הדברים שבני מחמוד הספיק ללמוד במדינת היהודים עד גיל 18

בגיל שלוש הוא הבין שילדים יהודים חשובים ממנו, בגיל 13 הוא הבין ששפתו נחשבת לנחותה, בגיל 17 הוא הבין שאין לו את הזכות לחיות בביטחון או את החופש להפגין. גם עכשיו, בגיל 18, בכל פעם שהוא יוצא לרחוב הלב שלי רועד מפחד

מאת:

בני, מחמוד, חגג את יום הולדתו ה-18 לפני שבוע ימים. לצד השמחה הגדולה, היום הזה העלה בי זיכרונות מאינספור רגעים שעברו עליו במהלך השנים האלה כילד וכנער פלסטיני, אזרח במדינה זו.

"מאז שהייתי ילד, לא הייתי בים". צעירים מהגדה המערבית מצטלמים על רקע חוף הים ביפו (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

בני הבין שהיחס אליו הוא כאל חשוד בהגדרה, ושמערכת הצדק רחוקה ממושג הצדק מרחק שנות אור. צעירים פלסטינים בחוף הים ביפו (למצולמים אין קשר לכתבה. צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

כבר מגיל שלוש או ארבע מחמוד הבין שבמדינה הזו יש הבדל בין אנשים, הבדל היררכי שנקבע לפי צבע עור, דת ולאום. בגיל הזה מחמוד הבין שילדים יהודים נחשבים יותר ממנו. הוא הבין זאת כי ליד הבית שלנו לא היתה גינת משחקים, וגם כשהקימו כזאת מאוחר יותר, היא היתה עלובה, למרות שהיו הרבה ילדים קטנים בשכונה. לכן אם מחמוד רצה לשחק בגינה כלשהי היינו חייבים לנסוע צפונה, לאזור שיש בו ילדים לבנים. במקומות האלה, למחמוד היו יותר משתי נדנדות ישנות, והוא לא היה צריך למשוך את שרוול החולצה כדי להחזיק בידית הנדנדה כי היא היתה ישרה וחלקה, לא כמו זאתי שליד הבית, אכולת חלודה ודוקרת.

בגיל 12 מחמוד הבין שהמשאבים שניתנים למערכת החינוך הערבית פחותים מאלה של המערכת היהודית. הוא הבין את זה כשנוכח בפער שבין בתי ספר ערבים ועבריים כאן ביפו, מה שאילץ אותנו להעביר אותו לבית ספר עברי. שם, לצערי, הוא הפסיד את השפה שלו ונאלץ לעשות מבחנים במהלך חודש הרמדאן. זאת על אף שצוות בית הספר עירוני ז' מדהים ועשה הכל כדי שמחמוד יצליח וגם ירגיש בנוח, אבל יש דברים שהם מחוץ לשליטה של צוות בית הספר, נפלא ככל שיהיה.

donate

בסביבות גיל 13 מחמוד הבין שהשפה שלו היא עניין בעייתי במיוחד. זה קרה כאשר נדרש לאבחון פסיכו-דידקטי. בקופת החולים הציעו לנו לנסוע לאזור המשולש ולפגוש מאבחנת שתדבר בשפת אמו בסבסוד קופת החולים; זאת בזמן שלילד בשכבה של מחמוד, שגר קרוב אלינו, קופת החולים הציעה מאבחן קרוב לבית, שמדבר בשפת אמו במחיר המסובסד. כך, כדי לקבל מאבחנת בשפת אמו של מחמוד, שגם גרה קרוב אלינו, הייתי צריכה לשלם מחיר מלא, ורק לאחר המתנה ארוכה, איומים ומלחמה קופת החולים הסכימה להעביר לי החזר.

קצת לפני גיל 14 מחמוד הבין שהוא לא רק פחות חשוב מילד יהודי, ושמשקיעים פחות בגינות המשחקים שליד ביתו, ולא רק שהוא צריך לשלם כסף נוסף כי שפת אימו איננה עברית, אלא שהוא גם חשוד בהגדרה, וחשוף ליחס בריוני ואלים מהמשטרה.

בערב חג ראש השנה, מחמוד בילה עם חבר בטיילת יפו. שוטרי יס"מ (יס"מ, אלה עם האופנועים, שמטפלים בהתפרעויות בהפרות סדר וכו') על אופניים עצרו אותו וביקשו ממנו להזדהות. אבל למה לעשות את זה כמו בני אדם, אם אפשר לעשות זאת בעזרת איומים ובריונות? מחמוד הבין שהגוף שאמור לשמור עליו, ולהגן עליו, הוא הגוף שתוקף אותו ומאיים עליו. לתומי, התלוננתי על כך במח"ש. אם היתה לי תקווה כלשהי ליחס הוגן, הרי שהיא התפוגגה כאשר התיק נסגר. כך בני הבין גם שמערכת הצדק רחוקה ממושג הצדק מרחק שנות אור.

ברבים מהמקרים, המשטרה היא זו שהחלה את האלימות. עצורים ערבים בלוד (צילום: אורן זיו)

בגיל 17 וחצי מחמוד הבין שאין לו באמת את הזכות למחות או להפגין, ושאם יעשה זאת הוא ייחשב לערבי מתפרע. עצורים ערבים בלוד (צילום: אורן זיו)

בגיל 17 מחמוד הבין שאין לו את הזכות הבסיסית לחיות בביטחון אישי, ושבמקום שבו הוא גר קליעים עפים על ימין ועל שמאל, ואין מי שיעצור זאת. לאחר עשרה מקרי רצח ביפו במשך שנתיים ופענוח אחד בלבד, מחמוד נשא תפילת הודיה מיוחדת כשבמזל לא נכח באירוע ירי שגרתי לחלוטין ביפו, ליד בית של חבר ובמקום בילוי קבוע שלו. תמונות של הרכב המנוקב מקליעים חידדו זאת יפה מאוד – למחמוד אין ביטחון אישי.

בגיל 17 וחצי, כשמחמוד סיים ללמוד על אזרחות ודמוקרטיה, הוא הבין שבפועל, למושגים האלה אין קשר למציאות חייו. הוא הבין שאין לו באמת את הזכות למחות או להפגין, ושאם יעשה זאת ייחשב לערבי מתפרע. את זאת הבהירו לו היטב אירועי מאי 2021, כשהגעתי למצב שבו אני צריכה לשלול מהבן שלי את חופש התנועה וההשתתפות במחאה, כי פחדתי עליו. כי פחדתי שייפגע, כמו אחרים, כי פחדתי שיחטוף רימון הלם לפרצוף בהפגנה ביפו, כי זה מה שהשוטרים כאן עשו ועושים. כך אנחנו אומרים לבנינו – מצד אחד תהיה גאה במי אתה ותעמוד על שלך, ואל תפחד למחות בדרך חוקית, ומצד שני שב בשקט בבית, שלא יפגעו בך. המשטרה, כמובן.

עכשיו, בגיל 18 ושבוע, מחמוד יוצא לדרך עצמאית. הוא כבר לא קטין, אבל עדיין, כשהוא יוצא מהבית אני מפחדת. כמות האלימות שיש במרחב, כמות הנשק הלא חוקי שמסתובב כאן כשהמשטרה לא עושה דבר לצמצמה, כמות האלימות של המשטרה עצמה, אותי זה מפחיד.

למרות זאת, אמשיך לחזק אותו ולתמוך בו, לעודד אותו ללמוד, לעבוד, לפתח קריירה, להגשים חלומות ולתרום לחברה, וכמובן להמשיך להיות גאה במי שהוא, בתקווה שיזכה ללמוד גם משהו על שוויון, צדק והגינות במדינה שבאזרחותה הוא מחזיק.

איאת אבו שמיס היא משוררת יפואית ובלוגרית

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

אילוסטרציה: pixabay

פרשת NSO היא רק סימפטום של האמונה הישראלית בכוחות הביטחון

התרגלנו לפטור כל ביקורת על אמצעי הביטחון במשיכת הכתף של "מלחמה היא דבר מכוער", וכך הפכה "מלחמה" למטפורת ברירת המחדל בכל פעם שאנחנו רוצים לזרוק הצידה את זכויותיו של מישהו. ועכשיו, שלא במפתיע, זה הגיע לתוך הטלפון שלנו

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf