newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הדרישה צריכה להיות חד משמעית: מדינה פלסטינית עכשיו

ההצלחה של נתניהו לשכנע את העולם שהדיון בעניינם של הפלסטינים אינו דחוף, הביא גם אקטיביסטים להעדיף מדינה אחת כדי לדאוג לזכויות האדם של הפלסטינים. זו טעות. זכויות אדם חשובות, אבל סיום הכיבוש דחוף יותר

מאת:

"אם ניסוג מהשטחים, נמות", זעק הדמגוג בנימין נתניהו בעת כהונתו כשגריר ישראל באו"ם. בעת ששירת תחת ראש הממשלה יצחק שמיר, היה נתניהו מחויב לשלילה ישירה ובוטה של זכותם של הפלסטינים למדינה עצמאית ולסיום הכיבוש.

מאז נעשו פשעים רבים במסגרת הכיבוש המתמשך, אך נתניהו בתפקידו כגנרל הכיבוש שינה את הדוקטרינה. בחוגי המתנחלים והליכוד עדיין שלטת רטוריקת השלילה האידיאולוגית של עצמאות פלסטינית, אולם כדובר הכיבוש כלפי העולם מעדיף נתניהו את גישת ההשהיה: אין טעם לעסוק בכיבוש כי יש דברים "חשובים יותר". ליתר דיוק – "דחופים יותר".

נתניהו הצליח בכך, ולא בגלל היותו קוסם, אלא כי גישה זו אינה שונה מהמדיניות השלטת בקרב "בעלות בריתה" של ישראל, כלומר פטרוניה שבגיבוין היא תלויה.

במשך שנים הצהירו כל ראשי המדינות במערב אירופה – מדינת פלסטין כן, צעדים נגד הכובש לא. כלומר, הגדרה עצמית לאומית אינה זכות יסוד של כל עם ועם, אלא מחווה התלויה ברצונו הטוב או הרע של הכובש. בשנות כהונתו של טראמפ הופעל מכבש לחצים על מדינות ערביות התלויות בארצות הברית לאמץ גישה דומה, ולמרבה צער הלחץ פעל בדמות הצעד המביש של איחוד האמירויות.

ארה"ב קיבלה את העמדה הישראלית שסיום הכיבוש הוא עניין ישראלי. הפגנה בח'אן יונס נגד תוכנית טראמפ (צילום: עבד רחים רח'מן / פלאש 90)

ארה"ב קיבלה את העמדה הישראלית שסיום הכיבוש הוא עניין ישראלי. הפגנה בח'אן יונס נגד תוכנית טראמפ (צילום: עבד רחים רח'מן / פלאש 90)

תעמולת "האנטישמיות החדשה" גם היא נוטלת חלק בדחיקת מדינת פלסטין לתחום ה"לא דחוף". התעמולה הזו מנסה לשלול את זכות של פעילים להתמקד בסוגיה הפלסטינית ולרכז מאמץ לשחרור הפלסטינים מהכיבוש. לפי הבלי "האנטישמיות החדשה", עלינו לבקר כל הפרת זכויות אדם בכל פינה בעולם בטרם "יוּתר לנו" להתייחס לכיבוש שהצבא הישראלי כופה על הפלסטינים.

עניין ה"אנטישמיות" הוא תעמולת כזב. ההתמקדות במאבק הפלסטיני אינה נובעת מכך שהכובשים הם יהודים, אלא כי דה-קולוניזציה קודמת לדמוקרטיזציה. תביעה של עם שחי תחת כיבוש ושלטון זרים לעצמאותו זכתה תמיד לדחיפות על פני שאלת המשטר במדינה החדשה שתקום או שכבר קמה, ובצדק. שחרור לאומי הוא עניין לחזית בינלאומית בעוד משטר פנימי הוא בראש ובראשונה עניינו של העם במדינתו, וניסיון "לכפות" או "לייצא" דמוקרטיה פירושו חזרה לשליטה זרה.

בנוסף לכך, לא בכל מצב ולא בכל תנאי מה שמתאים לעם הוא אימוץ מכני של הדמוקרטיה הפרלמנטרית, שהתפתחה במדינות מתועשות כתוצאה מנסיבות וייחודיות והתפתחו היסטורית ייחודית. שליטה זרה של מדינה אחת בעם אחר, לעומת זאת, היא תמיד פסולה ויש לפעול לסיומה המיידי באופן קטגורי ובעזרת הצבת אולטימטום לכובש.

השימוש שעושים תועמלני "האנטישמיות החדשה" במושג "זכויות האדם" הוא ציני וחסר כל צל של יושרה, שכן עניין זכויות האדם אינו קרוב ללבם. אולם התעמולה שלהם מצליחה, שכן גם קהילת האקטיביסטים והרדיקלים החופשיים, שבמידה רבה פועלת במסירות במשך שנים לחשיפת פשעי ישראל ולגינוי הפרת זכויות האדם מסגרת הכיבוש, "נתקעת" בראיית התמונה כולה דרך מדד זכויות האדם תוך התעלמות מבסיסו הלאומי של המאבק הפלסטיני.

היצמדות מוחלטת לזכויות האדם מפקיעה מכל מאבק לאומי את הדחיפות, כי מדינה עצמאית אין פירושה כיבוד זכויות האדם. היא תנאי מוקדם לכיבוד זכויות אדם, והיא מהווה הגשמת שאיפתם של מיליוני אנשים, שאיפה חשובה לא פחות, ולרוב דחופה הרבה יותר, מעניין זכויות האדם.

כך נוצר הסחף, בעיקר בקרב קהילות של אקטיביסטים ורדיקלים חופשיים, לכיוון עמדת "המדינה האחת" על גרסאותיה השונות. לומר "מדינה אחת" פירוש הדבר שאין דחיפות לשחרר יותר מחמישה מיליון פלסטינים מעול הכיבוש הצבאי, שכן מדינה אחת שוויונית בשטח שחיות בו שתי קבוצות לאומיות יריבות אינו בגדר היתכנות ריאלית.

השלמת התהליך של הפיכת הרשות הפלסטינית למדינה היא צעד ריאלי הרבה יותר, כי הקמת מדינה חדשה בשטח כבוש היא אחת התופעות הנפוצות והמקובלות בהיסטוריה האנושית בעשרות השנים האחרונות. מספר המתנחלים בגדה המערבית הוא סוגיה טכנית שאפשר להתמודד איתה. ויתור של שני עמים על מדינה המבטאת את זהותם הלאומית הוא עניין מרחיק לכת הרבה יותר, ולכן מנותק הרבה יותר מהמציאות הקיימת.

הפיכת המדינה הפלסטינית לעניין דחוף מחייבת פרוגרמת מינימום. במקרה של פלסטין לא מספיק לומר "Matter", צריך להגיד "Urgent". במקרה של פלסטין נדרשת תביעה פשוטה ו"רזה", שמגלמת בתוכה את השינוי הנרחב ביותר, הבלתי הפיך ביותר, בטווח הזמן המיידי ביותר.

נתניהו וטראמפ בהכרזה על תוכנית המאה (קובי גדעון, לע"מ)

נתניהו וטראמפ בהכרזה על תוכנית המאה (קובי גדעון, לע"מ)

כלפי חוץ ממשלת ישראל מדברת על "פתרון הסכסוך במשא ומתן", ובעלות בריתה, שבהן היא תלויה בפועל, מסכימות לכך. מאחורי קו ה"הסברע" הזה, שאינו אלא מסע הונאה שיטתי, עומדת התפיסה ששחרור הפלסטינים מהכיבוש הישראלי הוא עניין הנתון להסכמתה של ישראל. לכן בישראל מרבים להשתמש בביטוי "חלום המדינה הפלסטינית", במקום לדבר על זכותם הבלתי מותנית, שאינה כפופה להסכמת ישראל ושום גורם אחר, למדינה עצמאית.
את המסר של "מדינת פלסטין עכשיו", ושל משא ומתן רק בתנאי המוקדם שבו מדובר בשתי מדיניות ריבוניות שוות מעמד וזכויות, יש להעמיד בראש הסולידריות עם העם הפלסטיני בכל מקום בעולם ומול כל ממשלה בעולם וכל גורם אחר.ִ

ישראל חוששת מאוד מכך שעוד ועוד מדינות יכירו במדינת פלסטין. היא משתמשת בכל אמצעי התעמולה וההונאה ובכל דרכי השוחד והאיום כדי למנוע זאת, בדרך כלל בגיבוי אמריקאי מלא, לא רק בימי טראמפ. רוב המדינות בעולם מכירות בפלסטין כמדינה, אך למרבה הצער ההכרה הזו אינה משפיעה על היחסים עם ישראל. דווקא המדינות, שבהן ישראל תלויה, אינן מכירות בפלסטין ובכך בעצם קובעות שהפלסטינים הם העם היחיד בעולם ששחרורם הלאומי תלוי בהסכמה של כובשם.

בכך דוקטרינת נתניהו מונעת לנצח את סיום הכיבוש, כי רוב רובה של הקשת הפוליטית בישראל, כולל מפלגת האופוזיציה הגדולה ביותר כיום, מתנגדות להקמת מדינת פלסטין לא עקב חששות ביטחוניים ואי אמון בפלסטינים, אלא מתוך תפיסה אידיאולוגית המחייבת את כיבוש הארץ על כל חלקיה.

לכן יש לצאת בקמפיינים של לחץ ציבורי בכל האמצעים. על מדינות בליגה הערבית צריך ללחוץ לא לחבור למהלך הנורמליזציה, כל עוד לא קמה מדינת פלסטין העצמאית. על מדינות מזרח אסיה, אפריקה, אמריקה הלטינית ומזרח אירופה יש ללחוץ שיהפכו את הכרתן הפורמלית בפלסטין בשיקול במינון יחסיהן עם ישראל. על מדינות מערב אירופה וצפון אמריקה יש לדרוש הכרה חד צדדית במדינת פלסטין בגבולות 67' ולהפסיק לראות בבמדינה פלסטינית עניין הכפוף להסכמת ישראל שיבוא כתוצאה ממשא ומתן ללא סוף עמה.

ומכל המדינות הללו יש לתבוע אחריות על המשך הכיבוש בלא קשר למשטרן הפנימי. שכן הן עצמאיות מתוקף עקרון ההגדרה העצמית לעמים ושום משטר אינו עילא לביטול מדינתם העצמאית.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושר הביטחון, יואב גלנט, ב-13 במרץ 2024 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושר הביטחון, יואב גלנט, ב-13 במרץ 2024 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

ישראל מפרקת במו ידיה את "מדיניות הבידול" שעליה עמלה עשורים

אין באמת מחלוקת מעשית בין גנץ וגלנט לנתניהו ובן גביר, וקיבלנו עדות לכך בתגובתם לתובע בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. אבל במודע או שלא, הם מודים בכישלונה של מדיניות הניתוק בין עזה לגדה המערבית, ולכן נתפסים בעיני ראש הממשלה ובני בריתו כאיום קיומי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf