הגדר, השערים, והנישול השיטתי של חקלאים פלסטינים מאדמתם

בשנת 2020, הצבא דחה 73% מהבקשות של חקלאים פלסטינים לעבד את אדמותיהם ב״מרחב התפר״. כך עולה מנתונים שהעביר המנהל האזרחי לארגון ״המוקד להגנת הפרט". אחוז קטן בלבד מהבקשות נדחו מ״סיבות ביטחונית״, למרות שעל פי הצהרת המדינה, זו אמורה להיות הסיבה היחידה לדחיית בקשות.

עשרות אלפי חקלאים פלסטינים בגדה המערבית זקוקים להיתר מיוחד מהצבא כדי לחצות את גדר ההפרדה ולהגיע לאדמותיהם באזור שהצבא מכנה "מרחב התפר".

לאחר הקמת גדר ההפרדה, אדמות אלו נכלאו בין תוואי הגדר לקו הירוק. דו"ח חדש של המוקד מצביע על החרפת המדיניות המונעת מאותם חקלאים גישה לאדמותיהם שמעבר לגדר. ״מרחב התפר״ משתרע על 9.4 אחוזים משטחי הגדה שנכבשו בשנת 1967, כולל ירושלים המזרחית.

מנתונים שהעביר המנהל האזרחי במסגרת עתירת חופש מידע שהגיש המוקד לבית המשפט המחוזי בירושלים עולה, כי במהלך 2020 הגישו חקלאים פלסטינים 8,015 בקשות להיתרי כניסה לאדמות במרחב התפר, אך רק 2,184 מהן (27%) אושרו, בעוד ש-5,831 בקשות (73%) נדחו.

הנתונים שנחשפו בדו"ח חדש של המוקד המתפרסם היום (שני) מצביעים על עליה קבועה באחוז דחיית הבקשות. כך, ב-2014 נדחו 29 אחוז מהבקשות, ב-2015 40  אחוז, ב-2016 55 אחוז, ב2017 55 אחוז, ב-2018 73 אחוז, ב-2019 63 אחוז וב-2020 73 אחוז מהבקשות נדחו.

מלכוד "החלקות המזעריות"

למרות שהמדינה הצהירה ב-2011 בעתירות בג"ץ שונות כי שיקולי ביטחון הם הסיבה היחידה למנוע כניסת חקלאים למרחב התפר, המציאות בשטח שונה. "בעלי הזיקה לאדמות במרחב התפר ימשיכו בעיבודן, תוך מתן אפשרות לקרובי משפחה ולעובדים אחרים לסייע להם בעבודתם״, הצהירה המדינה, אך על פי נתוני הצבא שיעור הבקשות הנדחות בשל "מניעת שב"כ" נע בין אפס ל-3 אחוז מכלל הבקשות המסורבות של בעלי אדמות, ושיעור הבקשות של עובדי חקלאות הנדחות מסיבה זו נע בין אחוז אחד ל-6. קשיים בהתמצאות בביורוקרטיה הצבאית ואי־עמידה בקריטריונים ההולכים ומחמירים הם הסיבה לרוב הדחיות לבקשות להיתרים.

מאז 2019 הנהלים אינם מכירים עוד בזכותם של חקלאים להגיע אל אדמותיהם, אלא מגבילים גישה למקרים שבהם החקלאים מוכיחים "צורך חקלאי".

החל מ-2017 הצבא החליט, שאין "צורך חקלאי" בעיבוד חלקות שהוא מכנה "חלקות מזעריות" (פחות מ-330 מ"ר) – וכיוון שהצבא מחשב גודל חלקה בחלוקה בין בעלים משותפים, התוצאה היא שהצבא מחשיב את רוב האדמות במרחב התפר כ-"חלקות מזעריות שאינן מצדיקות עיבוד". על פי נהלי הצבא, החישוב הוא על בסיס ״מכפלת שטח החלקה כולה בשיעור בעלותו היחסי של המבקש בחלקה".

במוקד מציינים כי קביעת גודל השטח היא שרירותית ומתעלמת מהאופן שבו מתנהלת החקלאות הפלסטינית בגדה המערבית ומההיבטים החברתיים והתרבותיים שלה. בדצמבר 2020 נענה בג"ץ לבקשת המוקד והוציא צו על תנאי נגד מדיניות החלקות המזעריות, ודיון יתקיים בסוף החודש.

לפי הדו"ח, לנוהל החדש העוסק בגודל החלקה יש ״השלכות מרחיקות לכת״, והוא משמש בסיס לדחיית מאות בקשות. מרבית החלקות המוגדרות כ"חלקות מזעריות" גדולות בהרבה, אבל הצבא מתייחס אל חלקות גדולות כאל מספר רב של חלקות "בגודל מזערי". כך, למשל, אם חלקת אדמה בת שלושה דונם מוחזקת בבעלות משותפת של עשרה בני דודים, הצבא יראה כל בן דוד כבעלים של 300 מ"ר – ואיש מהם לא יהיה זכאי להיתר לעיבוד החלקה. על פי ארגון OCHA רק 13 שערים לאורך 465 הקילומטרים הבנויים של גדר ההפרדה נפתחים מדי יום.

אחד האזורים שנפגע קשות מהגבלות הגישה לאדמות חקלאיות הוא האזור הצפוני של הגדה המערבית. בסיור בכפר קפין שליד טול כרם, תושבים סיפרו על הפגיעה הקשה באפשרות לעבד את האדמות שנותרו בצד ״הישראלי״ של הגדר, שנבנתה בתוך הגדה המערבית. הם ציינו כי היתרים ניתנים רק למי שרשום כבעל האדמות, כך שהם מתקשים להביא איתם עובדים בשכר או בני משפחה כדי לעבד את הקרקע.

"הם רוצים סיפוח, שהאדמות האלה יהיו חלק מישראל"

השער החקלאי בקפין נפתח שלוש פעמים בשבוע, בימים ראשון, שלישי וחמישי, בשעות שש בבוקר, ב-12 בצהריים ובארבע אחר הצהריים, לפרקי זמן קצרים. תושב הכפר מוחמד חסיב (אבו סעיד), בן 65, ציין כי בעונת מסיק הזיתים השער נשאר פיזית פתוח כל היום, אך עדיין הם נדרשים להיכנס רק בשעות המותרות ועם אישור בתוקף. ״הכניסה היא רק עם אישור, אם חיילים תופסים מישהו בלי אישור באדמות הם עוצרים אותו. זה עניין מדיני, נתניהו בעבר וגם בנט כעת רוצים סיפוח, שהאדמות האלה יהיו חלק מישראל״.

אבו סעיד מציין כי לתושבי הכפר קפין אלפי דונם מעבר לגדר, וכדי לעבד אותן היה צורך בכ-2500 אישורים. בפועל ניתנו רק כמה מאות לתושבי הכפר.

איברהים סלימאן עאמר, גם הוא בעל אדמות בצידה השני של הגדר. ״אם אני נכנס לעבוד בבוקר ואני מרגיש לא טוב או צריך לחזור הביתה – אי אפשר, צריך לחכות לשעות שהשער יפתח״, הוא מציין, אך מדגיש כי הבעיה העיקרית היא במדיניות ההיתרים. ״נותנים אישור רק למי שרשום בטאבו, חלק מהאדמה רשום על שמי וחלק על שם הבן שלי אז לשנינו יש אישור, אבל אם אני רוצה להביא את בן דוד שלי שיעזור אני לא יכול״. לדבריו, אותה מדיניות גורמת לכך שכל שנה הוא לא מספיק לעבד את כל אדמתו. ״אנחנו פשוט לא מספיקים לטפל בכל לבד, המטרה היא לייאש אותנו ולהרחיק אותנו מהאדמה שלנו״.

בדו"ח צויין כי חיילים אינם מקפידים על שעות הפתיחה של השערים בגדר ההפרדה – השערים שדרכם אמורים להיכנס החקלאים לאדמותיהם במרחב התפר. לעיתים קרובות החיילים מאחרים או מדלגים על הפתיחה שנקבעה לשעות הצהריים, ובכך נמנעת מהחקלאים גישה לאדמות. החיילים גם אוסרים על חקלאים להעביר דרך השערים כלי רכב, טרקטורים, דשנים וציוד חקלאי נחוץ אחר, אלא אם קיבלו היתר מיוחד לכך.

בעוד ישראלים וזרים רשאים להיכנס למרחב התפר באופן חופשי, פלסטינים צריכים לעבור תהליך בירוקרטי ארוך על מנת להשיג היתר. ב״מוקד״ מצביעים על עיכובים ממושכים מצד המנהל האזרחי במתן מענה לבקשות חקלאים להיתרים, הרבה מעבר לארבעת השבועות שמקציבים הנהלים למתן מענה. במקרים רבים כלל לא מתקבל מענה, או שהמנהל טוען כי הבקשה לא התקבלה אצלו. רק התערבות מצד המוקד מובילה פעמים רבות לקבלת היתר – מתוך 166 תיקים שטיפול המוקד בהם בא אל סיומו בשנת 2020, 132 הסתיימו בקבלת היתרים – אך לעיתים קרובות המבקשים נותרים חודשים ארוכים ואף שנים ללא היתר תקף.