newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הבדואים בנגב אחרי 7 באוקטובר: נגמרה הסולידריות, חזרו ההריסות

המחיר הכבד שגבו אירועי 7 באוקטובר והמלחמה מהאוכלוסייה הבדואית בנגב חוללו מפנה זמני ביחס המדינה אליהם ואפילו אוזן קשבת למצוקתם. כעת, חוזרת מדיניות היד הקשה: "בן גביר מנסה להבעיר את העניינים בצורה חמורה מאי פעם"

מאת:
"בגלל שלא הרסו במשך שלושה חודשים, הם חוזרים כעת בקצב גבוה כדי לסגור את הפער". שוטרים מגנים על דחפורים בסעווה אל-אטרש (צילום: אורן זיו)

"בגלל שלא הרסו במשך שלושה חודשים, הם חוזרים כעת בקצב גבוה כדי לסגור את הפער". שוטרים מגנים על דחפורים בסעווה אל-אטרש, ינואר 2022 (צילום: אורן זיו)

ככל שהתקשורת סיקרה את הבדואים בנגב בשנים האחרונות, המסגור היה על פי רוב בהקשרים שליליים: הסתה גזענית נגדם, הריסות, כפרים לא מוכרים. ואז הגיעו אירועי 7 באוקטובר, בדואים מהנגב נמנו בין ההרוגים, בין החטופים ובין הפצועים, הקימו חמ"לים משותפים לערבים וליהודים, וחייל בדואי מרהט שנהרג בעזה ובכירים הגיעו לבקר את משפחתו, בראשם ראש הממשלה נתניהו. האם 7 באוקטובר מסמן נקודת מפנה ביחס המדינה לבדואים כאנשים שחיים על כאוס, כפורעי חוק המשתלטים על אדמות?

"יש הרבה קבוצות הרואות את הערבים מנקודת מבט ביטחונית גריד. הנרטיב של אלה, המבט עליהם, עשוי להשתנות בעקבות מה שקרה ב-7 באוקטובר, אבל המצב הכללי לא השתנה: הגזען הגביר את הגזענות שלו, ומי שאיננו גזען, המשיך להיות כך, לרוב", אומר עו"ד שחדה בן ברי, מועמד ברשימה יהודית-ערבית בבאר שבע, ומוסיף: "יש תחושה שבקרב קבוצות אחרות, אירועי 7 באוקטובר גרמו לתחושת אכזבה ולנסיגה מרעיון השותפות והשלום, כאילו התעוררו מהחלום שדיבר על אהבה, שותפות וחיים משותפים. כלומר, אירועי 7 באוקטובר לא יצרו מצב ספציפי, זה השפיע על כל צד בצורה שונה".

"אכן, ישנן שתי תחושות שונות, כאילו האירועים השפיעו על שני הכיוונים", אומרת הודא אבו עוביד מהפורום לדו-קיום בשלום בנגב, "למשל, בקרב חלק ממקבלי ההחלטות ראיתי שינוי חיובי בגישה ובהתנהגות. בתקופה האחרונה, כשהייתי בכנסת והעליתי נושאים הקשורים לנגב, הרגשתי שיש חברי כנסת שמקשיבים לי ושמים לב למה שאני אומרת. בעבר זה לא היה. למשל, הם הקשיבו והבינו ששבעת ההרוגים בנגב ב-7 באוקטובר מירי רקטות היו תוצאה של רשלנות מכוונת של המדינה ואי בניית מקלטים ביישובים ערביים". יחד עם זאת, אומרת אבו עוביד, "הגזענים עדיין נמצאים באותו מקום, ואולי הגזענות שלהם אף התגברה, בעיקר בקרב הדור הצעיר, הנוטה יותר ימינה. ניתן לראות זאת בתגובות בקבוצות הפייסבוק ובמקומות אחרים, במיוחד אלה שלא אוהבים את הנוכחות של הערבים בבאר שבע. זה בנוסף ליחס הגזעני של הממשלה".

לאחר הפסקה של כשלושה חודשים, מאז תחילת המלחמה, חזרו בשבועות האחרונים ההריסות בנגב, ובאינטנסיביות. "בתחילת הדרך שרר מצב של הלם, וחלק גדול מהעובדים היו במילואים. זה מסביר את הפסקת ההריסות, בטח לא בסולידריות עם הבדואים", אומרת אבו עוביד. "אבל עכשיו תחושת ההלם שככה, חיילי מילואים שוחררו, ופעולות ההריסה התחדשו בקצב גבוה שמזכיר לנו מה היה לפני 7 באוקטובר, אז הקצב עלה משמעותית ובן גביר ביקר בתל ערד עם כוח משטרה גדול ונשבע להמשיך בפעולות ההריסה. בספטמבר, למשל, נהרסו 12 בתים באום קרינאת לבדה. עכשיו ההריסות חזרו לאותו הקצב. אני מאמינה שלרשויות יש מספר בתים נקוב שחייבים להרוס בנגב בכל שנה, ובגלל שלא הרסו במשך שלושה חודשים, הם חוזרים כעת בקצב גבוה כדי לסגור את הפער".

"מדובר בממשלה גזענית ביותר, ולא אירועי 7 באוקטובר, או כל דבר אחר, ישנו את יחסה לבדואים בנגב", אומר נתי יפת, דובר המועצה האזורית לכפרים הלא מוכרים בנגב. "גם כיום, בן גביר עדיין מנסה להבעיר את העניינים בצורה אבסורדית ואגרסיבית וחמורה מאי פעם, וזה בא לידי ביטוי בחומרת ההריסות שחזרו כעת.

"עשרות שוטרים וכלי רכב הגיעו לפני מספר ימים להרוס גדר קטנה, או חדר קטן לאישה מבוגרת וחולה, מבזבזים כספי מדינה למטרות גזעניות, עד כדי כך שגורמים בנגב בחודשים האחרונים אמרו לכמה מראשי העדה הבדואית שהם מרגישים לא בנוח לחזור להריסות, אבל הממשלה היא זו שקובעת את המדיניות. הדבר הזה כעת יותר אכזרי. בעבר, למשל, נהגו להודיע ​​לבעל הבית על כוונתם להרוס כדי שיוכל לעשות זאת בעצמו, ו-90% מהאנשים נהגו להרוס את בתיהם בעצמם, או ליתר דיוק לפרק אותו בעצמם, כך שזה לא גורם להם הפסד גדול והם משמרים חלק גדול ממרכיבי הבית. אולם כעת ההריסה מגיעה ללא התראה מוקדמת. בתים לרוב נהרסים, יחד החפצים שבהם. בחלק מהמקרים הבית נהרס ובתוכו ציוד בית ספר של הילדים, תיקים וספרים ועוד, ולאחר ההריסה הם גם דורשים מבעל הבית לשלם את העלויות, שעלולות להגיע לעשרות אלפי שקלים".

ראש הממשלה בנימין נתניהו בביקור תנחומים ברהט, בביתו של רס״ל (במיל׳) אחמד אבו לטיף שנהרג בעזה

עם זאת, יפת מספר כי למרות הגזענות הקשה מצד הממשלה, תושבים בדואים בנגב מדברים גם על שינוי חיובי ביחסים בינם לבין היהודים. נהג תחבורה ציבורית המעדיף להישאר בעילום שם מאשר: "מאז תחילת המלחמה יש תחושה שחלק מהאזרחים היהודים שינו את יחסם כלפי הערבים בנגב. אני מדבר למשל על אזור דימונה, שתושביו נחשבים לתומכי ימין. לפני המלחמה הם היו עולים לאוטובוס ולא מדברים איתי כנהג. עכשיו הם באים ואומרים שלום, וחלקם מדברים על גורל משותף ודברים כאלה, אבל זה רק באזורים מסוימים".

מועקיל אל-הוואשלה, רכז השטח של המועצה האזורית של הכפרים הלא מוכרים: "תחושת המתח מורגשת בכל מקום, הדברים צריכים להירגע. זה בא עם פעולה משותפת, ויש הרבה יוזמות משותפות. עם זאת, למרות המתח, היחסים בין ערבים ליהודים לא השתנו, לא לרעה ולא לטובה. הרע נשאר רע והטוב נשאר טוב".

"הסולידריות היתה יותר אינדיבידואלית, כלומר למשפחות שנפגעו מהמלחמה הגיעו בכירים רבים, אפילו אזרחים יהודים, והביעו אהדה כלפיהם, והיו כמה יוזמות משותפות, אבל לא יותר מזה", אומרת אבו עובייד, ומוסיפה: "המלחמה תסתיים בקרוב, נחזור לחיינו הרגילים. הגזענות היתה בשיאה לפני המלחמה, ולרוב תישאר כפי שהיא לצערי, במיוחד תחת הממשלה הגזענית הזו".

מאז תחילת המלחמה נעצרו מנהלית שלושה צעירים מהנגב ובימים האחרונים ניתנו מספר גזרי דין נגד תושבים מהנגב הקשורים לאירועי מאי 2021, לתקופות מאסר של 3-10 שנים. "הכל קשור לאווירה הכללית", אומר עו"ד בן ברי. "הגזענות נגד ערבים בנגב באה לידי ביטוי בפסקי הדין הללו, ברדיפה ובהריסות".

באשר לבחירות המוניציפליות המתקרבות ולסיכויי ההצלחה של רשימת "שותפות" הערבית-יהודית, אומר בן ברי: "אני מאמין שאחוז ההצבעה יהיה נמוך, בגלל האווירה הכללית. רעיון ההתמודדות שלנו מלכתחילה לא היה קל, אבל העניין הזה היה צריך לקרות. אזרחים ערבים לא יכולים להישאר בבאר שבע בלי ייצוג אמיתי, הם דורשים את זכויותיהם. יש בבאר שבע משפחות מהצפון, למשל, שגרות פה כבר עשרות שנים. האב הפך לסבא וחי עם משפחתו בבאר שבע. וכשהוא נפטר, הוא לא נקבר שם כי אין בית קברות לערבים למשל, ואפילו לא בית ספר או מוסד כלשהו. הערבים חיים בבאר שבע כמו מי שגרים בבית מלון. המצב הזה חייב להשתנות".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
כ-40 אחוז מתקציב החינוך של מועצת אלקסום מוקדש להסעות של ילדים מהכפרים הבלתי מוכרים. ילדים בדואים בדרך לבית ספר בנגב (צילום יעלה רענן, המועצה האזורית לכפרים הלא מוכרים)

יסחבו פערי התפתחות והשכלה עד אחרית חייהם. ילדים בדואים בדרך לבית ספר בנגב (צילום: יעלה רענן, המועצה האזורית לכפרים הלא מוכרים)

הילדים הלא מוכרים להורים הלא מוכרים בכפרים הלא מוכרים בנגב

אלפי ילדים בגיל חינוך חובה בכפרים הלא מוכרים בנגב לא רשומים לגנים. במקום לספק כיתות, המדינה מתעלמת מהחלטות ומציעה פתרונות גרועים. במשך שנים ישראל מתעמרת בתושבים בתקווה שיעזבו את אדמותיהם, והילדים משלמים את המחיר

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf