הדרת הערבי והשחור: בין ירון לונדון, אברי גלעד ואגודת הלהט"ב
שלושה מקרים שונים שהתרכזו ביממה אחת חושפים את עומק הדה-לגיטימציה לערביות, מזרחיות ושחורות בחברה היהודית בישראל. זה קורה בשיח הציבורי, בתקשורת ואפילו במרחבים הנלחמים בעצמם בדיכוי
על פניו, הקשר בין השלושה – ירון לונדון, אברי גלעד ואגודת הלהט"ב – נראה מופרך מעט, ולא לגמרי ברור. אבל שרשרת אירועים, שהתרחשו ביממה אחת וקשורים לנזכרים לעיל, מבהירה שוב את דה-הלגיטימציה שנעשית לערביות, למזרחיות ולשחורות במרחב הציבורי הישראלי.
בפרק האחרון של התכנית "מה אתם הייתם עושים?" בהנחייתו של אברי גלעד בחנו סיטואציה בה שני עובדי תחנת דלק מדברים ביניהם ערבית, ננזפים קשות על ידי מנהלת המקום ומתבקשים לדבר רק בעברית. כל הסיטואציה מתרחשת מול עיני לקוחות החנות. במשך יותר משעה, השחקנים חזרו שוב ושוב על הסיטואציה, אך אף אחד לא התערב במצב המשפיל עבור העובדת והעובד הפלסטינים. יתרה מכך, חלק מן העוברים והשבים אף הצדיקו את עמדתה של המנהלת שהתעמרה בהם ללא כל בושה ואף החריפה את תגובתה כדי לעורר מעט אמפתיה.
כשהזהות שהכתירה את עצמה לזהות האובייקטיבית היא הלבנה. אברי גלעד וירון לונדון (צילום: פלאש90, אורן נחשון / פלאש90)
הדבשת של גלעד
במהלך כל הצילומים התערבו שני אנשים: אחד מהם פלסטיני, שהתקשה מאוד לראות את האמור מבלי להתערב, והשני שהתקשה לקבל את הטענה לפיה "השפה הערבית היא בעייתית ומבריחה לקוחות" והתערב מול המנהלת תוך שהוא מבהיר שהוא לא שמאלני (חס ושלום), פשוט קשה לו לראות את זה. לינה, השחקנית הפלסטינית שהשתתפה בסיטואציה, אמרה שנתקלה בעבר בדרישה שלא לדבר בשפת האם שלה במרחב הציבורי, ושהחשש הכי גדול שלה הוא שאנשים לא רק שלא יגיבו, אלא גם יצדיקו את עמדת המנהלת, חשש שהתממש.
לאחר שהמנהלת הקצינה את הסיטואציה ואף פיטרה את העובדים בשל כך, עמדה לצידה אחת הלקוחות שהצדיקה את מעשיה ותמכה בטענה כי "זוהי מדינה יהודית וצריך לדבר בעברית". לינה, שהתקשתה להכיל את הסיטואציה המאוד ריאליסטית במהלך התכנית, פרצה בבכי לאור התעלמותם הקשה של עוברי האורח והעובדה שאף הצדיקו את התנהלות המנהלת.
האבסורד הוא שאברי גלעד הוא אותו אחד שהצדיק התפרעויות של תושבי יהודה ושומרון בכפר הפלסטיני קוסרא ואמר "לא נהיה היהודונים שמחכים שהפריץ יגיע", או במילים אחרות, נהיה הבריונים שלוקחים את החוק לידיים. אותו אברי גלעד שמשתלח חדשות לבקרים באנשים על בסיס צבע עורם, הוא שהציע ליוצאי הקהילה האתיופית "לחבוש כובעים מחודדים כדי להבדיל את עצמם מסודנים ואריתראים", הוא ה"צדיק" ששופט אחרים על התנהגותם, ובסיטואציה הזו האבסורד עלה על כל דמיון.
ליברליזם בשירות המחיקה
במקרה השני, אגודת הלהט"ב העלתה מודעה הקוראת ל "ערבי/ה, אפריקאי/ת ומזרחי/ת" להצטרף להקמת הפורום המזרחי להטב"קי. עצם הפנייה, שבמילים אחרות אומרת "אנחנו לבנים פה מדי, בואו", עוררה תגובות מתלהמות של גברים ממוצא אשכנזי החשים מודרים מהמפגש. תגובות בסגנון "אני ממש לא מבין את הפרסום הגזעני והמדיר הזה או את מגמת הבידול אה-לה שנות ה-80 ", "כי פתרנו לעצמנו את כל הבעיות של הקהילה, שאנחנו מחפשים לירות בתוך הנגמ"ש? הדבר הכי מטומטם שהאגודה עשתה אי פעם", "אני מבקש למען האיזון להקים פורום אשכנזי להט"בי" ועוד, מצטרפות לרוח התקופה שבה בוחרי העבודה בורחים בהמוניהם ממפלגה שבראשותה עומדים מרוקאים וקוראים ל"שבט הלבן" לנטוש.
אגודת הלהט"ב, אחד הארגונים הפחות מגוונים עדתית פה בארץ אשר תפקידה לתת ייצוג הולם של כלל הקהילה, הצטרפה להכרה המאוד מאוחרת שלהטב"קים יש גם בפריפריה; הם מגיעים מרקעים עדתיים שונים, וככל הנראה בעלי ובעלות צרכים ייחודיים, וכדי לתת להם מענה או להחשיב אותם כחלק מהקהילה, כדאי כנראה להקים להם תא. כאישה לסבית ממוצא מרוקאי, מעולם לא הרגשתי חלק מ"הקהילה" הגברית והלבנה ששמה עצמה בחוד החנית ומינתה את עצמה לדוברת הקהילה כולה.
גם כאן, הקריאה לגיוון המאבק הלהטב"קי נתקלת בחומה בצורה ושמה "ליברליזם", אותו מושג שכבר שנים מטשטש כל זהות אחרת ממה שנתפסת כזהות האובייקטיבית שהיא "הגבר הלבן". אותה חומה בצורה מטשטשת את העובדה שאשכנזים ואשכנזיות מובילים את המאבק הלהטב"קי כבר שנים, והזהויות היחידות שהסתננו לתוכו הן נשים אשכנזיות או זהויות מזרחיות מטושטשות. התגובות המזועזעות לנוכח האפשרות ליצור שיח זהותי בתוך מרחב שמראש נמצא בתוך דיכוי מבהירות שוב כמה דה-לגיטימציה יש למזרחיות, ערביות ושחורות גם במרחב הלהטב"קי.
חומה נצורה שמטשטשת את העובדה שאשכנזים ואשכנזיות מובילים את המאבק הלהטב"קי כבר שנים. הפגנה בתל אביב למען זכויות להט"בים. (צילום: תומר נויברג/פלאש90)
חומת ההגנה של השבט הלבן
המקרה השלישי והמאוד מובהק שניצח על שרשרת המאורעות שהתרחשו במרחב הדיגיטלי שלי בתוך יממה הוא ירון לונדון, המטרידן הסקסיסט שהצהיר לאחרונה על הטרדה מינית בשידור חי, וגרס הפעם כי "ערבים הם פראי אדם, הם לא שונאים רק יהודים, הם רוצחים גם את עצמן". לא צריך לומר הרבה על ירון לונדון מלבד העובדה שמקומו בתקשורת משוריין חזק בשל היותו אשכנזי משכבר הימים. הסלחנות והאיפוק הרב שמגלים כלפיו כאילו היה סבא שזרק הערה לא במקום בשולחן ארוחת שישי ולא כאל מי שהוא – איש תקשורת, מוביל דעת קהל ודמות לחיקוי – מבהירה שוב כי יש מי שישמור עלייך אם אתםן מהשבט הלבן, לא משנה כמה גזען, מיזוגן, פשיסט תהיה.
שלושת המקרים הללו מבהירים שוב כי דה לגיטימציה לערביות, מזרחיות ושחורות מגיעה במופעים שונים ונמצאת על כל הקשת. בין אם בפוליטיקה, בין אם בתקשורת, בין אם במרחבים הנלחמים בדיכוי כמו המרחב הלהט"ב או המרחב הפמיניסטי; כמעט ולא ניתקל במרחב בו לא תהיה קיימת היררכיית זהויות, כשהזהות שהכתירה את עצמה לזהות האובייקטיבית היא הלבנה. דה הלגיטימציה תגדל ככל שהזהות שלך שחורה יותר, את תידרשי לזוז הצידה, להפסיק לדבר על החוויות שלך, ולהתאים את עצמך למה שכבר הוכתב.
לירון כהן, מרוקאית, שדרותית, פמיניסטית ולסבית.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
