newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הגברים בוכים בפייסבוק, וצוקרברג מתגייס להגנתם

בעוד נשים נלחמות על זכותן לחיים ולהגנה מאלימות מינית, גברים נאלצים להילחם על זכותם לא להיעלב. זהו מאבק עיקש, שכולל שעות של לחיצה על "דווח על תגובה זאת". מרגש לראות שבהנהלת הרשת החברתית השכילו לזהות את האוכלוסייה שהכי זקוקה להגנה

מאת:

בבוקר שאחרי יום הגבר הבינלאומי, נזף בי קשות ידידי א' על כך שהוא ישב כל היום בבית והמתין למשלוח – פרחים, שוקולדים, אולי סט קרמים מללין – אבל כלום, אפילו הודעת ווטסאפ לא קיבל ממני. התיישבתי מול המחשב, פתחתי את פייסבוק כדי לכתוב פוסט התנצלות קורע לב, וגיליתי שאני חסומה לשלושה ימים. העילה: hate speech, דברי שטנה והסתה.

סעיף 13 בכללי הקהילה של פייסבוק מבהיר מהם דברי השטנה האסורים בפרסום: "אנחנו אוסרים על פרסום דברי שטנה בפייסבוק מפני שהדבר יוצר סביבה של הפחדה והרחקה ובמקרים מסוימים הדבר עלול לקדם אלימות ממשית. אנחנו מגדירים דברי שטנה כהתקפה ישירה על אנשים על בסיס מה שאנחנו מכנים מאפיינים מוגנים – גזע, מוצא אתני, מוצא לאומי, שיוך דתי, נטייה מינית, קאסטה, מין, מגדר, זהות מגדרית ומחלות קשות או נכות. אנחנו גם מספקים הגנות מסוימות למעמד הגירה. אנחנו מגדירים תקיפה כדיבור אלים או משפיל, הכרזות של נחיתות או קריאות לאי-הכללה או לבידוד".

החסימה שלי נבעה מכך שמדובר כבר בדיווח השלישי על תגובה נוטפת שנאה מהפרופיל שלי בשנה האחרונה. הדיווח הראשון היה על ביקורת שמתחתי על גזענות כלפי ערבים. היא נוסחה בצורה כה סרקסטית שככל הנראה מישהו לא הבין את הטון הביקורתי בה. אך שני הדיווחים הנוספים נגעו לקבוצה הרבה יותר מוחלשת, שדמה מותר, ושכמעט שאינה זוכה להגנה וסולידריות גם בתוך מסגרת שיח הזהויות על ענפיו – גברים.

זאת אינה החסימה הראשונה על בסיס שנאת גברים בפייסבוק בשנה האחרונה. האמנית והאקטיביסטית אנה קליינמן, לדוגמה, נחסמה על פרסום תמונה שלה ממופע, שבה היא מבצעת את "All Men are Pigs" – שגרסת הקריוקי שלו הגיעה ל-7.6 מיליון צפיות ביוטיוב.

הפעילה הפמיניסטית המזרחית נעמה קטיעי נחסמה על כך שביקשה מגברים לסתום את הפה בימים שבהם נרצחות נשים. מנכ"לית "כולן", ברכה ברד, נחסמה על פוסט שמבקש מגברים לחשוב לפני שהם מגיבים בליווי מם שבו כתוב "רוצחי נשים, רוצחי נשים בכל מקום". ואלינור דוידוב משדולת הנשים נחסמה על שיתוף ביקורתי של צילום מסך מקבוצת גברים, שכלל הצדקה לרצח נשים. התגובה עם ההצדקה, אגב, לא נמחקה.

"מוות לערבים" דווקא עומד בכללים

הגברים, מסתבר, כבר לא רק בוכים בלילה – הם גם מדווחים, על דברי שטנה איומים כמו "גברים זה פח" והערות מסיתות כמו תגובה הומוריסטית של "לא, אי אפשר, אנחנו ממורמרות ושונאות גברים, ובצדק", בתגובה לפוסט שמבקש להודות לגברים לכבוד יום הגבר בקבוצה פמיניסטית.

בעולם החדש גברים, וגברים לבנים בפרט, הם מיעוט נרדף, ודברים קשים כאלה עלולים להוביל, רחמנא ליצלן, להיעלבות. הסופרת מרגרט אטווד הסבירה כבר ב-1982 כי "בעוד גברים מפחדים שנשים יצחקו עליהם, נשים מפחדות שגברים יהרגו אותן", הצהרה שאין אלא לפרש כסימטריה ברורה בין החומרה של שני המצבים.

לאור העובדה שזהו הפחד העיקרי של גברים מקבוצות אוכלוסייה אחרות, ניכר כי יש להתייחס לנושא אף בחומרה יתרה מאשר להתבטאויות כלפי אוכלוסיות אחרות, שכן בעוד קבוצות אחרות סובלות מהדרה, אפליה ודיכוי בתחומי חיים רבים, גברים, כקבוצה, סובלים בעיקר מהערות לא נעימות ברשת. על כן לא פלא שכאשר אנשים מקבוצות אחרות מדווחים על תגובות פוגעניות, הם מגלים כי הן דווקא כן עומדות בכללי הקהילה.

מארק צוקרברג (צילום: Friesehamburg, ויקימדיה CC BY-SA 4.0)

דואג לשמור על כבוד הגבר. מארק צוקרברג (צילום: Friesehamburg, ויקימדיה CC BY-SA 4.0)

"מוות לערבים" למשל, ככל הנראה נכלל תחת "הומור ופרשנות חברתית" שכללי הקהילה מאפשרים. גם "הקהילה האתיופית אתם חיות אדם" עובר את הסינון. אמנם מדובר באמירות גזעניות מובהקות כלפי קהילות שעוברות דיכוי ממסדי, אבל את זה המדיניות של פייסבוק יכולה להכיל. גם "פמיניזם הוא סרטן ממאיר" לא גורם להרמת גבה.

וגם במישור האישי, פייסבוק דואג לשמור על כבוד הגבר. כך, הצעות כמו "אדחוף לך את הזין לפה שלך כדי שתיחנקי עליו" שקיבלה האקטיביסטית ג'ניפר פוליאקוב, לא הוסרו על ידי פייסבוק, כנראה כדי שחלילה הגבר הדובר לא ייעלב ויחשוב שהזין שלו הוא דבר לא רצוי בעולם בכלל, ובפרט בפיהן של נשים זרות שאינן מעוניינות בשום מגע אתו.

בעוד נשים נלחמות על זכותן לחיים וזכותן להגנה מאלימות מינית, גברים נאלצים להילחם על זכותם לא להיעלב ולא לשמוע ביקורת על גברים וגבריות ככוח דכאני בחברה – או חמור מכך להידרש להכרה בפריווילגיות שלהם. זהו מאבק עיקש שכולל שעות של לחיצה על "דווח על תגובה זאת". מרגש לראות שבתוך כל השיח האלים ברשת, בהנהלת פייסבוק השכילו לזהות את האוכלוסייה שהכי זקוקה להגנה. אל תשחקו עם לב של גבר, צוקרברג שומר עליו.

רחלי סעיד היא כותבת, עורכת, מתרגמת ואקטיביסטית

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf