטגי, יעמדו בפניה שאלות כבדות מנשוא. ומי ירצה לקחת על עצמו מהלכים דרמטיים כאלה?
> טבח קיביה: מאין בא הנוער שלא חש מעצור לבצע את הזוועה?
סוף הפוליטיקה כפי שהכרנו
המצב קשה לשלושת הזרמים שמניתי בתחילת מאמרי, אם כי בדרגות קושי שונות. הקושי הגדול יהיה מנת חלקו של הזרם שמנסה לשלב בין שיח זהות לשיח דיאלוג תוך כדי התמקמות טובה יותר במרחב, או תוך כדי הליכה יותר אטית בין הרע ליותר רע. זרם זה יתייסר, בניסיונו להוכיח שהוא גם אזרח טוב וגם פלסטיני נאמן, אזרח שותף וגם פלסטיני המשתתף במאבק עמו נגד הכיבוש, מקבל את שיח הזכויות ומעלה על נס את שיח הזהות. הוא יצטרך לתמרן, לא רק לעומת הרוב היהודי, אלא גם מול שני הזרמים האחרים בתקווה שיצליח לאחד ולשמר כוח פוליטי ומוראלי כאחד.
נדמה שהזרם שקיבל על עצמו את ההוויה הישראלית ינסה להתקרב אל זרם זה ולמשוך אותו פנימה אל ההוויה הזו. לא מקובלת עלי ההערכה שהדור השלישי והרביעי לנכבה לא יאפשר להעלים את ה"לאומי" מסדר היום. כי המשחק אינו במאוויים ובמלים לתמיכה עצמית, אלא במאזן הכוחות. מאזן זה נוטה לטובת הרוב היהודי ולטובת כוחות ימין גזעני לכל הפחות, המנכס לעצמו את המדינה ומסרב לדון בהסדר או בכינון דמוקרטיה ראויה. נהפוך הוא, ימין זה מבטל את הממלכתיות ומביא לידי חפיפה מלאה בין האידאולוגי לבין האזרחי, מבטל איזונים דמוקרטיים ומכריז מלחמה על מגנוני ביקורת ומחסל כל סיכוי להחלפת הממשלה. ימין זה יצעד יותר מהר בטווח הנראה לעין, ויתגלגל ככדור שלג אימתני, דורסני ואלים יותר. הוא ימשיך ללחוץ את הערבים הפלסטינים בישראל וגם בשטחים תוך כדי צמצום משמעותי של המרחב הדמוקרטי. לא יהיה לו שום נקיפות מצפון לגרש את כל הנציגים הערבים האותנטיים מהכנסת. וכמובן, ימשיך בתהליך הדה – הומניזציה והדה – לגיטימציה לערבים כדי להכניעם ולהוריד אותם על הברכיים.
מצב כזה מביא את הפוליטיקה כפי שהכרנו לסוף דרכה. ולזה צריכה ההנהגה הערבית בישראל להיות מוכנה. הימין יתמרן בין שלושת הזרמים למימוש מאווייו. הוא יתקע טריז ביניהם, ינסה לשסות האחד בשני, לבדל את הראשון מהשלישי, להדיר אחד ולקרב אחר עד הכנעה. במצב כזה, יגברו הקולות המיואשים. ייאוש יוליד כניעה או התקוממות. ושוב, התוצאה תעובד במעבדות השלטון ותהפוך שוב לפרקטיקות שלטוניות ברוטאליות, בכוח או בכוח חבוש כפפות משי.
אסטרטגיה של השתלבות ומזעור נזקים
הצעתי כאן היא חד משמעית: לא להיגרר לייאוש, אלא דווקא להיאבק על המקום בפוליטיקה הישראלית ע"י אימוץ קו אזרחי ברור לצד הכוחות הדמוקרטיים בחברה היהודית, אלה שכאן ואלה שמחוץ למדינה, ציוניים ופחות ציוניים. לאמץ את שיח האזרחות במודע ובהחלטה נחושה ולהימנע ממעשי גבורה ושיח ראוותני שינוצל שוב ושוב נגד האוכלוסייה הערבית. להכיר במאזן הכוחות לעת עתה ולהבין את משמעותו הפוליטית. להיות יותר פרגמטיים, לאתגר את הרוב ואת שלטונו במסגרת שיח הזכויות, ובשיח מבוסס ערכים דמוקרטיים והתנגדות לכיבוש ועוולותיו.
אני מודע היטב למשמעות של דברי אלו. הם קריאה לא לחתור למגע ולעימותים אלימים אלא לשמור את העימות מרוחק ככל האפשר מאלימות יזומה. יש בזה משום בחירה מודעת בהכלת המדיניות הימנית המתלהמת, גילוי מידה הרואית של איפוק ושליטה עצמית. אני ער לאפשרות שדווקא הממסד הימני ינסה לגרור לזה. ולכן, אני קורא להכשיל ניסיונות אלה באימוץ מאבקים לא אלימים כבחירה אסטרטגית המאפשרת לבנות סוג חדש של יחסים עם חוגים בתוך הציבוריות היהודית בארץ ובחו"ל. הדבר נחוץ בתקופת ביניים זו כדי לצמצם נזקים מהציבור הערבי כאן ולנטרל את האפשרות לדיכוי ברוטאלי ע"י ממשלת ימין. ואם תטעה ממשלה זו במחשבותיה, ניתן לערוך חשיבה מחדש לקראת בחירה חדשה. העיקר לא לאבד את היכולת לחשוב באופן אסטרטגי.
מרזוק אלחלבי הוא משפטן, עיתונאי וסופר, בעל טור קבוע בעיתון "אל-חיאת" הלונדוני. הפוסט פורסם גם באנגית באתר 972+
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן