ההגנה על החיים המשותפים נמצאת בידי השלטון המקומי

השבוע הודיע שר הפנים, משה ארבל, כי הבחירות לרשויות המקומיות יתקיימו ב-30 בינואר 2024. בזמן שבצפת מרססים כתובות "מוות לערבים" ומפגינים נגד הקמת מעונות לסטודנטים ערבים; בעפולה ראש העיר מתבטא בפומבי נגד האפשרות לחיים משותפים בעירו; ובנתניה גורמים בעירייה משלהבים קריאות נגד סטודנטים ערבים במעונות במכללה בעיר, שנאלצו להתפנות בגלל חשש לגופם; נראה שחלק ניכר מהשלטון המקומי לא מבין את האחריות הגדולה שיש לו על החיים המשותפים של ערבים ויהודים.

מאז הטבח ב-7 באוקטובר, מתקיימת בישראל מתקפת הסתה וגזענות נגד האזרחים הערבים, 20% מאזרחי המדינה. אף שהנהגת החברה הערבית הצהירה שאין דבר בעולם שמצדיק פגיעה בחפים מפשע, אזרחים ערבים שיוצאים נגד פגיעה בחפים מפשע בעם הפלסטיני נרדפים פוליטית כאילו מדובר בתמיכה במעשי חמאס. הם מואשמים בתמיכה בטרור בשל התבטאויות ברשתות חברתיות, מפוטרים או מושעים מעבודתם, מושעים ממוסדות אקדמיים, ורבים נעצרו ושוחררו ללא כלום, רק לשם ההפחדה וההשתקה.

השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, דאג כבר עם תחילת המלחמה להתייצב מול המצלמות ולהזהיר מפני "שומר חומות 2", ולקרוא לחימוש אזרחים – ובכך סלל את הדרך לרדיפת האזרחים הערבים רק בשל היותם ערבים.

חודשיים לאחר מכן, ערבים ויהודים אזרחי ישראל נותרו מפוחדים אלה מאלה. עם זאת, עם זאת, ממצאים מתוך מחקר של מרכז אקורד (האוניברסיטה העברית) מצאו כי גם האזרחים היהודים וגם האזרחים הערבים מתנגדים לאלימות זה נגד זה, בעוד שכל אחת מהקבוצות בטוחה שהצד השני תומך באלימות נגדה.

הממשלה והתקשורת לא מהדהדות לציבור את המסרים שמראים באופן מובהק רצון לשמירה על השקט ושגרת החיים. להיפך, הן מחזקות את הפחד והחשדנות. הרשויות המקומיות, לעומתן, הן אלה שחשופות ראשונות למחיר הגבוה של החשדנות ההדדית, ומכירות את המהלכים המקומיים שמתבצעים כדי לחזק את החיבורים והסולידריות.

אסור לרשויות מקומיות לשתוק מול המסרים המסיתים והמפלגים של הממשלה. שתיקתן רק מגבירה את הפחד. כדי לשמור על הקיים השברירי, להקטין את הניכור, את חוסר האמון ואת הפחד האחד מהשנייה, על ראשי הרשויות לפעול עכשיו.

כמה רשויות מקומיות כבר החלו בכך: בתל אביב-יפו חילקה העירייה שלטים שבהם נכתב "יפואים ויפואיות, נעבור את זה יחד" בערבית ובעברית; אשכול רשויות השרון פרסם קול קורא לפרויקטים משותפים של רשויות ערביות ויהודיות; ראש עיריית לוד שיתף הצהרה כי "אין פה מאבק בין יהודים וערבים"; וראש עיריית ראש העין פעל כדי להגן על עובדי הבנייה הערבים מפני גירוש מעירו.

בעיר מגוריי, חיפה, התאספנו כבר ב-8 באוקטובר תושבים, יהודים וערבים, אנשי דת, פעילים קהילתיים ואחרים, כדי לחשוב יחד איך להתמודד עם המצב. מתוך הדמעות והפחדים, התייצבנו כדי לחשוב ולפעול יחד במטרה לדאוג אחד לשנייה במשבר הזה. אמנם העירייה הצטרפה כמה ימים לאחר מכן, וכיום היא חלק מהנעשה.

אלו יוזמות מבורכות, איים של שפיות ואנושיות בזמנים כל כך קשים. אבל זה לא מספיק. במצב שבו המדינה לא רק שאינה לוקחת אחריות, אלא גם דואגת לפגוע במערכת היחסים הטעונה והמורכבת בין האזרחים הערבים ליהודים, ובטח שלא פועלת לשיקום החברה – השלטון המקומי חייב לקחת את המושכות לידיים.

לשלטון המקומי יש אחריות לנקוט בצעדים גורפים כדי שהמרחב הציבורי המשותף שבו ערבים ויהודים חיים יחד יאפשר לכל התושבים להרגיש מוגנים. יש צעדים קונקרטיים שהשלטון המקומי יכול לעשות כבר היום, כמו למשל למנות, לתקצב ולהפעיל ממונים מטעמו שתפקידם יהיה לדאוג לנושאי חברה משותפת בחירום וגם בשגרה. עליו לעודד מערך קהילתי ערבי-יהודי של מתנדבים, המחובר לשטח, שיפעל בשכונות לשם יצירת רשת אזרחית ומענה לצרכים בעת חירום.

עליו לדאוג לחבר בין כל הגורמים המובילים בשטח הסמכות שלו – עובדי הרשות, ארגוני חברה אזרחית, אנשי דת ומנהיגים קהילתיים – ויחד איתם לקדם מענים מותאמים עבור התושבים בכל תחומי החיים: חינוך למניעת גזענות והסתה, עידוד חיים משותפים, אירועי תרבות מותאמים תרבותית ושפתית לערבים וליהודים.

על השלטון המקומי לשים בראש סדר העדיפויות את קידום החיים בשותפות. עכשיו הזמן שלו לפעול לריפוי החברה בישראל.

יעל פדרמן היא רכזת מרחב ציבורי משותף בעמותת סיכוי-אופוק, המקדמת שוויון וחברה משותפת בין האזרחים הערבים והיהודים במדינה