newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

גם המצור והמלחמה לא שברו את הדייגת היחידה בעזה

היא עוסקת בדייג מגיל שמונה, ובגיל 13, בעקבות מחלת אביה, הפכה לדייגת מקצועית. מדלין קולאב, הדייגת היחידה בעזה, מדברת על מקומה כאישה במקצוע גברי מובהק, על הפחד מחיל הים הישראלי, ועל אהבה אינסופית לים

מאת:

כותבת אורחת: נסרין אל-חטיב, עזה.

"הדייגים יודעים שהים מסוכן ושהסופה נוראה, אך מעולם לא מצאו בסכנות אלה סיבה מספקת להישאר על החוף" – וינסנט ואן גוך.

אני מאמינה שאם ואן גוך עוד היה בחיים היום, הוא היה משתמש במשפט הזה בשביל לתאר את הדייגים של עזה.

אם תבקרו בנמל של עזה תפגשו מגוון של אנשים צעירים ומבוגרים, כהים ובהירים, ודייגים פצועים ונכים שמגיעים מכל חלקי הרצועה, אשר יחד יוצרים קהילה גדולה ותוססת, על-אף המצור הישראלי שמגביל את המרחק אליו מותר לסירות לשוט. ודאי תופתעו לגלות דייגת אחת בודדה בין 2,000 גברים לערך, שכן בעזה זהו מקצוע גברי במובהק.

זוהי מדלין קולאב, הדייגת בת ה-21. מכיוון שאנו בנות אותו גיל, ומכיוון שהחיים בים תמיד עוררו בי עניין רב,  ראיינתי אותה לאחרונה כדי לשמוע על חייה כאישה דייגת בעזה. מדלין לקחה אותי אל המקום האהוב עליה בנמל – הסלעים לאורך החוף. קירות וגושי בטון צבעוניים, שעוטרו בגרפיטי בידי אמנים כחלק מפרויקטים לנוער, ניצבו מאחורינו, והים השקט השתרע לפנינו. קבוצה של דייגים פטפטו זה עם זה לשמאלנו.

> מתי בפעם האחרונה שאלתם אנשים מעזה מה דעתם על עזה?

"הלוואי שאוכל להישאר כאן עם הים". נסרין קולאב ורשת הדיג בחוף עזה (באדיבות אתר We Are Not Numbers)

"הלוואי שאוכל להישאר כאן עם הים". נסרין קולאב ורשת הדיג בחוף עזה (באדיבות אתר We Are Not Numbers)

סיפור של מאבק

"דיג הוא מקצוע שעובר בירושה", הסבירה מדלין. "המעורבות שלי בתחום החלה דרך אבי. כשהייתי ילדה, הוא נהג לקחת אותי איתו לים כדי שאעזור לו. ב-1990 הוא חלה וכשהייתי בת 13 המצב הרפואי שלו החמיר. הוא נאלץ להפסיק לעבוד, ומאחר שהייתי הבכורה, והיה לי ניסיון מסוים בדיג, אני החלפתי אותו".

כשרק התחילה, היא סיפרה, "נתקלתי בבעיות עם אנשים שלא הכירו אותי בתור ילדה. רוב הדייגים הצעירים, השוטרים ואחרים, לא קיבלו אותי, שכן הייתי הבחורה הראשונה והיחידה שעסקה במקצוע כזה. הייתי צריכה להוכיח את עצמי ולהחזיק מעמד עד שהרווחתי את כבודי. ככל שחלף הזמן, הם למדו להכיר אותי והדברים נעשו פשוטים יותר. כיום, שוררים ביני לבין עמיתי לעבודה יחסים של אחווה. אנחנו משפחה אחת, חזקה ואוהבת".

מדלין הצביעה על גבר שישב לידה. עיניו היו חדות, שערו כהה, והוא בשנות ה-40 לחייו. "מר זכרייה הוא אחד האנשים שעזרו לי הכי הרבה להתמודד עם כל הקשיים שעמדו מולי". הסתכלתי עליו במבט מסוקרן, אז הוא חייך ואמר, "אני אבא בשבילה יותר מאשר חבר".

זכרייה, או אבו עיאד כפי שכל מי שמכיר אותו קורא לו, הוא הרכז של ועדות הדייגים, חבר באיחוד ועדות העבודה החקלאית (UAWC) וחברו של אביה של מדלין. הוא עמד לצידה לכל אורך הקשיים שחוותה ולימד אותה את תהליך הדיג שלב אחר שלב. "הייתי לוקח אותה איתי כשהלכתי לדוג כדי ללמד אותה איך להיות דייגת מקצועית", הוא נזכר. "אנחנו נסמכים בעיקר על רשתות הדיג בעבודה הזו. קודם מכינים את הרשתות ומוודאים את איכותן לפני שמשליכים אותן לים, לרוב בעזרתם של דייגים אחרים. השלבים נדמים די פשוטים, אבל התהליך הוא קשה. לפעמים לוקח 48 שעות עד שיוצאים עם שלל טוב, וזה דורש סבלנות וכוח פיסי".

אבו עיאד מוסיף שלמרות שהמצור הישראלי על הרצועה מאפשר לדוג רק עד שישה מיילים ימיים מהחוף, בעוד הדגים הכי טובים נמצאים במרחק 12 מייל או יותר, הדייגים עדיין מצליחים לתפוס סרדינים, שרימפסים וסוגים שונים של דגי בורי.

שירי עם ומזמורים, אשר פעמים רבות הדייגים ממציאים בעצמם, מוסיפים נופך יחודי לעבודה. כשהם משליכים את רשתותיהם לים, או כשהשלל הוא גדול, הם מריעים ופוצחים בשירים כמו "ואלד׳ה? בדהא סרדין. ואלדאר? ואלא מאלין. ואלג׳בה? בדהא דאנאניר". ('והציוד? חסר לו סרדינים. והבית? חסר לו כסף. והכיס? חסר לו דינארים'.) שיר אחר הולך כך: "סאלי סאלי, עלא אל-נאבי, סאלי וסום, אל רזק ידום…" ('התפללו, התפללו אל הנביא, התפללו וצומו, שהרווח יישאר לנצח').

אבו עיאד מסתכל על מדלין ואומר, "מדלין עצמה היא סיפור של מאבק. משהתחילה לעבוד היא הייתה אחת המקצועיות ביותר בשימוש בסירת משוטים. היא הייתה רק בת שמונה כשהיא ניסתה בפעם הראשונה".

> הצבא מודה בריסוס קוטלי צמחייה בתוך עזה

במלחמה האחרונה מדלין איבדה שתיים מהסירות שלה. חוף עזה (באדיבות אתר We Are Not Numbers)

במלחמה האחרונה מדלין איבדה שתיים מהסירות שלה. חוף עזה (באדיבות אתר We Are Not Numbers)

כמו דג

מכל הקשיים איתם התמודדה מדלין, בין אם לבדה ובין אם בעזרת משפחתה ואבו עיאד, יש קושי אחד שלא הצליחה למצוא לו פתרון: הכיבוש הישראלי. "אני לא יכולה למנות את כל המצבים המסוכנים אליהם נקלעתי במהלך הדיג", היא מספרת. "כל דייג שמתקרב לאזור הגבול מסתכן בהחרמה של רשתות הדיג או הסירה שלו, או אפילו בירי או מעצר על-ידי כוחות חיל הים הישראלי. אישית, החרימו לי את רשתות הדיג פעם אחת וירו לעברי פעמים רבות. לכן אני משתדלת להימנע מלשוט בקרבת הסימון של שישה המיילים".

אבו עיאד ממשיך: "במהלך המלחמה האחרונה, כל הדייגים אספו את סירותיהם ואת שאר הציוד על החוף והחביאו אותם בחדריהם [קבוצת חדרים שנבנו זה לצד זה כמבנה, שבו כל דייג שומר את ציוד הדיג שלו ואת חפציו האישיים, נ.ח']. אבל חיל הים הישראלי סימן לו כמטרה את החדרים וגרם לאבדן כבד לכל הדייגים. מדלין איבדה את שתי הסירות שלה".

יש הרבה דברים לגבי מדלין שאנשים לא יודעים. מאחורי האישיות החזקה והעיקשת שלה, יש ילדה שאוהבת לרקום, לעצב בגדים ולשחות. למעשה, היא אפילו נבחרה בתור הנציגה של פלסטין לתחרות שחייה שהתקיימה בדרום אפריקה, אך המצור על עזה מנע ממנה מלנסוע ולהשתתף בתחרות. מדלין היא גם אקטיביסטית אשר נפגשה עם לא מעט נכבדים, מקומיים ובינלאומיים, שביקרו ברצועה.

לפני שהלכתי, שאלתי את מדלין כיצד היא מגדירה את מערכת היחסים שלה עם הים. היא ואבו עיאד שניהם הסכימו, "דייג אמיתי הוא כמו דג. אם תרחיק אותו מהים, תוציא את החיים מגופו". ואשר לעתיד, היא אומרת, "הלוואי שאוכל להישאר כאן עם הים. לא משנה כמה קשיים סבלתי, וכמה עוד אסבול, אני תמיד מוכנה לעוד".

נסרין אל-חטיב, 21, סטודנטית ללימודי אנגלית באוניברסיטה האסלאמית בעזה. חברה בפרוייקט "אנחנו לא מִספָּרים", הנותן לכותבות וכותבים צעירים מעזה אפשרות לתקשר עם העולם ולספר את סיפורם במילים שלהם. הפוסט פורסם במקור כאן ותורגם על-ידי תום דולב.

 > בעזה אמנים משתמשים בתבלינים ובאיפור כדי לפצות על המחסור בצבע

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf